נדמה לי שאת אברהם שטרן, "יאיר", אין צורך להציג. שמו ופעלו נזכרים עד היום, הן בקרב מעריציו והן בקרב מתנגדי דרכו.
יאיר גדל בסובלק שבפולין במשפחה חילונית, למד בגימנסיה רוסית ואחר כך בגימנסיה עברית, והושפע מהספרות הפולנית. כבחור צעיר הוא נודע כאדם רך, שקט ומופנם, ואף אחד מחבריו לא שיער שבעוד כמה שנים הוא יהיה דמות מפורסמת בארץ ומבוקש על ידי השלטון הבריטי בתור מורד מסוכן…
בשנת תרפ"ה הוא עלה ארצה וסיים את לימודיו בגימנסיה בירושלים. ניכרו בו כישרונות אמנותיים רבים: ציור, משחק, כתיבה ואף דקלום שירה בשפת המקור. הוא החל ללמוד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים והיה לתלמיד מצטיין. בתקופת לימודיו גילה מעורבות פוליטית ארגונית.
בשנה הראשונה (תרפ"ה) הוא שכר חדר מהנגר הירושלמי המפורסם אדון כהן, עורך כתב העת 'הנגר'. אחר כך נדד בין דירות שונות ששכר באיזור מאה שערים, בתי אונגרין ועוד. בתקופה מסוימת (כנראה בשנת תר"צ) התגורר בבית משפחת שפירא בשכונת הבוכרים. מדי ערב פגש שם בחור בשם ר' אברום שפירא, שהיה אז תלמיד ישיבת חברון, ולימים הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב. יאיר, שנוכח בכשרונותיו של ר' אברום, הזמין אותו להצטרף לאצ"ל, ואף הבטיח לו שיכהן כמפקד. ר' אברום דחה בחיוך את ההצעה: "גם עולם התורה זקוק למפקדים".
בשנת תרפ"ח הכיר את רוני בורשטיין, לימים אשתו ואם בנו (שנולד ארבעה חודשים לאחר מותו ונקרא על שמו), יאיר שטרן הי"ו, המכהן כיום בתור יו"ר העמותה להנצחת מורשת לח"י וחלליהם.
ידידות בשורות ההגנה
לאחר פרעות תרפ"ט התגייסו צעירים ירושלמים רבים ל'הגנה', ובהם היו גם רבים מתלמידי ישיבת 'מרכז הרב'. ראש הישיבה, הראי"ה קוק, וכן רבני הישיבה, עודדו ותמכו בתלמידים שהתגייסו, שביניהם היה גם דוד רזיאל, לימים ממייסדי האצ"ל ומפקדו.
בשנת תר"ץ נפגשו לראשונה דוד רזיאל ואברהם שטרן, ומאז נוצרה ביניהם ידידות עמוקה. באופיים הם היו שונים לחלוטין אחד מהשני. רזיאל היה איש צבא, אתלטי, ואילו יאיר היה איש המחשבה והשירה. גם פער גילאים היה בניהם – אברהם היה מבוגר בשלוש שנים מדוד. בעיקר הבדיל ביניהם פער תרבותי, מאחר שהם באו מרקע שונה. אברהם הגיע מבית חילוני, מקורות השכלתו וחינוכו היו רחבים, יונקים מתרבות העולם ומקורות ישראל, ואילו רזיאל ינק את רוחו מתוך העולם התורני ומסורת אבותיו הרבנים. אך למרות השוני הבולט ביניהם נקשרה ביניהם ידידות אמיצה, שהתמידה שנים ארוכות. בחלומם המשותף, השלימו זה את זה. ברוחם הם היו שותפים לאותה מגמה: חירות ישראל.
בשנת תרצ"ז (1936) יצאו לאור ספר 'האקדח' מאת ד. ראש (ר"ת: דוד רזיאל ואברהם שטרן), ספר ראשון בעברית על הפעלת נשק. הספר נדפס בארץ, אך לצורכי הסוואתו והעלמתו מעיני הבריטים, צוין עליו כי הוא "נדפס בדנציג".
אורות התשובה
על המבצעים הרבים שעליהם פיקד יאיר נכתב די והותר. אני רוצה להתמקד כאן בתהליך הרוחני והאמוני שהתחולל בנפשו של יאיר בעקבות קשריו עם דוד רזיאל.
בתקופה שאנו מדברים עליה, דוד רזיאל למד בישיבת 'מרכז הרב', והיה תלמידו של הרב קוק, וספג רבות את תורת תלמידיו, רבני 'מרכז הרב': הרב שלום נתן רענן, הרצי"ה קוק, הרב הנזיר, ועוד. לימים יכתוב רזיאל לרצי"ה כי "שתי השנים הללו שביליתי בישיבה הקדושה לא רק הוסיפו לי הרבה מעץ הדעת של היהדות אלא גם הניחו את חותמן על כל מהלך חיי בעתיד".
רזיאל, שכונה בפי חבריו 'רזי', ספג את משנתו הרוחנית של הרב קוק, זו שחושפת את אור הקודש בתוך הלאומיות הישראלית, באותם ימים הוא נפגש עם אברהם שטרן ה"אתאיסט", שמעודו לא פנה לכיוון הקודש ולא קיים את אורחות התורה והמצוות. אין ספק שהדמות הדתית האיתנה של רזיאל, שהיתה מגובשת עוד טרם הגיע ל'מרכז הרב', השפיעה כשלעצמה על שטרן, אך יש להניח שתרמה להשפעה זו גם המשנה הרוחנית שהצטרפה לכך, משנתו של הרב קוק, שנספגה ברוחו של רזיאל.
עובדה היא שהרב קוק הנחיל לתלמידיו את כוח ההשפעה האקטיבית לשיבה אל היהדות. כך ראינו אצל זאב ז'בוטינסקי, מנהיגה הנערץ של התנועה הרוויזיוניסטית. הוא גדל בסביבה אתאיסטית, אך שינה מן הקצה אל הקצה את יחסו לאמונה ולמסורת ישראל בעקבות היחשפותו למשנת הרב קוק, באמצעות הרב לייב איזיק פאלק, תלמידו של הרב.
"אין זה קל לתאר נאמנה את יחסו של הרב פאלק אל הרב קוק", סיפר לימים ז'בוטינסקי, "מסירות והערצה הם ביטויים קלושים מדי. הוא דיבר על הרב קוק לא רק כעל מורה גדול, כי אם כעל מורה דרך קדוש. שעות רבות נהג לפרש באוזני את השקפת העולם שלו". ובזכות התלמיד הזה שספג לתוכו את משנת הרב, והנגיש אותה לז'בוטינסקי בצורה חיה, חל בלבו של מנהיג הימין מפנה רוחני דרמטי. הוא החל במסע התקרבות לאמונה היהודית, שכחלק ממנו ציפה שהיהדות הדתית תצמיח מנהיגים שיובילו את העם היהודי לתחייתו. כשנפגש עם ר' דוד רזיאל, התפעל ממנו מאוד, והתבטא: "לאדם כזה חיכיתי חמש-עשרה שנה!". בימים אלו אני שוקד על כתיבת מחקר מקיף בנושא זיקתו של ז'בוטינסקי למסורת היהודית, שיפרוך את עמדתם של כמה מחוקרי דמותו של ז'בוטינסקי, הטוענים שעד יומו האחרון יחסו לאמונה היהודית היה מנוכר.
לימוד תנ"ך ושמירת כשרות
עד כמה היתה דרמטית שיבתו של יאיר שטרן ליהדות, נוכל ללמוד מהעובדות הבאות:
במזוודתו של יאיר היו שני פריטים קבועים – מיטה מתקפלת בה ישן בחדרי מדרגות כשנמלט מהשוטרים הבריטיים, וספר תנ"ך בו קרא מדי ערב טרם לכתו לישון. משה סבוראי סיפר: "רק מעטים ידעו שיאיר היה חדור אמונה דתית עמוקה, שהתבטאה בצורה מיוחדת לו. בשעות קשות, ואלה היו לא מעטות בשבועות חייו האחרונים, היה מתייחד בעמידה עם ספר התנ"ך וקורא בו פרקים בלחש. אינני יודע מה קרא, אך ראיתיו בכך פעמים מספר" ('מאצ"ל ללח"י', עמ' 276).
לפני החתונה הוא הודיע לזוגתו רוני שהבית שיקימו, יהיה מסורתי, ואכן עמד בהחלטתו. ביום חופתם צמו יאיר ורוני, כנהוג. לאחר נישואיו ביקש יאיר מאשתו להדליק נרות שבת והודיע לה שמכאן ואילך הם יצומו בימי הצום.
בהשפעת דוד רזיאל, החל יאיר להקפיד על כשרות המזון, ועבר לאכול במסעדה כשרה שהקימו הסטדונטים הדתיים חברי תא 'יבנה' במרכז ירושלים. "עם האוכל היו לי צרות צרורות, בקושי רב מצאתי רק היום מסעדה כשרה, ורק היום אכלתי כמו בן־אדם", כתב באחד ממכתביו. באחד ממסעותיו כחלק מפעילותו לארגון עלייה בלתי ליגאלית לארץ ישראל הוא לא אכל במשך יומיים כי לא מצא אוכל כשר.
תפילה ומקדש
כשנאסר שטרן בידי הבריטים, והושם בכלא בירושלים, עברה אשתו רוני להתגורר במקום קרוב, ודאגה להעביר לו בכל יום אוכל כשר לבית הכלא. דרך המזון הועברו לו גם פתקים שאפשרו את הקשר עם החברים שבחוץ.
הרב משה צבי סגל, מפקד 'ברית החשמונאים' וממפקדי האצ"ל, סיפר לימים:
"בשנת ת"ש (1939) בחודש ספטמבר, הושמו חמישה מחברי המחתרת בבית הסוהר בירושלים. תחילה חילקו אותם לתאים נפרדים ואחר כך הכניסו את כולם לתא 42, שאני הייתי בו ה"מוכתר", ביניהם היה יאיר.
כשהגיעו הימים הנוראים הנהוג התפללנו כל האסירים והעצורים, פליליים ופוליטיים, בחדר 29, ששימש בימי החג כבית כנסת. ר' אריה לוין הביא לנו ספר תורה והוא הוחבא באיזו פינה. עו"ד זליגמן ביקש להיות חזן ב'כל נדרי'. כולנו צמנו והיתה תפילה יפה.
"יאיר היה מכונף בפינת החדר ומחזורו בידו, כשהוא מתפלל מבלי לזוז ממקומו עד תום התפילה]. אחרי התפילה, כשכולם הלכו ל"בורשים" לשכב, לנוח, אמר לי יאיר: "מה עושים עכשיו?", הוא לא רצה להיפרד מאווירת החג. אמרתי: נוהגים ללמוד מסכת 'יום הכיפורים' (מסכת יומא, המתארת את כל סדר עבודת יום הכיפורים בבית המקדש בימי בית שני). על השעיר לעזאזל, הקרבנות, ומעשיו של הכהן הגדול וכדו'. ישבנו על המסכת הזו, שבתוך מחזורי יום הכיפורים, יאיר היה מרותק עד שעה מאוחרת בלילה, וכשגמרנו אמר: "זה נפלא; זה מעניין מאוד". ראיתי את התרגשותו העצומה מן התיאור החי של עבודת יום הכיפורים בבית המקדש'".
והוסיף הרב סג"ל:
"כאשר קבע יאיר את היסודות האידיאולוגיים, קבע שם גם את הקמת בית המקדש. ["הבית – בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה".] והיה לו וויכוח עם חבריו, שחשבו שזה לתפארת המליצה, אך הוא אמר שכל עוד לא יקום בית המקדש, אין מלכות ישראל במלואה" (עמ' 212).
כשהועבר שטרן למחנה המעצר בצריפין, שם היו תנאים טובים יותר, הקדיש את מרבית זמנו לקריאת תהלים וללימוד תנ"ך.
לאחר שחרורו, במהלך ישיבת הנהגת לח"י שהתקיימה באייר תש"א, נכנס אל החדר נכנס אחד מלוחמיו ומסר כי אהובו בנפש – ובשנה האחרונה יריבו הגדול – דוד רזיאל מפקד האצ"ל, נפל בעיראק. יאיר נעמד בקצה החדר ואמר קדיש לעילוי נשמתו של דוד רזיאל.
בשנותיו האחרונות סיפרה טובה סבוראי, אשר בביתה הסתתר יאיר, כי הוא הקפיד יותר ויותר על קיום המצוות. הוא היה שומר שבת וביום הכיפורים אף העז ללכת לבית הכנסת על אף היותו המבוקש מספר אחד בארץ. משה סבוראי, בעלה, הוסיף כי יאיר היה מתפלל שמונה עשרה כל יום ויום.
בראיון עם אשתו רונית, שפורסם בעיתון הרוסי "אוקנה", היא סיפרה על בעלה: "הוא מאוד רצה שיהיה לנו בית יהודי אמיתי. הוא אמר שיהודי אמיתי זה רק אחד ששומר על כל מסורת ישראל". פחות משבועיים לפני הירצחו שיתף אותה יאיר ברגשותיו הפנימיים: "איזה אושר שאני מאמין! התפילה הכנה מזככת את הנשמה, מחזקת את הלב, מאירה את העולם".
שחרור משעבוד מלכויות
יאיר שיתף את חניכיו במחתרת בחזונו על המדינה העברית שתקום בקרוב. כשאחד מהם שאל אותו "בשביל מה הכנסת ל-13 העיקרים שעם ישראל הוא עם סגולה ושנהיה מעצמה ים תיכונית, הלא זכות לעצמאות יש לכל עם", ענה יאיר כך: "איננו רוצים להקים מדינה קטנה שתחיה בזכות המדינות הגדולות, אלא מעצמה שתחיה בזכות עצמה".
בהזדמנות אחרת, מספר אחד מחניכיו, "יאיר אמר לי לעשות עבודה של רעיונות הלח"י במקורות התלמוד. לקחתי את הרמב"ם, הלכות מלכים, והעתקתי את ההלכות שכתוב בהן ש'אין בין ימינו לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד', כלומר שלא נהיה משועבדים לגויים. יאיר השתמש בחומר שאספתי בכרוזים ובעיתון. אגב: הדתיים, כולל אלו שבבתי אונגרין – השכונה בה התחבא יאיר – תמכו בנו בלב ונפש, כי הבינו שצריך להיות נגד הגויים".
"אם אין דת – אין יהדות!"
באחד ממכתביו כתב יאיר:
"הגויים מבדילים בין קודש לחול, בין חג דתי לחג לאומי. אצלנו, כל חג דתי יש לו תוכן לאומי עמוק, וכל חג לאומי מתקדש בדתיות נוקבת ומרוממת" ('כתבי לח"י', כרך א', עמ' 254-253).
יעקב אורנשטיין, חבר הלח"י, שערך יחד עם יאיר את בטאון הלח"י – 'במחתרת', סיפר:
"בגליון חנוכה תש"א החלטתי לפרסם בעמוד הראשון של הבטאון את "מעוז צור ישועתי". בפיוט זה יש שישה בתים, ומראשי התיבות של חמשת הבתים הראשונים מצטרף שמו של המחבר, מרדכי. הבית השישי מתחיל במלים "חשוף זרוע קדשך", והח' שבראש הבית באה לסמן את המלה "חזק" – כך נהגו פייטנים קדמונים להוסיף את המלה "חזק" לשמם. אך בית שישי זה כמעט שאינו ידוע ואין נוהגים לשיר אותו בשעת הדלקת הנרות, החלטתי להשמיט מן ההעתקה ב"מחתרת" את הבית השישי של השיר.
יאיר בא בערב לחדרי כדי לעבור על תוכן הבטאון, מיד הבחין בחסרונו של אותו בית ושאל אותי, מדוע חסר הבית השישי מן הטקסט. היה לי רושם שהוא הניח כי לא ידעתי על קיומו של בית זה, אבל אני טענתי כי החלטתי לפרסם את השיר לא מטעמים דתיים, אלא מטעמים לאומיים. לדעתי, אמרתי, יכול "מעוז צור" לשמש מעין המנון של כל תנועת מחתרת לאומית – לא כן הבית השישי המייחס את כל עניין הגאולה לקדוש-ברוך-הוא, והרי גישה זו היא הגישה הגלותית המנוגדת להשקפתנו האומרת במפורש כי עלינו מוטלת החובה לשחרר את המולדת מידי האויב ולא לסמוך על ניסים.
ואז פרצה סערה. מן היום שהכרתי את יאיר ידעתי שהוא בעל רגש דתי חם וחזק מאד, אם כי לא שמר מצוות עד לפרטי-פרטים, אבל לא העליתי בדעתי כמה חשובה בעיניו דת ישראל. דתו של העם היהודי, אמר בכעס, אינה דת ככל הדתות. היא לא רק אמונה, אלא כלל תפיסתה של היהדות. אם אין דת אין יהדות, ואין אנו באים לגאול רק את עצמנו. מי שאינו מסוגל להבין את ערכה של הדת גם בשביל הלאומיות הישראלית, סופו לסטות מן הדרך, ואין להאמין בו. צא וראה, אמר, כל גיבורי האומה היו אנשים שהאמינו אמונה שלמה ותמימה בעזרתו של הקדוש-ברוך-הוא. זהו העם היהודי, וזה אופיו האמיתי. איני יוצא מכאן עד שתוסיף גם את הבית השישי, ואני מקווה כי מהיום והלאה שוב לא יהיו בינינו ויכוחים בעניינים כאלה. הרי זו הסיבה, אמר, שסירבתי לוותר על סעיף בית-המקדש ב"עיקרי התחיה", אם כי ידעתי שאנשים יפרשו בגללו מהתנועה.
כיום, ממרחק הזמן, אני מבין כי לא היה זה מקרה בלתי-חשוב והתפרצות כעס חולפת. דווקא אז, בשעה שתקף אותי, ראיתי את יאיר כמות שהוא: כאילו פתח את סגור לבו וגילה לי את מקור אמונתו ועצמתה. הוא לא הקדיש את מיטב שנותיו ואת חייו לענייני המחתרת מתוך חישובים מדיניים קרים בלבד. הייתה לו, כפי הנראה, מה שאנשי מסתורין קוראים התגלות. הוא האמין באמונה שלמה כי אפשר לשחרר את המולדת בכוח הזרוע, ולא בעתיד הרחוק, אלא דווקא בימינו – אבל המושג "כוח הזרוע" לא היה בעיניו מנוגד לדת ישראל. אדרבה, כפי שגרס, הדת היא המצווה עלינו להקריב את כל הקרבנות כדי להשתחרר" ('בכבלים' עמ' 156-155).
אסיים בדברים שכתב יאיר הי"ד:
"חוויתי היא אמונה שלמה שמלכות ישראל תבנה. ה' צבאות-אלוקי ישראל הוא שיבנה אותה".
(בכתיבת המאמר נעזרתי במאמריהם של יואל יעקבי, אוריאל גרינבלט ויצחק סטרשינסקי על יאיר שטרן)
