שלושה דורות של נחשונים

המציל של יפו

ר' ישראל ויינשטיין נולד בירושלים, בשנת תרל"ז (1877). בהיותו כבן שנתיים, עברה משפחתו לעיר יפו. הייתה זו כמו התנחלות בלב אוכלוסיה ערבית. באותה תקופה העדה היהודית בעיר מנתה בסך הכל כחמש עשרה משפחות (ביניהן משפחות שלוש, המבורגר, שמרלינג), והיתה מרוכזת כולה בחצר היהודית שבעיר העתיקה. משפחת ויינשטיין התגוררה בדירה בבניין ערבי מעל החמאם התורכי. חייהם היו בסכנה ממש, וקרו מקרים שבהם הונף גרזן מעל ראשו של ר' אליהו, ובנס ניצל. לימים נחקק על מצבתו של ר' אליהו התואר הנכבד: "מאבות הישוב ביפו".

ר' אליהו ויינשטיין התמנה לשוחט הראשון בקהילה ביפו. כעבור שנים, כאשר הגיע לעיר הרב נפתלי הרץ הלוי, וכיהן כרב הקהילה, היה ר' אליהו ממקורביו. כאשר הגיע הראי"ה קוק לכהן כרבה של יפו, היה ר' אליהו מזכירו האישי במשך תקופה מסוימת.

אשתו, מרת יונה, הייתה בת למשפחת ווייספיש הירושלמית, שהעמידה רבנים ועסקנים נכבדים בראשית הישוב.

למרות הייחוס המכובד הזה, כשבנם הקטן ישראל הגיע לגיל שמונה, הוא עדיין לא ידע קרוא וכתוב. ביפו לא היה אז תלמוד-תורה או בית-ספר, וכמו חבריו הוא הרבה להשתובב ולבלות את זמנו ברחצה בימה של יפו. עוד בילדותו הצטיין בשחייה, והיה שוחה עד האניות העוגנות במרחק רב מהחוף. הודות לכשרון השחייה הוא הצליח להציל מאות נפשות מטביעה בים.

לימודים והוראה

תקופת הבילויים הסתיימה בגיל 12. אז נשלח ישראל לעיר הקודש ירושלים, ללמוד תורה. הוא התחנך בת"ת ובישיבת עץ חיים, וגדל בתורה. במשך שנות לימודיו הוא התעניין במתימטיקה, ולמד אותה מתוך ספרים שמצא, אותם חיברו כמה מרבותינו האחרונים, בהם הספר 'איל משולש' שחיבר הגאון מווילנה. לימים הוא יעשה במקצוע זה שימוש חשוב לצורך ישוב הארץ, כפי שנספר להלן.

אחר כמה שנים חזר ישראל לבית הוריו. הם התגוררו אז בשכונה החלוצית החדשה נווה שלום, שהוקמה בשנת תר"ן על ידי ר' זרח ברנט וקומץ הגיבורים אשר עמו. מבאר המים שחפר האבא, ר' אליהו, שתו רבים מבני השכונה במשך שנים רבות. בנו ישראל המשיך ללמוד תורה, והתקרב לרב נפתלי הרץ הלוי, רבה של יפו, שהתגורר אף הוא בשכונה זו.

ביום י"ד בסיוון תרס"ז נערך כינוס מיוחד ב'תחכמוני' לזכר הרב נפתלי הרץ הלוי, לרגל היארצייט שלו. "נאם המורה המצויין הרב ר' ישראל וינשטין, וידבר דברים חמים על דבר רבינו", נכתב בעיתון 'חבצלת':

"בנים יקרים, היודעים אתם כי ביום הזה נפטר הרה"ג רבי חיים מוולוז'ין תלמידו של הגר"א, ואדוננו מורנו הרה"ג החסיד והמקובל רבי נפתלי הרץ, וכמו התלמיד הראשון היה האחד שהפיץ את רוח רבו ברוסיה, בהקימו את ישיבת וולוז'ין… ויצאו ממנה גדולי הדור… וכמו [כן] הוא הפיח רוח חיים בתלמידיו להחיות את הארץ והם הם היו הראשונים בישוב ומהם נתרחב אחר כך הישוב בירושלים, כן היה רבינו הרנ"ה ז"ל אחד מתלמידי הגר"א זצ"ל בתורת הנסתר. יותר ממאה שנה שהיא הייתה מונחת בקרן זווית ואין מי שישגיח בה עד שקם רבינו הרנ"ה ואסף וליקט את תורתו של רבינו הגר"א והאיר והעיר עליה באור שכלו הבהיר והזך. [ובמקביל הניח הרנ"ה את] הבסיס הראשון בישובה של יפו, אין בית חסד טוב שלא ייסד רבינו או שלא נטל חל בו, עשה בכל כוחו לטובת היהדות בישוב החדש".

לימים יספר ר' ישראל:

"ואני אינני ראוי אמנם להיקרא תלמיד מובהק, אבל הרבה הרבה קיבלתי ממנו. הרבה פעל עליי, בכל פעם שהייתי מבקרו קיבלתי ממנו דברים טובים. אתם תלמידיי תוכלו להחשב כתלמידיו, שהמעט שקיבלתי ממנו חפץ אני להשריש בקרבכם…".

בהגיעו לפרקו נשא לאשה את חיה באביל הורביץ. הם עברו לגור בירושלים, לתקופה של שלוש שנים, ור' ישראל המשיך ללמוד תורה בישיבות הגדולות בירושלים. בשלב מסוים הוא קיבל הזמנה מאת קהילת יפו לכהן כמורה בת"ת שערי תורה, המוסד החינוכי היחיד שפעל אז בעיר, בשכונת נווה שלום. הוא לימד שם תורה, נ"ך, תלמוד, וכמובן – חשבון והנדסה, מקצועות שהיו אהובים עליו.

בית הספר הדתי הראשון

באותן שנים פעלה ביפו אגודת סתרים 'אחווה', שסיפרנו עליה בשבועות האחרונים. בשנת תרס"ה הקימו חברי האגודה מוסד חינוכי חדש, ושמו 'חדר אחווה', שאחר כך השתנה שמו ל'תחכמוני'. היה זה בית הספר הדתי-לאומי הראשון בארץ, ממנו צמחה כל מערכת החינוך הדתית הקיימת כיום.

אחד משלושה חברי 'ועד הפועל' של אגודת אחווה ביפו, היה ר' ישראל ויינשטיין. הוא השתתף בהקמת ה'תחכמוני', וכיהן בו כמורה.

הקמת 'אחוזת בית'

בית הספר 'תחכמוני' הוא רק אחד מהמפעלים שהקימו חברי 'אחווה'. בשנת תרס"ט. כשהוקמה 'אחוזת בית' (יסודה של תל אביב, העיר העברית הראשונה), הצטרפו להקמה חמישה מהפעילים הבולטים של 'אחווה', ובהם ר' ישראל ויינשטיין. זה לא היה במקרה; אחווה הייתה מעורה כמעט בכל פרויקט ציבורי שנעשה ביפו ובסביבתה. כמה שנים קודם לכן, כשהוקמה 'נוה צדק' – השכונה הראשונה מחוץ לחומת יפו, בלטו אנשי אחווה בין המייסדים. הם הקימו בצד השכונה את רחוב ("שכונת") אחווה, בה התגוררו.

אמנם באופן רשמי פעלה 'אחווה' רק לעזרה הדדית בין החברים, דבר חשוב כשלעצמו, אך למעשה היא עסקה בהקמת פרויקטים חברתיים ולאומיים חשובים, בצורה חשאית מאוד, באופן שלא יהיה ניכר שהיא זו שעומדת מאחוריהם.

מכיוון שר' ישראל היה בקי בחשבון ונודע ביושרו, היו מוסרים לו בעלי הבתים והבנאים את שרטוטי ותוכניות הבתים כדי שיחשב את כמויות החומרים הדרושים לבניין ואת הכספים שיש לשלם עבורם. "כמה וכמה בתים בגרעין הראשון של העיר תל-אביב נבנו לפי הדרכתו הטכנית", סיפר תדהר. ויינשטיין התגלה אז כמהנדס-חובב מוצלח, ותרם בכך לבניין בתי הראשונים של העיר העברית הראשונה.

אחוזה משפחתית

ר' ישראל לא הסתפק בהצטרפותו לאחוזת בית. הוא סחף אחריו עוד כמה מבני משפחתו להקמת השכונה החדשה. הוא רכש בה חלקות עבורו ועבור אחיו הבכור ר' נחום ויינשטיין. בהגרלת הצדפים ההיסטורית, על חוף הים, נפלו בגורל האחים שני מגרשים (לימים – הם נכללו ברחוב לילינבלום). בהתייעצות משפחתית הוחלט על ידי הוויינשטיינים לחלק כל מגרש לשני חצאים שווים, ועליהם הוקמו ארבע דירות זהות עבור אבי המשפחה ר' אליהו, הבן ר' נחום, הבת שושנה רייזל (ויינשטיין) ובעלה משה רסקין, וכמובן למשפחתו של ר' ישראל עצמו.

כפי שסיפרתי כאן בעבר, רגילים לומר כי שישים אנשים ייסדו את תל אביב. אבל בתוך השישים הללו היו כמה 'חמולות'. כך גם הוויינשטיינים תופסים שלוש מקומות ברשימת ההיסטורית של המייסדים (האבא, ר' אליהו, לא נכלל ברשימה זו).

אגב, לאחר הקמת אחוזת בית, נוצרה תופעה של נישואין בתוך קהילת המייסדים. חוקר תולדותיה של תל אביב, אילן שחורי, העיר על העובדה "שבקרב ראשוני אחוזת בית ותל אביב וגם בקרב המשפחות היהודיות הראשונות של נווה צדק ויפו, רבו מאוד קשרי הנישואין ויצרו שושלות מורכבות ומפותלות, שחיברו הכל מכל", והוכיח זאת בסיפוריהם של כמה ממשפחות המייסדים שהתחתנו זו בזו.

ר' נחום ויינשטיין

מי שהביא את הכסף לרכישת המגרשים עבור בני המשפחה, היה האח ר' נחום וינשטיין. נחום היה המוהל המיתולוגי של תל אביב. במשך 45 שנה ומעלה הכניס בבריתו של אברהם אבינו קרוב ל-27 אלף ילדים יהודים, וביניהם גם שלשה דורות רצופים: אבות, בניהם ונכדיהם, ביפו, בתל-אביב, ברמת-גן, בבני-ברק, במושבות הדרום ועד עזה.

פעמים רבות קרה, שראש העיר מאיר דיזנגוף , שהוזמן לברית-מילה אצל ידידים, היה מוכרח לחכות במשך שעות עד שהמוהל ר' נחום הספיק להגיע מרוב עבודה. אף הבטיח לו, כי לכשיגיע למספר 20 אלף גמולים על-ידיו חתן לו העירית מכונית פרטית, כדי לחסוך ממנו את הפסד הזמן שבהליכות הרבות. למספר זה הגיע ר' נחום אחרי שדיזינגוף כבר לא היה בין החיים…

פתח תקווה

ר' ישראל ויינשטיין עבד כמורה בתחכמוני, ושמו הטוב התפרסם. הוא הוזמן ללמד בבית-הספר "נצח ישראל" בפתח-תקוה. בשנת תר"ע (1910) עברו ר' ישראל ומשפחתו למושבה ולימד שם (גמרא וגם חשבון) עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.

לאחר סיום המלחמה חזר ר' ישראל ליפו והמשיך ללמד בת"ת שערי תורה, עד לפטירתו.

הוא התפרנס כל ימי חייו ממשכורתו הדלה ביושר ובכבוד. הוא נהג לחסוך כסף לרכישת קרקעות, ובמשך השנים קנה, בתשלומים חודשיים קטנים, מגרשים במקומות שונים בארץ, בין היתר בשכונת בית וגן שמדרום ליפו, כיום העיר בת ים, שהוקמה על ידי אנשי 'המזרחי' ובהם חבריו באגודת אחווה. הוא נמנה על מייסדי בנק קופת עם, בנק הלוואה וחיסכון, ועוד.

דוד תדהר כתב כי הוא היה "חבר פעיל במוסדות סוציאליים וקואופרטיביים ובאגודות לרכישת קרקעות להרחבת הישוב בסביבות יפו ותל-אביב".

חרדי לאומי

במינוח של אותם ימים ר' ישראל ויינשטיין היה נקרא 'חרדי', וגם מראהו היה כזה, עטור בזקן מכובד וחובש מגבעת. בכתבות שפורסמו בעיתונות החרדית בשנים האחרונות הוא הוצג כהוכחה לכך שגם חרדים השתתפו בבניית העיר העברית הראשונה. את העובדה שהוא היה ממקימי ה'תחכמוני' ושימש בו כמורה לחשבון הבליעו, וכך גם פרטים נוספים מחייו. למעשה, הוא היה דתי לאומי, או כפי שהגדירו דוד תדהר ב'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו': "ציוני ותיק".

את בניו ובנותיו גידל ישראל ויינשטיין על הרעיון הלאומי שהיה יקר לו. מעשיו של ויינשטיין מעידים על השקפותיו הלאומיות: את בנו נפתלי הרצל (שנקרא כנראה גם על שם המנהיג הציוני) הוא שלח לחו"ל להשתלם בלימודיו כמהנדס בניין. כאשר נפטרה בתו הצעירה (שעבדה כגננת בפ"ת), בשנת 1912, נכתב בעיתון 'הצבי' של אליעזר בן יהודה: "רושם מעציב עשתה במושבתנו מות בת ישראל וינשטין בת שבע עשרה שנה, שהיתה עבריה טובה ולאומית נלהבת".

האגודה השיתופית הראשונה

מהיכן נבעה אהבת הארץ אצל בני משפחת ויינשטיין, ומה מקור המרץ החלוצי לפעול למען ישובה ובניינה?

בשנת תרל"ג עולה ארצה יהודי מבוגר כבן שישים, ושמו רבי יעקב מקאמניץ. בדרכו לכאן הוא עובר בדרכים מסובכות ובהפלגה בספינת מפרש בים סוער. אחרי מסע החתחתים הגיע ארצה והתיישב בירושלים, למד תורה והתפרנס מיגיע כפיו. עוד מצעירותו הוא עסק בעבודת האדמה, ועתה, בארץ הקודש, החליט להירתם לנצל את ניסיונו, להפריח את שממותיה של הארץ ולבנות בה בתים.

ר' יעקב מקאמניץ

כאשר נודע לו על נסיונות לרכישת אדמות פתח תקוה בסביבות יריחו, בניהולו של ר' יואל משה סלומון, נרתם ר' יעקב מקאמניץ לפעילות. בסופו של דבר התבטלה קנית האדמה שם בגלל סירוב הממשלה למכור קרקע ליהודים שהם נתינים זרים. אולם ר' יעקב, כמו יתר החברים, לא אמרו נואש. כשנקנה השטח הראשון (אדמת קסאר) ליסוד פתח-תקוה, בשנת תרל"ח, ר' יעקב התייצב שוב. הפעם נדרש סכום כסף מכובד כדי לרכוש אדמה ולהקים עליה בית, והפרוטה לא מצויה בכיסו של ר' יעקב. במצב דומה נמצאו גם שלושה מחבריו בירושלים: ר' אליהו גודל, ר' חיים שמעוני, ור' מנחם וואלפערט.

ניגשו ארבעתם אל הרב יחיאל מיכל פינס וביקשו את עזרתו. הוא נתן להם רעיון מעולה: בין רוכשי הקרקע בפ"ת היו יהודים אמידים, שקנו קרקעות אך לא יכלו לחיות בהן. חלק מהרוכשים חיו בכלל בחוץ-לארץ, אך ביקשו לתמוך מרחוק בכיבוש השממה. הם מסרו את ניהול ענייניהם בארץ לידיו של הרב פינס שימצא אנשים ראויים לעיבוד אדמתם.

כששמע הרב פינס את בקשתם של הארבעה, ובהם ר' יעקב מקאמניץ, העלה בפניהם הצעה לעבד את האדמות שנרכשו על ידי שמואל סידני מלונדון, אחיינו של הגביר הנודע שמואל מונטאגו, ובתנאי שיעבדו החברים על פי היסודות השיתופיים (עשרים שנה לפני שנולדה דגניה "אם הקבוצות"). אחרי דיון החליטו לקבל את ההצעה והקימו אגודה שנקראה על שמם "אגודת שבת אחים" (ראשי תיבות: אליהו, חיים, יעקב, מנחם – חברי האגודה). הרב פינס חיבר לאגודה תקנון בשם "ספר הברית" שכלל מספר תקנות. אליהו גודאל שימש גם כשומר, חמוש באקדח.

פתחתי את עיתוני התקופה וחיפשתי הדים לאגודה זו, שהייתה ראשונה מסוגה בארץ. מצאתי כי סיפור הקמת האגודה, וכל תקנותיה המיוחדות, פורסמו באותם ימים בעיתון 'הלבנון'. כך התפרסם סיפורם של ארבעה יהודים אלמונים מהקולוניה הזעירה פ"ת, ברחבי יהדות אירופה.

ארבעת החברים התיישבו ליד הירקון. ר' יעקב בנה למשפחתו בית, רכש מעט צאן ובקר ורעה בעצמו את עדרו במרעה הדשן שליד הנהר. אך בגלל הקדחת, שתקפה קשה גם אותו בין שאר המתנחלים, הוכרח גם הוא כמוהם לעזוב את המקום ולחזור לירושלים. הוא עבד למחייתו כמלמד בת"ת.

את מעט המידע על ר' יעקב, שהבאתי כאן, מצאתי בכמה ספרים, ובהם הקונטרס 'זכרון לחובים ראשונים' מאת ר' פנחס גרייבסקי. בספרים אלו אין מידע מה עלה בגורל משפחתו של ר' יעקב, ומי הם צאצאיו. חיפוש בגוגל אחר ר' יעקב מקאמניץ – לא מעלה דבר. הצטערתי כי אבד זכרו ופעלו של החלוץ היקר הזה.

צמח האדמה

החלטתי לחפש מידע על אגודת 'שבת אחים', שבה היה חבר ר' יעקב. מצאתי שבאתר הארכיון לתולדות פתח תקווה, מופיע הסיפור של אגודה זו בהרחבה, בתוספת שתי עובדות מעניינות.

האחת – לר' יעקב מקאמניץ קראו: יעקב צמח. שמו הקודם היה: ויינשטיין. פירוש השם ויינשטיין הוא יין אבן (ואכן הוא עסק בהכנת יין), כלומר 'צמח' אינו תרגום של שמו, אלא תואר שהוא בחר לעצמו, כנראה כדי לבטא את אהבתו לצמחי אדמתה של ארץ הקודש.

העובדה השניה – אחרי שהתפרקה אגודת 'שבת אחים', וחבריה שבו לירושלים, הוקמה פתח תקווה מחדש, ו"יעקב צמח חזר לגור במושבה" (עובדה זו, שכתובה גם בספרים נוספים, צריכה עוד להתאמת).

את הפרטים הללו גיליתי בתחילת השבוע. ניגשתי אפוא לגוגל, והקלדתי את השם "יעקב צמח ויינשטיין". והנה הגעתי ל'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו', ואני רואה לשמחתי ולהפתעתי שיש ערך שלם על אותו יהודי יקר.

המחבר, דוד תדהר, מספר על קורותיו ותלאותיו של ר' יעקב צמח מקאמניץ, בייחוד בתקופת ניסיונות ההתנחלות בפתח תקווה. את התיאור הוא חותם בכך שבערוב ימיו "נתקבל למושב זקנים בירושלים ושם נפטר ביום כ"ב אייר תרס"ו". גם תדהר לא מספק לנו מידע האם ר' יעקב צמח הותיר אחריו צאצאים בארץ.

אבי המשפחה

השם המקורי של ר' יעקב – ויינשטיין, הדליק אצלי נורה אדומה. האם יתכן שיש איזשהו קשר בין החלוץ הפתח תקוואי לבין מייסדי הישוב היהודי ביפו ומקימי תל אביב? דפדפתי אחורה באנציקלופדיה, והגעתי לערך על ר' אליהו ויינשטיין, מאבות קהילת יפו, והנה כתוב שם כך: "נולד בקאמניץ דליטא, בשנת תר"ך, לאביו ר' יעקב צמח, מראשוני חובבי ציון במקומו"!

וכך מתבהרת התמונה: ר' יעקב ויינשטיין (צמח) מקאמניץ, ממייסדי פתח תקווה, הוא ראש משפחת וויינשטיין היפואית. הוא אביו של ר' אליהו, ממייסדי הקהילה ביפו, מפורצי "חומות" העיר ומייסדי נווה שלום, וסבו של ר' ישראל ויינשטיין ממייסדי תל אביב. לפנינו אם כן שלוש דורות של נחשונים, גיבורי רוח וגדולי מעש. רוח חלוצית עברה בדנ"א של המשפחה, ומקורה הוא בסבא הדגול ר' יעקב שעלה ארצה בראשית הישוב.

ר' יעקב צמח התמסר לרעיון הקמת פ"ת, אם המושבות, כשארץ ישראל הייתה ריקה לחלוטין (מלבד ארבעת ערי הקודש). כאשר הוא נאלץ לעזוב את המושבה ולחזור לירושלים, יחד עם אשתו, בנו הצעיר ר' אליהו ובתו רבקה, הוא מותיר אחריו במושבה את שני בניו המבוגרים, ר' שלמה ור' שמחה, והם נאחזו בה במסירות נפש, והיו ממייסדי פתח תקווה בתקופה השניה, בשנות התר"מ. יתכן אפוא שהוא היה מגיע לבקרם, ומכאן צמחה הטענה שהוא התגורר במושבה בשנותיו האחרונות. על כל פנים, המורשת שלו הייתה ברורה. נכדיו וניניו הלכו בדרכו בהקמת וביסוס הישוב בארץ.

לסיום אוסיף כי תדהר מספר על ר' יעקב צמח (משום מה לא בערך שהקדיש לו, אלא בערך על בנו) כי הוא היה קשור לחוג שנקרא 'בני יעקב' בקאמניץ, הושפע מהם, והחליט לעלות ארצה עם כל בני ביתו. לצערי לא מצאתי פרטים על חוג מסקרן זה, ומי עמד בראשו. אם נגלה זאת, נבין מהיכן נבעה הדחיפה הראשונה של משפחת ויינשטיין אל הארץ, משפחה שבניה נטלו חלק נכבד מאוד בתחיית הישוב.