רבי יצחק מבילשטיין היה אחד מגדולי דורו, בשנות ה-ק', לפני כשבע מאות שנה. הוא התגורר בגרמניה, בשנת ק"ט התרחשו גזרות קשות במקום מושבו, בחבל הריינוס, בשנת ק"ט, ולאחר שניצל מהם החליט לעלות ארצה.
בשנת ק"י עלה והגיע לירושלים, שם הקים מחדש את ישיבתו ועמד בראשה. הלומדים, ברובם הגדול, הם כנראה תלמידיו משכבר הימים, אשר עלו בעקבותיו ארצה. מעט מאוד אנו יודעים על רבי יצחק, וכמעט כל הידיעות הנן מתוך אזכורים שלו בחיבוריהם של תלמידיו בארץ ישראל.
רבי מנחם ציוני
בין העולים ארצה באותו זמן היה תלמיד-חכם צעיר ושמו רבי מנחם. הוא נכנס ללמוד בישיבתו של רבי יצחק, והופך לתלמידו המובהק. ר' מנחם מוסיף לעצמו את הכינוי 'ציוני', משום שאת תורתו הוא לומד בציון, בירושלים. הוא האדם הראשון הידוע לנו שבחר לכנות את עצמו בתואר 'ציוני'.
אחרי תקופת מגוריו ולימודו בירושלים, בשנות הק"כ, שב רבי מנחם ציוני לאשכנז, והוציא לאור את ספר חידושיו על התורה. לספר הוא קרא בשם בלתי-שגרתי: 'ציוני'. בהקדמתו לספר הסביר רבי מנחם את פשר השם: "ציוני קראתיהו [ב]גלל כי בהר ציון למדוני חסידים".
ספר חשוב זה נדפס מאז במהדורות רבות, ומצוטט לרוב. ועורר מחלוקות סביב כמה מחידושיו המקוריים. אגב: בספרו זה עוסק המחבר בכמה מקומות בביאור מהותה הרוחנית של 'ציון'. הוא מערב בו את הקבלה הספרדית עם תורת הסוד האשכנזית, ויתכן שזו הייתה דרכו של בית המדרש האשכנזי בירושלים. בנוסף, ניכרת בספר השפעה מהרמב"ן. רבי מנחם כותב כי ספרו 'על אפיקי הנחמני (=רמב"ן) יסודתו". זה מתאים לזיקתו הגדולה של הרמב"ן לארץ ישראל (אליה עליה בעצמו) ולתקוות הגאולה.
הספר 'ציוני' נדפס לראשונה בקרימונה בשנת שי"ט. ממהדורה זו שרדו טפסים מועטים בלבד, משום שכאלף טפסים נשרפו על ידי הכנסיה בחודש אב שי"ט, בשריפת הספרים בקרימונה. כמה חודשים לאחר מכן נדפס הספר שוב.
חבורת אסירי התקווה
את המשמעות הגדולה של ארץ ישראל בחייו של היהודי, למד רבי מנחם מרבו המובהק, רבי יצחק, וממנו, כנראה, אף קיבל את ההשראה להצמיד את התואר הציוני לשמו.
ראש הישיבה רבי יצחק מבילשטיין, בימי מגוריו בירושלים, הוסיף לעצמו את הכינוי 'אסיר התקוה'. היו חוקרים שנטו להסביר שתואר זה מבטא את תקוותו להינצל מהפרעות מהם ניצל, ושבעקבותיהם עלה ארצה. אולם פרופ' אלחנן ריינר (במאמרו 'בין אשכנז לירושלים', שנדפס בקובץ 'שלם', תשמ"ד) טוען ובצדק שהתואר הזה קשור לצפיית תקוות הגאולה בה היה חדור, ויש לכך כמה הוכחות. למשל: "באותה עת ממש, במחצית השניה של המאה ה-14, נודע בירושלים עוד חכם אשכנזי [בשם ר' אברהם] שנתכנה גם הוא 'אסיר התקווה'", מספר ריינר. בכתב יד מאותה תקופה הוא נקרא: "אסיר התקווה הירושלמי". ריינר מעיר כי לפי תארים אלו מסתבר שהוא השתייך לחבורתו של רבי יצחק, שבה התואר הזה היה שגור.
"הביטוי 'אסיר התקווה' חוזר, בשימושים ספרותיים שונים, במאות ה-14 וה-15. ייעודו: לתת שם לציפיית גאולה קונקרטית, בדרך כלל כזו המתבטאת בעלייה לארץ ישראל. ר' יצחק הלוי הוא הראשון, הידוע לי, שבחר בביטוי 'אסיר התקווה' ככינוי פרטי. בבחירה זו יש לראות רצון לתת ביטוי למעשה הדרמטי של יציאה מארצות אשכנז… אל ירושלים בפרט", כתב ריינר.
אם כן אפוא, הרב ותלמידו (כמו גם תלמידים נוספים) לא רק שהיו חדורים באהבת ציון, אלא שבחרו לעצמם כינוי ייחודי שיתאר זאת. הרב הדגיש את הגאולה, והתלמיד – את ציון. תלמיד נוסף בישיבתו של רבי יצחק, שכבר למד אצלו טרם עלייתם ארצה, היה רבי שמשון איש ירושלים (כך נזכר שמו במסמכים מאותה תקופה).
מסיבה שאינה ידועה לנו, בערוב ימיו חזר רבי יצחק הלוי אסיר התקווה לאשכנז, כנראה בעל כורחו. זו הייתה הזדמנות מצדו לספר לרבני הגולה על מנהגים מיוחדים שהכיר אצל יהודי ירושלים.
ציון מעון חשקי
רבי מנחם הציוני חי בערך בשנים ק-קע (1410-1340). במהלך חייו עסק ביצירה תורנית עשירה. בין היתר הוא חיבר את הקינה 'ציון מעון חשקי', שנכתבה כנראה אחרי שנת קל"ו, כלומר אחרי עלייתו לציון. קינה זו מופיעה בספר הקינות שנדפס בעיר לובלין בשנת שע"ז (דף יג עמ' ב). בראשי החרוזים של הקינה חתום 'מנחם ציון…'.
מלבד ספרו כתב גם עשרות (!) שירים שאינם ידועים כיום. בשיריו מצויים לרוב השמות 'ציון' ו'ציוני'. בין השירים – זמר לשבת הפותח במילים 'מי ימלל גבורות א-ל, גואלנו שמו קדוש ישראל'. כדאי להרים את הכפפה, ולחדש ימיו של שיר זה שנכתב על ידי הציוני הראשון, ומדבר על גאולת העם לארצו.
שושלת ציונית
צאצאיו (בנו, חתנו ונכדו) של רבי מנחם ציוני השתבחרו בזיקתם לאביהם הציוני, וקראו לעצמם בשם 'ציוני' או 'ציון', זאת למרות שהתגוררו בגולה ולא עלו מעודם ארצה.
חלפו להם כמה מאות שנים מאז פטירת רבי מנחם ציוני, והנה בשנות הת"ק אנו פוגשים את אחד מרבותינו האחרונים, ושמו רבי דוד ציוני זצ"ל. לפי מסורת משפחתו הוא צאצא של רבי מנחם הציוני.
בנו של רבי דוד היה רבי נפתלי ציוני, אשר במשך כחמישים שנה כיהן כרבה של העיירה לוצין. בנו הוא רבי אהרן זליג ציוני, אשר הוציא לאור שו"ת בענייני הלכה, וקראו בשם 'ציוני' – כאותו השם שקרא אחד מאבות אבותיו לספרו.
בספר 'ציוני' הנ"ל מופיעות כמה תשובות אל תלמיד חכם אלמוני למדי, ושמו רבי אהרן עזריאל. אנו יודעים עליו כיום אך ורק שני פרטים: א') הוא כיהן כרבה של הקהילה היהודית בעיירה רזיצא. ב') הוא נשא לאשה את האלמנה מרת פרידה יפה, שהייתה נשואה מקודם לרב נחום קוק.
לנישואיה השניים באה האלמנה עם בנה היחיד שלמה זלמן, והוא גדל בביתו של רבי עזריאל כאילו היה בנו
כשבגר ר' שלמה זלמן קוק נשא אישה, ובשנת תרכ"ה נולד להם בן בכור, ויקרא שמו בישראל: "אברהם יצחק". הנער העילוי אברהם איצל'ה נשלח ללמוד אצל שני רבנים, שאולי שלא במקרה היו מבני משפחת ציוני: רבו המובהק היה רבי אליעזר דון יחיא, אב"ד לוצין, נכדו של רבי נפתלי ציוני. במקביל למד הרב קוק גם מפי רבי רפאל ציוני, ראש ישיבה בלוצין.
לא זו בלבד, אלא שגם החברותא שעמו למד הרב קוק במשך תקופה ארוכה בימי נעוריו, ר' אברהם שוער, היה צאצא של משפחה זו (אף הוא היה בן בתו של רבי נפתלי ציוני).
על גידולו של הרב קוק במשפחה 'ציונית' זו – נספר במאמר נוסף.
