הגיבורים הנשכחים

ראש חודש חשוון תס"א (1700). ר' יהודה החסיד מגיע לשערי העיר ירושלים, ועמו קבוצה של למעלה מ-1000 יהודים שעלו עמו מפולין. הייתה זו העליה הגדולה והמשמעותית ביותר בדורות ההם. הקהילה היהודית בירושלים מנתה באותה העת כ-1,200 יהודים, והגעת הקבוצה כמעט והכפילה את גודל הקהילה.

את שארע אחר כך, איש לא צפה מראש: ימים ספורים לאחר הגעת הקבוצה, בו' בחשוון תס"א 1700, נפטר המנהיג רבי יהודה החסיד, בהיותו כבן 41 שנים. רבים מבני הקבוצה חזרו לארצות מוצאם.

כמה ימים לפני שנפטר, הספיק ר"י החסיד לרכוש את המגרש הסמוך לבית הכנסת הרמב"ן העתיק, כדי לבנות בית כנסת לעדה האשכנזית בעיר, אך בשל מותו הבלתי צפוי נותרו אחריו חובות גדולים לבנאים העֲרָבים. בעקבות החובות הללו, אסר החוק על יהודים אשכנזים במשך כמאה שנים לגור בירושלים.

המצביא לכל העם

התפנית ההיסטורית התרחשה בשנת תק"ל, בעקבות התעוררות של יהודי וילנה בתקופת הגר"א.

"קרוב לשנת תק"ל (1770) עשה רושם נמרץ בלבות אחינו האשכנזים אשר נהו אחר ה' להסתופף בהיכלו ולחזות בנועמו. ויאמרו פה אחד להחזיר כבוד הישוב על מכונו. ויתאספו זקני בני ישראל בקרית ווילנא היא עיר גדולה לאלקים ויתייעצו איך להגיע למטרתם. ויאמרו לשלוח שם איזה משפחות מראשי העם ונכבדיו, והרב המפורסם הצדיק מו"ה עזריאל מק"ק שקלוב היה הראשון אשר התעורר לזה ויהי המצביא לכל העם ההוא. ויסע משם עם כל בני ביתו והתחיל לייסד ישוב של אשכנזים בעיה"ק. וכדי לבצע את מגמתו זה הוכרח לחזור לחו"ל אחר כך, והצליח בעזרת ה' מאוד" ('השיבה לי-ם' עמ' 50, ע"פ כת"י של רבי ישראל משקלוב).

אם כן, היהודי האשכנזי הראשון שעולה לארץ, במטרה מוצהרת להניח יסודות ליישוב של אשכנזים ולפיתוח ירושלים, הוא רבי עזריאל משקלוב. הוא יוצא מווילנה לא כיהודי פרטי, אלא כשליח ציבור. בעלייתו הוא פותח דף חדש בתולדותיה של ירושלים בפרט ושל העם היהודי בכלל.

התיאור המדהים הזה זכה להתייחסות רק אצל מעט מהחוקרים בני דורנו. דקדקו הרבה במילים הכתובות כאן, אך לא מספיק התעכבו על שתי מילים חשובות שמופיעות בו כבדרך אגב. עם מי עולה רבי עזריאל לארץ ישראל? הנה כתוב מפורש: "ויסע משם עם כל בני ביתו".

אם התיאור הזה מדויק (ואין סיבה לחשוב שלא), רבי עזריאל לא עולה בגפו לארץ, אלא עם כל משפחתו. הדבר תואם לתוכנית המתוארת "לשלוח שם [-לארץ] איזה משפחות מראשי העם ונכבדיו", כי המטרה היא הנחת יסודות ממשיים לקהילה אשכנזית. אילו המטרה הייתה רק לתור את הארץ, היה אפשר לעשות על ידי קומץ גברים אמיצים ומוכשרים, מבלי משפחותיהם.

מיהם בני ביתו של רבי עזריאל? על פי הידוע לנו היו לו שני בנים: זאב (אבי משפחת וולפנזון הירושלמית, שתפסה לימים משרות חשובות בהנהגת הישוב הישן) ושמואל, שהיה אז אברך צעיר, בערך כבן 20.

האם באמת שמואל הצטרף לעלייה המשפחתית? עוד מעט נבין מה עומד מאחורי השאלה הזאת, אבל לפני כן נשלים את הסיפור:

"אבל אחרי סוף כל ההצלחות בחו"ל ובקושטאנטינא שבה למפח נפש, כי נלקח ארון האלוקים וימת [רבי עזריאל] בדרך מצווה בחזרתו לעיר-הקודש, בקהילת-קודש איזמיר יע"א".

רבי עזריאל "המצביא", נפטר במפתיע, והתוכניות נגנזות. בדיוק כמו שהיה בעלייה המאורגנת של רבי יהודה החסיד, שבעים שנה קודם לכן. בהמשך נראה שמדובר בתופעה טראגית שתחזור על עצמה שוב ושוב בשנים הבאות. תלמידי-חכמים בכירים נשלחים לארץ על מנת שיבססו את הישוב ויעמדו בראשו, תקוות גדולות נתלות בהם, אך למגינת־לב הם נפטרים.

משפחתו של רבי עזריאל קיבלה בהלם את הבשורה הקשה על פטירתו הפתאומית. היא ארזה את חפציה ושבה לגולה.

עליית התלמידים

בשנים הבאות ינסה הגאון מוילנה, הסמכות הרבנית הבכירה ביותר באירופה, לעלות לארץ. באמצע הדרך הוא שב על עקבותיו כי מנעוהו "מן השמים".

אחרי פטירתו מתארגנים עשרות תלמידיו ומעריציו לעלות לארץ בהשראתו, במטרה לנסות שוב להניח יסודות בארץ ישראל לישוב עממי גדול, מתוך תפיסה מוצהרת ש"הארץ מתעוררת" והגיעה עת הגאולה.

אחד מיוזמי ומארגני העליה היה רבי חיים מוולוז'ין, מתלמידיו הגדולים ביותר של הגר"א, ו'אבי הישיבות'. בשנת תק"ס (1800), שלש שנים לאחר פטירת רבו המובהק הגר"א, התחיל ר' חיים לתכנן את העלייה, ודרבן את ידידיו לעלות ארצה.

וכך סיפר ר' אריה ב"ר ירחמיאל (עליו סיפרנו כאן בעבר), שהיה אחד מהעשרה האשכנזים הראשונים שהתיישבו בירושלים, ולאחר נישואיו כיהן כנאמן כולל הפרושים:

"פקד ה' את ארצות הק'ודש והתעורר רוח טהרה בלב צדיק יסוד עולם הגאון האמיתי מו"ה חיים ז"ל מוולאז'ין תלמיד מובהק לאדמו"ר רבן של כל בני הגולה מו"ה אליהו מווילנא זצ"ל זכותו יגן על כל ישראל. הוא הקים דגל התורה בישראל שקבע ישיבות בכל מדינת רוסלאנד והחל לטכס עצות איך לפתוח שערי ארצות הקודש. ושלח אז מתלמידי הגאון החסיד ז"ל".

לאחר כעשר שנים של התארגנות, החלה להתבצע עליית התלמידים, בשלוש פעימות. הקבוצה הראשונה עולה לארץ בשנת תקס"ח (1808) בראשותו של המקובל רבי מנחם מנדל משקלוב, מתלמידיו המובקים של הגר"א. העליה השניה מתבצעת בשנת תקס"ט, בראשות רבי סעדיה משקלוב, אף הוא מתלמידיו הקרובים ביותר של הגר"א.

בשנת תק"ע עולה ארצה הקבוצה השלישית, בראשותם של רבי ישראל משקלוב ורבי חיים כ"ץ. זכרו של רבי חיים נעלם במשך השנים, כמו רוב הרבנים שעלו בעליות אלו. מי שזכה לפרסום יותר, הודות לאומץ לבו ועיקשותו הבלתי נתפסת להיאחז בארץ, הוא רבי ישראל משקלוב, מחבר הספר 'פאת השולחן' על הלכות התלויות בארץ.

שלושת הקבוצות הללו מתיישבות בעיר הקודש צפת, בשל החוק האוסר על יהודים אשכנזים להתגורר בירושלים.

רבי שמואל משקלוב

רבי ישראל עולה לא רק עם כל בני ביתו, אלא גם עם הוריו, רבי שמואל משקלוב ומרת מלכה. אתם זוכרים את שמואל הצעיר, בנו של רבי עזריאל ראשון העולים? הפעם הוא עולה לא כאברך צעיר אלא כסבא עטור בזקן לבן. רבי שמואל, אפוא, הנו החוט המקשר בין ההתארגנות הראשונה של יהודי ליטא לעליה ארצה (שבע שנים לפני עליית החסידים הגדולה בשנת תקל"ז), לבין העליה המאורגנת של תלמידי הגר"א, מגדולי רבני ליטא, בשנים תקס"ח-תק"ע. המכנה המשותף של שתי העליות, המבדיל אותן מכל העליות שקדמו להן ואף מעליית החסידים, הוא התפיסה הלאומית. הם עולים לארץ לשמה, ולא רק כדי לזכות למעלות רוחניות.

רבי חיים כ"ץ

כאמור, יחד עם רבי ישראל משקלוב עומד בראשות העדה רב גדול ושמו רבי חיים כ"ץ. טרם עלייתו כיהן רבי חיים כדיין ומו"ץ בוילנה. היה ממשתתפי שיעוריו של הגר"א. הוא הותיר אחריו שני חיבורים גדולים בכתב יד, על הש"ס ועל יורה דעה, המצויים כיום במרתף בירושלים ומחכים לגואל.

בשנת תקס"ד הצליח רבי חיים להשיג היתר יציאה מרוסיה. העליה ארצה באותם ימים הייתה מסובכת למדי, ודרשה התארגנות מיוחדת. בקיץ תקס"ט לקח רבי חיים את משפחתו ויצא לדרך הארוכה והמסוכנת.

הם הגיעו לארץ בי"ז באלול תקס"ט לארץ. בשמחה ובהתרגשות קיבלה את פניו הקהילה האשכנזית בצפת, בתקווה כי בואו יהיה לברכה מרובה לישוב. לאחר ראש השנה הגיע גם רבי ישראל משקלוב ומשפחתו, יחד עם קבוצה של עולים נוספים מליטא. כעת מנתה הקהילה האשכנזית בסך הכל כ-150 נפש.

רבי חיים כיהן בפועל כרב הקהילה, ורבי ישראל היה למנהיגה. אולם בשלהי חורף תק"ע, חודשים ספורים לאחר שהגיע לארץ ישראל, נאלץ רבי ישראל לצאת לליטא, למסע גיוס כספים עבור הקהילה הצעירה. הוא הגיע לוולוז'ין, שם קבל עזרה והמלצה לפעולתיו בעיקר מרבי חיים מוולוז'ין. במשך שלוש שנים הוא הסתובב בערי ליטא. בכל הזמן הזה תפקד רבי חיים כ"ץ כרבה של הקהילה הצפתית.

המניעות בארץ הקודש

למסע גיוס הכספים יצא רבי ישראל מצפת כשהוא מצויד בשני מכתבים, על האחד חתומים רבנים נכבדים בקהילה, ואילו המכתב השני נכתב כולו על ידי שותפו בהנהגת העדה, רבי חיים, ובו תיאר את החיים הגשמיים והרוחניים בקהילה בצפת:

"הנה מה מאוד נפשי שמחה, בבואי אל ארץ מנוחה, עיני לשמיא נטלית על שזיכני השם יתברך שהחיינו וקיימני והגיעני לבוא לארץ הקודש… קבעתי דירתי בעיה"ק צפת בדירה בינונית".

"בכתבי מהרא"י [-הגר"א?] כתוב: ב' מניעות מאה"ק. א' – בשביל רשעת עכו"ם דשם. וב' – בשביל דחק צמצום הפרנסה. והנה הטעם הראשון בטל כי ב"ה כאן שלום ושלוה והשקט משום אינו־בן־ברית. … הטעם השני – ראיתי חובה עליי להודיע כי הספרדים יש להם פרנסות בחנויות… אבל לא לאשכנזים מפני מניעת הלשון…".

בהמשך דבריו פירט את ההוצאות וההכנסות הממוצעות של בני הקהילה, ואחר כך ניגש לתאר את העסק בתורה:

"בענייני הלימוד קבענו בית המדרש ששכרנו מקום דירה למדרש ונקרא על שם מרן רבינו הגדול והקדוש רבן של כב"ג הגאון רבינו אליהו החסיד נ"ע. ולומדים שם בהתמדה והרב החסיד המפורסם מו' סעדיה [משקלוב] אומר השיעור. ומפני דוחק הספרים ודוחק מקום בית המדרש קבענו ללמוד שיעור בביתי. בכל יום באים לביתי מופלגי תורה אוהבי תכלית הלימוד ואנו לומדים שיעור גמרא עם ראשונים וש"ע עם ביאורי מרן הגאון נ"ע […] ואני שמח הרבה בקביעות השיעור שלומדים בביתי".

בחלקו השני של המכתב מסביר רבי חיים את הצורך הדחוף בתרומות כספיות לקהילה.

מכתב זה של רבי חיים נדפס והופץ בכל הערים והעיירות ברוסיה על מנת לעודד את איסוף הכספים והתמיכה ביהודי ארץ ישראל.

מסכת הצרות

בקיץ תקע"ג שב רבי ישראל ממסעו הארוך לגיוס הכספים עבור הקהילה בצפת, כשבאמתחתו רק חלק מהסכום שציפה לאסוף. היה נראה כי סוף סוף הגיעה המנוחה, אולם צרות רבות התרגשו על הקהילה בזו אחר זו.

מגיפת דבר פרצה אז בצפת, ויותר ממחצית מבני הקהילה חלו ומתו. רבים ברחו מן העיר לירושלים, ובהם גם רבי ישראל ובני ביתו. באמצע הדרך מתה אשתו העניא. בהגיעם לירושלים פרצה גם שם מגפה ובזה אחר זה נספו כל בני משפחתו. בתחילה מת חתנו יואל, לאחר מכן מתה בתו לאה (השאירה תינוק שרבי ישראל גדלו וגם הוא מת בקיץ תקצ"ד, בהיותו כבן עשרים). שני בניו נחמן וזאב ובתו אסתר מתו אף הם. בתוך כך גם נודע לו על מות אביו רבי שמואל ואמו מלכה.

מלאך המוות לא נח ממלאכתו, והכה גם את ראש העדה, רבי חיים כ"ץ, שכנראה נפטר אף הוא בשל המגיפה. את גודל הכאב והאבל של הקהילה אי אפשר לתאר בכתב.

ברם, תלמידי הגר"א, שהיו מלאים באהבת הארץ ובגבורת רוח עילאית, לא אמרו נואש. בתחילת שנת תקע"ד חזרו לצפת המתיישבים שברחו ממנה, ובתוכם גם רבי ישראל משקלוב. הוא עמד בראש העדה, ועם ידידו רבי מנחם מנדל משקלוב, שיקם בעמל רב את הקהילה.

בחשוון תקע"ו נסע רבי מנחם מנדל משקלוב ומשפחתו לירושלים, והניחו את היסודות לקהילה האשכנזית החדשה בעיר, יחד עם קומץ משפחות נוספות (פחות ממניין). רבי ישראל נשאר לבדו בהנהגת העדה בצפת. במהלך השנים הסמוכות מתו שני בניו מאשתו השנייה. חלפו כמה שנים, ובחורף תקפ"ה שהיה גשום וסוער, קרס ביתו של רבי ישראל. הוא ומשפחתו ניצלו בנס.

אפשר לכתוב ספר שלם על הצרות הקשות שפקדו את הקהילה בכל אותן שנים. התעורר צורך דחוף בכוח תגבור שיעמוד לימינו של רבי ישראל בהנהגת העדה המפרפרת בין חיים למוות, וימלא את מקומו של רבי חיים כ"ץ המנוח.

ראשי ופרנסי קהילת וילנה, אשר ניהלו מרחוק את העדה בארץ, החליטו (כעבור מספר שנים) לשלוח לעזרה את רבי חיים כ"ץ. הם האמינו בכוחותיו ובכשרונותיו, בצדקותו ובגדלותו התורנית, וסברו שהוא יעניק חיים מחודשים לקהילה.

אחדות עם החסידים

לא, זו לא טעות. הרב שנשלח לארץ ישראל כדי להנהיג את העדה המיותמת נקרא (במקרה?) בדיוק באותו שם של הרב המנוח, רבי חיים כ"ץ.

רבי חיים השני (ב"ר פרץ), יליד וילנה, כיהן משנת תקס"ז כרבה של העיר פינסק, ונחשב כגאון מופלג בתורה. לאחר תקופה של התארגנות, הוא עולה ארצה בקיץ תקפ"ו ומגיע לצפת. חיש מהר הוא מתערה בהנהגת הציבור, לצדו של רבי ישראל, ותורם רבות לחיזוקה וביצורה של הקהילה. הוא פועל גם בתחום טעון במיוחד – איחוד בין המתנגדים (הפרושים) תלמידי הגר"א לבין קהילת החסידים.

את צדקותו המופלגת של רבי חיים נוכל ללמוד ממכתב שכתב רבי ישראל משקלוב ובו תיאר את דמותו: "הגאון הצדיק …. אני מחזיקו על ידי פרישותו זה זמן רב וייסורים הרבים ועבודתו תמה ותורתו וזכות אבותיו הק' נ"ע, כי נגלו לו פה חלומות אמיתיים כידוע לי".

חולפות להן ארבע שנים עמוסות בעשיה, ואז מגיע שנת תקצ"א, שנת הבצורת הגדולה. כל המעיינות בצפת ובסביבתה מתייבשים. העם צמא למים, ואין. מטבע הדברים הדבר מביא גם למחלות ולתמותה. גם רבי חיים מפינסק, מנהיג העדה בצפת, נחלה. הוא מרגיש שקיצו קרב, וברגעיו האחרונים הוא מבקש כי בעת הטהרה יטבילו את גופו בבור המים שהיה בחצרו.

אבל הבור ריק, אין בו מים… אנשי החברא קדישא היו אובדי עצות. עמד אז רבי ישראל משקלוב וביקש מחילה מידידו הנפטר על שבקשתו לא יכולה להתמלא.

הוחלט כי לכבודו של הנפטר ידחו את הקבורה למחרת, כדי להספידו כראוי לו ברוב עם. והנה באמצע הלילה נפתחו פתאום ארובות השמים וגשם עז ניתך ארצה. תוך זמן קצר התמלאו כל הבורות במים חיים. למחרת כבר ניתן היה לטבול את הנפטר בבור המים שבחצרו כצוואתו.

יהודי צפת הנציחו על גבי המצבה במרומז את כל המאורע המופלא במילים 'טבת ארמלתא', כלומר שנסתלק בחודש טבת שהייתה בו עצירת גשמים, זאת על פי דברי הגמרא (תענית ו', ב): 'אמר רבי יהודה טבא לשתא דטבת ארמלתא' (- סימן טוב הוא לשנה שבה האדמה יבשה ממי הגשמים בחודש טבת, שאז הדרכים אינן משובשות מהבוץ).

מצבתו של רבי חיים מפינסק טמונה כיום בבית העלמין העתיק בצפת, בתוך מערה נמוכה וטחובה שהכניסה אליה דורשת גמישות. במערה קטנה זו קבורים כמה תלמידי הגר"א, גדולי עולם, שעמדו בראש הקהילה בצפת. (בשלט מכובד שהוצב בפתח המערה נכתב בטעות כי מדובר ב"תלמידי רבי חיים מוולוז'ין", ולא נזכר כלל עובדת הנהגתם את העדה).

וזה לשון המצבה:

"ציון לנפש החיים, הוא כבוד איש חי רב פעלים, הרב הגאון נוח נפש צדיק מורינו הרב ר' חיים כהן צדק רב דק"ק פינסק… נפטר ביום [ה'] ך"ח טבת ארמלתא שנת תקצ"א לפ"ק …".

שיקום כלכלי ורוחני

פטירתו של רבי חיים מפינסק הייתה מכה נוספת לקהילה. שוב הוחלט להביא כוח עזר שיעמוד לצדו של רבי ישראל משקלוב, ויחזק וינחם את הקהילה ברגעיה הקשים. ישבו הפרנסים והרבנים בליטא והחליטו לשלוח את… רבי חיים מפינסק.

רבי חיים הלז, בשונה מקודמו, התגורר בעיר פינסק כבר מנעוריו. הוא לא כיהן בה ברבנות, אך אביו, רבי אביגדור קרא זצ"ל, כיהן במשך מספר שנים כרבה של העיר. רבי אביגדור נודע בעיקר בשל מלחמת החורמה שלו בחסידים, בהשראת החרם התקיף שהכריז עליהם הגר"א מוילנה. אגב: בקרב חסידי חב"ד מצטיירת דמותו כאדם מקולקל ומושחת שלחם בחסידים מתוך מניעים אישיים פסולים, אך למעשה רבי אביגדור היה תלמיד חכם גדול וצדיק. יש באמתחתי מספר הוכחות לכך, והפשוטה מכולן – עצם בחירתו לכהן כרבה של העיר המעטירה פינסק, מלמדת על גדלותו וצדקותו.

רבי חיים ספג מאביו הגדול אהבת תורה ויראת שמים. "היה תורתו אומנתו מנעוריו על התורה ועל העבודה, והיה חריף ומפולפל גדול", הוא מתואר באותם ימים. על שכמו הוטל התפקיד לעלות ארצה ולחזק את העדה. הוא התארגן לעליה, ויצא מפינסק כנראה בשלהי שנת תקצ"ג, והגיע לארץ ישראל בחשוון תקצ"ד. בעקבותיו עלה גם גיסו רבי גרשון גורדון, מנכבדי קהילת וילנה.

גם הפעם נתלו תקוות גדולות בהגעתו. המצב הכספי של הקהילה היה בכי רע, ורבי חיים נדרש לטפל במהירות במצב לפני שיחמיר עוד יותר.

במשך ארבעה וחצי חודשים עסק רבי חיים במסירות בהנהגת העדה, הן במישור הרוחני והתורני והן בשיפור המצב הכלכלי הקשה והחזרת החובות הכבדים. ואז, בחודש אדר תקצ"ד, קרה שוב האסון הסדרתי. באחד הימים נמצא רבי חיים מוטל במיטתו ללא רוח חיים.

בכך הצטרף רבי חיים לשני הרבנים "חיים" הקודמים, שנשלחו להחיות את העדה, ומתו בקיצור ימים.

רבי חיים ב"ר אביגדור נקבר במערה העתיקה, לצד קודמו רבי חיים כ"ץ מפינסק.

על מצבתו נחקקו השורות הבאות:

"פה נטמן איש חי רב פעלים מקבצאל, שריבה וקיבץ פעולת צדיק לחיי אה"ק, הוא הרב המפורסם

בתורה ומעש"ט כבוד מו"ר/מו"ה חיים זלהה בהגאון מוה אביגדור מפינסק נפטר ביום ש"ק ז"ך

אדר א ש'[נת] צדק לפניו יהלך לפ"ק תנצב"ה".

הנוסח של המצבה הוא מאוד מעניין, וזוקק מחקר בפני עצמו. מיהו ה"צדיק" הנזכר כאן? למה רומז הביטוי "צדק לפניו יהלך"? מקוצר המקום אסתפק כאן בהצבעה על הביטוי הייחודי "חיי ארץ הקודש". אזכור של ארץ ישראל על גבי מצבה, מאותו הדור, הנו נדיר מאוד, ואולי אף אינו נמצא כלל מלבד במצבה זו. אות היא למסירותו הרבה של רבי חיים למען הישוב היהודי בארץ.

האבל על הסתלקותו היה גדול מאוד. אחד מתלמידיו נשא עליו הספד, וכך התבטא:

"אני הייתי מבני מדרשו במעט זמן שהיה בא"י, הראה טוב בעמלו, הן בלימודי הישיבות שתיקן, הן בפרעון חובות שהיו אז על היהודים שבארץ, והוא קצץ ופרע יותר מחצי, ומיד אחרי מותו נמס כל לב, על השמועה כי באה כי הצדיק נאסף מפני הרעה… 'אוי לי' אמרה ארץ הקדושה ו'אוי לי' אמרה נפשי, כי בביאתך הנה שמחה מלאתי, איש מאת ה' קניתי, ראה חיים בכל כוח עמלת, ישיבות להגדיל תורה פעלת… כי בשמןנה עשר שבועות עלה עד חוג שמים, כסה הודו וארו כפים…"

יסודות הטמונים באדמה

רבי חיים (השלישי) ארגן ושכלל את לימוד התורה בקהילה בצפת. במקביל הוא עסק בשקידה בתורה. הוא הותיר אחריו חיבור שלם על מסכתות ברכות וכתובות, שעד היום לא נדפס, ואף לא נחקר כלל. בקטלוג הספריה נכתב החיבור על שמו, אולם מעיון בכתב היד גיליתי כי ישנו מחבר נוסף, אחד ממכריו, ובזהירות רבה אני מעלה את האפשרות שמדובר באחד מאבותיו.

חיבורים אלו, כמו החיבורים הקודמים שהותירו אחריהם תלמידי הגר"א, מונחים כבר מאתים שנה כאבן שאין לה הופכין. בדומה לכך מצבותיהם טמונות עמוק במערה דחוקה שאינה מונגשת מספיק לציבור. מבין רבבות המבקרים בבית העלמין העתיק, מעטים מאוד הם האנשים אשר שמעו על הגיבורים הקדושים הטמונים במערה, ורק מתי מעט פוקדים את ציונם.

סיפורם ההיסטורי של מנהיגי העדה בצפת, וכמוהם כל עשרות המתיישבים הראשונים, שעברו מסכת תלאות בלתי נתפסת, נדחק כמעט לחלוטין מההיסטוריה הציונית, אשר מעדיפה להתחיל את הסיפור מ'העליה הראשונה' שהתרחשה כמה דורות אחר כך.

כגודל התרומה האדירה של אותם גיבורים, כך גודל השכחתם. הם לא דאגו לשמר לדורות הבאים את העלילות המרתקות שעברו עליהם, ובניהם לא טרחו לכתוב עליהם ספרי זיכרון. אין בארץ מוזיאון מפואר שינציח את זכרם וגבורתם, וגם לא את סיפורה של תקופה היסטורית ארוכה ונכבדה זו. כל מעיינם של תלמידי הגר"א היה נתון להנחת היסודות לישוב המתחדש בארץ, לפתוח פתח גאולה לעם ישראל השב לארצו. כל מה שיש כיום במדינת ישראל, מונח על אבני הפינה האיתנות שהם טמנו באדמתה של ארץ ישראל.