אני מפרסם כאן את זכרונותיו של שלישו בגדוד העברי, שמואל זלוטניק. זכרונות אלו, שהתגלו לי לאחרונה, לא נדפסו עד היום בספרי הביוגרפיה על טרומפלדור, והם מאירים לנו את גבורתו הפלאית של הגיבור הלאומי שרומם את רוח העם היהודי בארץ ובגולה.
שמואל זלוטניק (תרמ"ט-תשל"א), מחיילי 'הגדוד העברי' של טרומפלדור, והיחידי שהגיע לגדוד עם עבר צבאי מפואר (בצבא הרוסי), מלבד טרומפלדור. שימש בתור השליש של טרומפלדור, והיה לצדו ברגעים הקשים של המלחמה.
שמואל עלה ארצה כחלוץ בשנת 1912, והתגורר ביפו. שם הכיר את בת גילו בלהה, בתו של הרב יוסף שמחון. נישואיהם נדחו עד לאחר המלחמה. שמואל התגייס לגדוד העברי, ואחרי המלחמה נשא את בלהה לאישה. נולדו להם חמישה ילדים. הקדיש את חייו לעשייה עבור העם והארץ. התגייס גם במלחמת השחרור לצה"ל, יחד עם בניו.
"הדבר המציין ביותר את אופיו של יוסף תרומפלדור היה רגש הגבורה שבו. במנוחה היה נשאר תחת מטר כדורים. בגליפולי, בחזית המסוכנת הזאת, ראו חיילים יהודים ואנגלים לנגד עיניהם קצין יהודי בלי שום רגש של מורך לב, ויהי הדבר לפלא בעיני הרואים.
טרם עזבנו את גליפולי הייתה המלחמה בעצם תוקפה. התקפות האויב לא פסקו. כדוריו הגיעו לא רק לחזית שלנו, כי אם גם אל העורף. בעצם ההתקפות האלו נשלח על ידינו לחפירות האנגליות חומר נפץ. אני נשארתי עם תרומפלדור בחזית, הוא פקד על משלוח החומר. כעבור זמן מה קיבלנו פקודה להחזיר את הבחורים שנשלחו עם החומר. חששו שהם יתעו בדרך ויאבדו, ואיש לא יישאר מהם בחיים. קיבלנו את הפקודה ועלינו על הסוסים. הגענו למשמרת שנמצאה בקירוב מקום לחפירות ההגנה, והנה ממש ברגע שהגענו למשמרת החלה התקפה גדולה מהעמדה התורכית החשובה ביותר, מהר אצ'ה בבה. זאת הייתה התקפה של מטר שראפגליס.
אבל תרומפלדור לא השגיח בכך, והמשיך ברכיבתו, ואני, שלישו, אחריו. והנה אחד החיילים הבריטיים פקד עלינו לעמוד. מה קרה? עמדנו. החייל ביאר לנו שסכנה היא לנסוע הלאה. על זאת ענה תרומפלדור באנגלית רצוצה: "קפיטן יהודי אינו יודע פחד". "לך מפה", הוסיף לדבר לחייל הבריטי והמשיך ברכיבתו. כשמטר השרנפלים ניתך מסביב לנו, גופו הצנום של תרומפלדור נמצא על גבי הסוס הדוהר והשרוול הריק מתנועע ברוח. החייל האנגלי נשאר במקומו והרהר על האדם המשונה שנגלה לו וחלף ועבר כעבור רגע, כשהוא דוהר מול פני הסכנה.
במקום סכנה – שם גם תרומפלדור; במקרים כאלה הייתה בת צחוק מרחפת על פניו. אף אחד לא יכול היה להשפיע עליו שלא ילך.
פעם אחת, הדבר היה בין השמשות, נמלך "גבן" (אוניית המלחמה הגרמנית הגדולה) והתחיל לשלוח את פצצותיו על פני המחנה שלנו. אנחנו עמדנו בשכנותה של עמדה צרפתית, שברשותה היו תותחים כבדים אחדים. "גבן" התכוון לתותחים הצרפתים האלה, אבל בדיעבד עשה שמות גם במחנה שלנו. תרומפלדור לא יכול היה לשבת במנוחה בשום אופן. אך נפתחו לועי "גבן" והנה תרומפלדור יוצא מהחפירה למרחב: פונה לחייל זה או אחר ונכנס עמו בשיחה על דא ועל הא.
תרומפלדור היה רגיל לדאוג לכל דבר קטן, אבל במה דברים אמורים, כשהדבר נוגע לזולתו. לו לעצמו לא היה דואג אף פעם. הוא לא היה מסיח דעתו משום דבר קטן שבקטנים, ורגיל היה לעבוד, להתעסק, להיות טרוד במשך 24 שעות ממש בלי הפסק.
הוא דאג לשלומם של האנגלים לא פחות משדאג לחיילים היהודים שנמצאו תחת פקודתו. זה היה בעונת הגשמים. ארובות השמים נפתחו, המים הציפו את כל העמדה. חסרו חיילים. הוא נותן פקודה, וחייל אחד היה מוביל תריסר פרדות, ובלבד להספיק את הצרכים לחזית. שיירת הפרדות הייתה הולכת מהחוף לחזית ומהחזית למחסנים, לאוניות, וחוזר חלילה. בזמן האחרון, טרם עזבנו את גליפולי, רבה העבודה ביותר. מהמפקדים שלנו נשאר תרומפלדור איתנו עד הרגע האחרון, כי פטרסון חלה ונסע להתרפא לאנגליה.
איני יכול להתאפק מלתאר את הרגע, עת תרומפלדור נפצע. הכדור פגע ממש בידו הקטועה שלו. המומנט הזה נחרת עמוק עמוק בזכרונותיהם של כל אלה שהיו נוכחים בשעת מעשה. הדבר קרה אחר הצהרים. קיבלנו פקודה לשלוח אנשים לחפירות הראשונות. אחדים נפצעו בדרך. תרומפלדור לא התאפק. הוא לא יכול להישאר במנוחה על מקומו. אני מקבל פקודה ממנו להגיש לו את הסוס. הוא עלה על סוסו, ופניו מול פני האש. נסע לבדו, ועל גולדין פקד להישאר. מתוך קוצר רוח נשארנו מחכים לרגע המאושר עת יחזור שלם ובריא. ואמנם, כעבור שעות מספר חזר, כאילו לא קרה דבר. ביקשנו אותו שיספר על דרכו. "איני יודע, כמדומני שקיבלתי מכה באיזה מקום". התבוננו בו מכל צד, והנה גולדין שם לב לקרע במעילו. פשטנו את בגדיו. הקרע הולך ונמשך מבגד לבגד. והנה לאחר שהוסרו כל בגדיו ראינו קצה כדור רובה מבצבץ ממש בחתך של ידו הקטועה. אמרנו לו שיש לנסוע לבית החולים המרכזי, אבל תרומפלדור בשלו: "אין מה למהר, זה לא כלום". ורק לאחר שעמדנו על דעתנו, לקח את מעילו החורפי ושמו מעל שכמו, קרא לחיילים שהזדמנו במקום, הראה להם על הפצע והוסיף: "הביטו על הפצע, אין לו כל ערך". קל לשער את הרגשות של החיילים למראה כדור שנתקע ממש באותו מקום בגוף האדם שכבר לקה פעם במלחמה.
תרומפלדור הובא לבית החולים. הרופא בא, ולאחר שבדק את הפצע אמר שיש לנסוע לבית החולים המרכזי. אבל תרומפלדור אינו מסכים. הוא לקח בעצמו את המלקחיים, וניסה להוציא, אבל לשוא. אז לקח את סכין המנתחים והעביר בו מעל לפצע שתי וערב, ואחרי זה חזר ולקח את המלקחיים והוציא את הכדור שנתקע בבשר ובעצם, משל למי שמוציא מסמר תקוע בעץ. זינק זרם דם. תרומפלדור קם ממקומו.
הרופא: "לאן?"
תרומפלדור: "ל'קאמפ'.
הרופא מצווה עליו ללכת לבית החולים, אבל תרומפלדור בשלו.
הובא הקולונל ודרש מתרומפלדור בשם המשמעת. הלכנו לבית החולים, שם הסכים ללכת יום יום לשים תחבושת, אבל בשום אופן לא הסכים להישאר לזמן מה בבית החולים.
את גליפולי עזבנו כמעט לפתע פתאום. לא לקחנו דבר איתנו. האוניות עמדו בלב הים, רחוק מהיבשה, לבל יפגעו בהן כדורי האויב. ישבנו בסירות הגדולות. באחת הסירות ישבנו אנחנו היהודים, וגם מאה חיילים אנגליים איתנו.
פתאום הואר כל היום באור שבעתיים של פרוז'קטור האויב. כל אלה שנמצא בסירה השתטחו על גבי הקרקע. היה חשש פן יפתח האויב במטר כדוריו. רק צללית אחת נשארה במקומה, הצללית של תרומפלדור שנשאר עומד. האופיצרים קוראים לו: "קפיטן, קפיטן!" אבל לשווא. תרומפלדור נשאר עומד. צילו נפל לתוך הים.
ובאונייה הסתדרנו: תרומפלדור ואני, שלישו, בתא אחד. ואיתנו אין אוכל. רעבים וצמאים יושבים אנו בתא. תרומפלדור מציע לפתוח בשיחה בשביל להשתיק את הרעב. והוא התחיל לחלום בקול: בעוד זמן מה, למרות שאנו חוזרים לאלכסנדריה, יצטרפו אלינו גדודים גדודים; אנו נדרוש שישלחו אותנו לחזית לא בתור חיילי הובלה, אלא בתור חיילים ממש עם רובים. נבוא ארצה, כל הנוער יצטרף אלינו. אז נתחלק לשניים: גדוד אחד למשמר, וגדוד שני לעבודה, ואנו נכבוש את הארץ… תרומפלדור מהרהר בקול. ובמציאות – רעב אכזרי מכרסם בעצמותינו…
