אחד מהרבנים המופלאים בדורות האחרונים, היה רבי דוד ציוני זצ"ל (תק"כ-תק"ע). הוא התפרסם בשקידתו הרבה בתורה. בלילות ישב בחדר קר מאוד עד שקפאו המים על השולחן, והוא עצמו היה לבוש רק טלית קטן והיה שקוע כל כך בלימוד עד שזיעה ניגרה ממנו.
רבי דוד כיהן כדיין וראש ישיבה בעיר מוסוויה, ואחר כך כיהן כרב בעיר לוצין, שתיהן בפלך ויטבסק. הוא עסק גם בתורת הנסתר. כמנהג חסידי ליטא ורייסין ערך 'גלות' שנתיים ימים. לפי אחת הגרסאות במהלך מסעו הוא התקדם לארץ ישראל, ושאף להגיע אליה. אולם אחד מבני חבורתו, מגדולי המקובלים, הורה לו לשוב לביתו, משום ש"טרם הגיעה השעה לכך".
רבי דוד נפגש כמה פעמים עם הגאון מווילנה, והושפע מדרך לימודו, הליכותיו ודעותיו. גם בעניין המסעות והנדודים הושפע מהגר"א, ויתכן שגם מניסיון עלייתו ארצה.
באותה תקופה עלו לארץ כמה מגדולי הרבנים, החסידים והפרושים, ובהם גם ר' יעקב זאב מלוצין, קרובו של רבי דוד, שהתיישב בחברון, וכיהן כשד"ר. ר' דוד בדרשותיו היה מעלה על נס את קרובו שזכה לדור בארץ ולעסוק בתורת ארץ ישראל.
על מקור שם משפחתו 'ציוני' קיימות מספר גרסאות. יש הטוענים שהוא צאצא של רבי מנחם ציוני, "הציוני הראשון", מחבר הספר 'ציוני' על התורה, עליו סיפרנו בהרחבה כאן בעבר.
לפי גרסאות אחרות, בשנת תקס"ד חייב החוק הרוסי כל אזרח לאמץ לו שם משפחה, ור' דוד בחר לו את השם 'ציוני' מתוך כיסופיו לגאולת ציון וירושלים. כך או כך אין ספק שמשמעות השם קשורה לאהבת ציון. הוא היה היחיד ברוסיה (ואולי בעולם היהודי כולו) באותה תקופה, שבחר בשם ציוני כשם משפחתו.
את האהבה לציון הוריש ר' דוד לצאצאיו. הם ניחנו בזיקה חמה ומיוחדת לארץ ישראל. רבים מבני המשפחה עלו ארצה ועסקו ביישובה. אלה שלא היה סיפק בידם לעלות, פעלו מרחוק למען ישוב הארץ ככל יכולתם, ותמכו בחיבת ציון, בציונות או במזרחי.
בתוך החממה של משפחת ציוני גדל אחד ומיוחד מהוגי ומגשימי התחיה הלאומית, הלא הוא מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הוא גדל אצל צאצאיו של רבי דוד ציוני, למד מהם תורה, והושפע עמוקות מדמותם. על כך נספר בטור זה.
פודה הקנטוניסטים
בנו של רבי דוד, היה רבי נפתלי ציוני. הוא כיהן כרבה של העיר לוצין במשך חמישים שנה, והשיב תשובות הלכתיות לרבים. הוא עסק גם בקבלה ובחסידות, והיה בקשר עם האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש. הוא מסר את נפשו להציל ילדים שנחטפו לעבודת הצבא לפי גזירת המלכות (קנטוניסטים).
במכתביו שיבח ר' נפתלי את העולים לארץ ישראל. בין העולים היו כמה מידידיו בויטבסק, וילנה ושקלוב, שמפעם בפעם היו שולחים אליו מכתבים ומספרים על חייהם בארץ. היה בדעתו להצטרף לאחת משיירות העולים, רובם מבית מדרשו של הגר"א, ולהתיישב ישיבת קבע בארץ ישראל, אולם מסיבות שאיננו יודעים לא עלה הדבר בידו.
לרבי נפתלי היה בן בשם רבי אהרן זליג ציוני, שכיהן תחתיו כרבה של לוצין במשך כעשרים שנה. את תשובותיו ההלכתיות הוציא לאור בספר שו"ת שנקרא: 'ציוני', כשמו ושם אבותיו, אוהבי ציון.
כפי שציינו בטור אחר, הרב ציוני היה חברו וידידו של רבי אברהם עזריאל מרז'יצה, אשר אימץ את הילד היתום שלמה זלמן קוק (אביו של הראי"ה). בנקודה הזאת נוצרה ההיכרות הראשונה בין הילד למשפחת קוק לבין משפחת ציוני, וממנה נולד קשר יציב שהמשיך בדורות הבאים.
וגם בת הייתה לרבי נפתלי, ושמה מלכה. היא נישאה לרב שבתי דון יחיא, בן למשפחה מכובדת עם יחוס מפואר המגיע עד למגורשי ספרד. הרב שבתי כיהן כרבה של העיר דריסא. קשר הנישואין הזה היה הראשון בסדרת קשרי נישואין שנערכו במשך הדורות בין המשפחות 'ציוני' ו'דון יחיא', מה שהפך אותם למשפחה אחת גדולה שהעמידה רבנים רבים, שקשרי ידידות וזיקות השפעה התקיימו בין אישיה. "משפחה מפוארת הנטועה שורות שורות ככרם בישראל, שדרות של אנשים גדולים, גאונים ודברים, חכמים וצדיקים נישאים", התבטא לימים הרב קוק.
לרבי אהרן זליג היה שני בנים: רבי רפאל ציוני, שפתח ישיבה בלוצין והעביר בה שיעורים, ורבי יצחק ציוני, רבה של רז'יצה. וגם שתי בנות, אשר אחת מהן התחתנה עם רבי אליעזר דון יחיא, שכיהן כרבה של לוצין (אחרי פטירת חותנו).
רבי אליעזר דון יחיא מלוצין
רבי אליעזר הנ"ל למד מחותנו את דרך הלימוד, "שלא להרבות בפלפול אלא לחתור אחרי פשטות האמת שבתורה, ויחד עם זה להתחקות אחרי שרשי ההלכות המקובלות בידינו, לבודקם היטב היטב עד כמה הם מבוססים. דרך לימוד זו שקיבל בצעירותו, עוברת כחוט השני בכל ספריו ההלכתיים".
כשנפטר הרב אליעזר דון יחיא, בלוצין הרחוקה, פורסמה על כך כתבה בעיתון 'הארץ' שנדפס בתל אביב בכ"ה בתמוז תרפ"ו. "כל המספידים הדגישו שעם פטירת הרב הזה הלך לעולמו אחד הטיפוסים היהודים המופלאים שאין לו תמורה", נכתב בעיתון. מה היה מיוחד בגאון זה, אשר שמעו הגיע למרחקים?
כעבור כמה ימים פורסמה כתבה נוספת ב'הארץ': "רב זה העמיד תלמידים מפורסמים רבים, והטוב שבהם הוא הגאון הרב קוק, ראש רבני ארץ ישראל, שגם הוא שמע לקח מפיו". הדברים מתייחסים לימי בחרותו של הרב קוק, זמן קצר אחרי הגיעו לגיל מצוות. הוא גלה אז מעיירתו גריבה לעיר לוצין, ושם למד אצל הרב דון יחיא.
מדוע הלך הרב קוק, כנער צעיר, ללמוד דווקא בבית מדרשו של הרב דון יחיא?
בבית המדרש בלוצין
כבר בילדותו התגלו כשרונותיו הגדולים של הרב קוק בלימוד התורה. אביו ר' שלמה זלמן קוק חיפש מלמדים עבורו, שיוכלו להדריכו בתורה, על מנת שיגדל להיות למאור גדול לעם ישראל. בהיותו כבן תשע היה הרב קוק מגיע לעיתים אל דווינסק הסמוכה לביתו, לשוחח בדברי תורה עם רב העיר, הרב ראובן הלוי לוין, שהשפיע רבות על דרך לימודו.
בשלב מסוים החליטו ההורים לשלוח את בנם אברהם יצחק ללמוד בצורה מסודרת יותר, בקבוצה מאורגנת בבית מדרש. הם יצרו קשר עם קרוב משפחתם, רבי יעקב רבינוביץ (בנו של רבי גימפל יפה, ראש הישיבה ביהוד שליד פתח תקוה). הוא התגורר אז בלוצין, והנער נשלח ללמוד מפיו תורה. חשוב לציין כי הרב רבינוביץ עצמו היה תלמיד מובהק של רבי ראובן, רבו הקודם של הנער, ובכך המשיך הנער את שיטת לימודו.
ובכן למד אברהם איצ'ה הצעיר בבית המדרש בלוצין, וקיבל הדרכות בלימוד ושיעורים בגמרא מפי הרב רבינוביץ. בבית המדרש ישב מבוקר ועד ליל גם רבה של העיירה, הרב דון יחיא, שנודע כאחד מגדולי הרבנים במדינה. אברהם יצחק ניצל את ההזדמנות ולמד מפיו. "הגאון הפלאי הזה עודדני, חיבבני ואמצני בשחר ימי אביבי", התבטא הרב. "זכיתי להתבשם מבשמו הטוב, ולנצח לא אוכל לשכוח את מאור הפנים, גדולת הנשמה, אוצר הטוב והנעימות, ישרות השכל הרחבת הדעת, אשר בנשמה רעננה וגדולה זו היו מאירים באור אבוקת פלאות". והוסיף הרב: "והיו כל אלו שוכנים בגוף מחוטב, חסון ובריא להפליא, שהזכיר לנו את גבורתם של ראשוני ראשונים, גיבורי ישראל, גיבורי דוד ושלמה…".
לומדי תורתו של הרב קוק יודעים שאחד מעיקרי תורתו, הוא ערך הגבורה הישראלית ("ההתעמלות של צעירי ישראל" וכו'). לפי דעתי הרב קוק קיבל השראה לרעיון הגבורה מדמותו של רבו רבי אליעזר דון יחיא. גם יחסו החיובי של הרב דון יחיא לציונות (הוא תמך ב'קרן היסוד') השפיע מסתמא על נפשו של תלמידו הצעיר. "חיבה יקרה בקרבו, כל ימי חייו, לארצנו הקדושה ולהתיישבותה. הוא השפיע גם על הרבה מבני משפחתו, בני עירו ומעריציו שיחוננו את עפר ציון וישתקעו בה", סיפר לימים נכדו.
זכרונות ידיד-נעורים
הרב קוק למד בבית המדרש בלוצין במשך יותר משנתיים (כנראה בשנים תר"מ-תרמ"ב), וזו התקופה הארוכה ביותר בפרק שנות לימודיו אצל גדולי ישראל, מאז היותו בן תשע, עת שימש את רבי ראובן מדווינסק, ועד חיתום תקופת הלימודים הסדירים, בשנת לימודו בישיבת וולוז'ין, עת היה בן בחור מאורס כבן עשרים. למעשה, בלוצין הייתה זו ההזדמנות הראשונה שהרב קוק למד לא לבדו (או בשימוש של רב גדול), אלא בקבוצה מאורגנת, כולל שמיעת שיעורים מפי ראש ישיבה, הלא הוא רבי רפאל ציוני, שהזכרנוהו לעיל.
בתקופה זו שבה יושב הרב קוק ולומד בבית מדרש, כשמסביב קול המולה של תורה, הוא מתחיל לרקום את חלומו על הקמת ישיבה מרכזית עולמית בירושלים, חלום אותו יזכה להגשים כעבור כמה עשרות שנים. על החלום הזה סיפר החברותא עמו למד בספסל בית המדרש בלוצין, ושמו אברהם שוער:
"עיניי נתקלו בנער אחד אשר ישב ממולי במזרח, והוא מעוטר בתפילין חדשים. "זה עתה נעשה לבר מצווה", חשבתי על הנער. הוא היה בלונדיני, בעל עיניים גדולות ובהירות".
"שמעתי את יתר הבחורים משיחים בו ומספרים עליו כי הוא "חצי עילוי", כי בקי גדול הוא וחריף מאוד". שוער אזר אומץ ויצר קשר עם הנער המעולה, והשניים קבעו ללמוד בחברותא. "נפלאה הייתה התמדתו, כל רגע שעבר עליו בלי לימוד התורה היה מצער אותו ומכאיבו מאוד".
איני יכול להביא כאן את כל זכרונותיו הנפלאים של אברהם שוער על ידיד נעוריו הרב קוק, כי רבים הם. במשך השנים הוא העלה אותם על הכתב במספר גרסאות, רק חלק מהדברים נדפסו שוב בספריו של הרב משה צבי נריה.
הנה אחד מהמאמרים שכתב אברהם שוער, אותו העליתי באתר שלי 'אור האורות':
'מזכרונותיי על הרב קוק'
בין היתר סיפר אברהם שוער על אחד מלילות המשמר שערכו בבית המדרש:
"עלה עמוד השחר. אנחנו יושבים ומשיחים זה עם זה כשהגמרות הגדולות פתוחות ואברהם יצחק מדבר: יבוא יום ואני אהיה בקי בש"ס ובפוסקים ואעלה אז לארץ ישראל ובירושלים אייסד ישיבה גדולה ומכל תפוצות הגולה ינהרו אליה בחורי ישראל, מן המשובחים שבהם, והייתה הישיבה הזאת כעין כרם ביבנה…
ואני נכנס לתוך דבריו וקורא בקול גדול מאוד: אתה?! אתה?! ומשיח בן דוד מה יעשה?…
ונבהל לקולי הוא מתעורר כמו מתוך חלום חזיון לילה, ואומר: צדקת.. צדקת מאוד… משיח יהיה ראש הישיבה, אבל אני… אני אהיה אחד מראשי הישיבה.. הלא רבנים רבים ירביצו תורה בישיבתו של משיח!"
לימים, כאשר הקים הרב קוק את ישיבתו בירושלים, עלו ארצה שני בחורי חמד בשם שבתי ודוד דון יחיא, ונכנסו ללמוד בישיבה. הרב קוק צהל ושמח לקראתם – הם היו בניו של רבי בן ציון דון יחיא, ידיד נעוריו מלוצין, שהיה פעיל בתנועת המזרחי ומסור לרעיון ישוב הארץ, ונכדיו של רבו הנערץ רבי אליעזר דון יחיא, אשר בבית מדרשו חלם על הקמת הישיבה העולמית…
מסיבות עלומות, דמותו של ר' דוד דון יחיא, שלמד שנים רבות בישיבה, לא נזכרת כלל בספרים שנכתבו על הישיבה, רבניה ותלמידיה. במשך חייו הוא עסק בהוראה. לעומתו, אחיו הצעיר ר' שבתי התבלט בישיבה, וגם התפרסם ברחבי הארץ בכישרון כתיבתו. הוא כתב בעיתונות מאמרים רבים (תחת השם שבתי דניאל), ולימים היה עורך 'הצופה'. האחים דון יחיא למדו בישיבה לצד הבחורים עזריאל קרליבך, דוד רזיאל הי"ד, ותלמידים נוספים שצמחו והיו לסופרים דגולים, מנהיגים בכירים ומאורות כבירים בעולם התורה.
בשנת תרצ"א כתב ופרסם שבתי דון יחיא את הביוגרפיה הראשונה על הרב קוק, אותה הוציא תחת שם העט: "י. ש. רבינסון". משמעותו של השם הזה הייתה עלומה, וגיליתי אותה לאחרונה: שם משפחת סבתו (ואחד מדודיו) היה "רבינסון".
בשנת תרצ"ב חיבר ופרסם שבתי דון יחיא ספרון על תולדות סבו הגדול רבי אליעזר דון יחיא. בפתח הספר מתנוססת הסכמה חמה מאוד של הרב קוק, אשר העלה זכרונות מימי לימודו אצלו. בספר מתוארת צדקותו ולמדנותו של הרב דון יחיא, לצד מעשי גבורתו ותיאור חוסנו הגופני המרשים…
היכן התגורר הרב קוק?
אם כן, הרב קוק למד בלוצין מפי הרב דון יחיא ומפי הרב רפאל ציוני, שניהם נכדי רבי נפתלי ציוני. במקרה או שלא במקרה, גם החברותא, אברהם שוער, הוא נכדו של הרב נפתלי ציוני! שלושת האישים הללו עמם למד הרב קוק, נזכרים אמנם בחומר שנכתב עליו, אך עד כה לא הושם לב לקשר המשפחתי הברור שהיה ביניהם. ניתן לסכם ולומר שמי שגידל את הרב קוק, היו בני משפחת ציוני. ולא, איני מדבר בצורה מטאפורית. גם גידולו החומרי של הרב היה במשפחה זו, כפי שהתגלה לי לאחרונה.
הדברים מתבררים במאמר נוסף שכתב אברהם שוער, מאמר שמצאתי לגמרי "במקרה". מאמר זה לא היה ידוע עד כה, מהסיבה הפשוטה שהשם "הרב קוק", ואפילו "אברהם יצחק", כלל לא מופיעים בו!
המאמר פורסם בשנת תרצ"ה, שנת חייו האחרונה של הרב קוק, בכתב עת נידח שנדפס בארה"ב. הסופר נמנע במכוון מלפרש את שמו של נשוא המאמר, שעודנו חי באותם ימים, ועל כן הוא מכנה אותו בשם קצת מעורפל: "אברהם איציק'ל", השם שבו נקרא הרב בצעירותו. והמבין – יבין…
שימו לב מה חושף אברהם שוער במאמר זה:
"את אברהם איציקל לקח אבא לחבר לי, והכניסהו לתוך ביתנו עד שנעשה אצלנו כבן בית. והיה אז הנער כבן שלוש עשרה-ארבע עשרה, ויהי לי לחברי הגדול.
בשבת ויום טוב היה תמיד אורחנו הסמוך על שולחננו, ואמי הייתה מטפלת בו, הייתה משגיחה שבגדיו יהיו טובים ושלמים לכל צרכם. בכל ערב שבת הייתה מכינה לו כתונת לבנה ופוזמקאות שלמים, וכל חג הסוכות כשאבא היה שב מן היריד, היה מביא בשביל אברהם איציקל אדרת חמה חדשה לימות החורף".
"השתדלתי להיות כמו אברהם איציקל, דלקתי אחריו ולא הדבקתיו, כי היה הנער מתמיד גדול, חד השכל ובעל זיכרון בלתי מצוי. בישיבה למדו אז מסכת בבא בתרא. את שתי הבבות הראשונות [בגמרא] ידע אברהם איציקל [בן ה-15] כמעט בעל פה".
תגובה אחת
שלום לסופר היקר והחשוב משה נחמני!
לאחרונה התוודעתי לספרים שלך וקניתי לעת עתה שניים מהם על טרומפלדור ועל דוד רזיאל הי"ד. סוף סוף אפשר ללמוד היסטוריה אוביקטיבית שאיה מוטה ושיש בה "בינו שנות דור ודור". אין לי מילים להודות לך על מפעלך שאין בכלל מדדים אנושיים של העולם הזה להעריכו. יש כאן גאולה של ההיסטוריה מידי טרוטי עיניים ושפלי רוח קרים ואדישים. עם ישראל הולך ומתקדם בגאולתו והספרים עוד ייחטפו כלחמניות חמות. אנא שלא ירפו ידיך! שליח ד' אתה להשיב נפש האומה במפגש טהור עם עברה המפואר. אנו לא פועלים רק בטווחי ההווה אלא צופים את העתיד ומכוונים אליו.