נשיא ארץ הקודש

באחד המאמרים סיפרנו על הגביר ר' שמריה לוריא, הספק העיקרי של צבא רוסיה, שתמך בהונו בישוב ארץ ישראל, עלה אליה פעמיים עם בני משפחתו, ואף השתדל להשתקע בה באחרית ימיו.

בעקבות עליית משפחתו של ר' שמריה לוריא עלה לארץ גם חותנו הרב הנגיד הלל ריבלין, מי שבטעות יוחסה לו כתיבת ספר 'קול התור', המכיל מסורות על הגאולה שנמסרו בעל פה בקרב בני משפחת ריבלין בשם הגאון מוילנה. הרב הלל ריבלין כיהן אמנם במשך תקופה קצרה כאחד מדייני ירושלים, אך לא נשא מעבר לכך בתפקיד ציבורי או ניהולי, ולא עמד בראש העדה. ודאי שלא היה ממארגני עליית תלמידי הגר"א, כפי שנטען לימים, והמעט הידוע לנו עליו אינו עולה בקנה אחד עם הכתוב ב'קול התור'.

מי שכן נשא בתפקיד ניהולי בקשר לישוב היהודי בארץ, היה שני בניו של רבי הלל. הבכור, רבי משה 'מגיד' ריבלין (תק"מ-תר"ו), שעלה ארצה בשנת תר"א וכיהן כרב ומנהיג העדה.

הבן השני, עליו נספר הפעם, הוא רבי שלמה זלמן ריבלין, אשר כיהן בתפקיד של "נשיא ארץ הקודש".

רש"ז ריבלין נולד בשקלוב בשנת תקמ"ו. מנעוריו שקד על לימוד התורה, והיה לגאון מופלג. אנשי שקלוב ובני ערים אחרות הפצירו בו כי יקבל עליו את הרבנות במקומם, אולם הוא סירב. בכמה ספרים נכתב כי הסיבה היתה כי חשש שמא לא יוכל משום כך להתמסר כראוי ללימודיו. אך הסיבה האמיתית הייתה (לפי עדות בנו) "יען כי שנאה נפשו מעודו להעפיל עלות ההרה, לישב על גפי מרומי קרת, וכל מחשבות לבו לישב בסתר המדרגה".

למרות שלא נשא בתפקיד רשמי של רבנות, רבים פנו אליו בבקשה עצה ותושיה, ושאלו למוצא פיו בעניינים תורניים.

הרב הציוני ר' יעקב מזא"ה סיפר בזכרונותיו:

"מפורסם גדול היה בימיו בכל פלך מוהילב איש אחד מתושבי שקלוב ושמו ר' זלמן ר' הלל'ס [רבי זלמן בנו של רבי הלל] – כך היו קוראים לו גם שלא בפניו. לפרסומו הגדול גרמו עשירותו ולמדנותו הבאות כעחת. רגילים היו בני שקלוב להשיב על השאלה: מי העשיר שבכם? – ר' זלמן הלל'ס. ועל השאלה: מי הוא הלמדן הגדול ביותר בכם? – ר' זלמן ר' הלל'ס…

ויהי ר' זלמן לנס בעיר הפלך מוהילוב ושמו יצא גם בערים הסמוכות. הוא לא רצה לקבל עליו את הרבנות, אבל השפעתו הייתה גדולה יותר מזו של כל הרבנים שבעירו גם יחדיו. בזעיר אנפין הייתה לו עמדה מעין זו של הגר"א בשעתו, אשר גם הוא לא שימש ברבנות, כידוע, ועם זה היה בפועל רבן של כל בני הגולה".

קופת 'מעות ריבלין'

עד היום לא נחקרה בצורה מקיפה תרומתו של רש"ז ריבלין לישוב ארץ הקודש. הדברים שלהלן יהיו בבחינת ראשי פרקים לפעילותו.

בשקלוב הוקמה קופת צדקה שנקראה 'מעות ריבעליס' (כך נהגה לעיתים שם המשפחה 'ריבלין'), שממנה נשלחו כספים לבני משפחת ריבלין בארץ. הקרן הוקמה על ידי הסבא, רבי בנימין ריבלין, תלמיד הגר"א, משכיל גדול אשר התפרסם כ"חוקר בחכמת הטבע". לפי חלק מהדעות רבי בנימין היה בין התומכים והמעודדים המרכזיים של עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל.

"קרוב לוודאי שמדובר בקופה שהקים רבי בנימין ריבלין לאחר שהרוויח חצי מיליון רוב ממכירת היערות. אפשר לשער כי רבי בנימין ריבלין השאיר צוואה, שעל פיה כל מי שיעלה מבני משפחתו לארץ ישראל יקבל תמיכה כספית מקופה זו", כתב ד"ר אריה מורגנשטרן (בספרו 'משיח בן יוסף' עמ' 344).

אחרי פטירת אבותיו ניהל הנכד רש"ז ריבלין משקלוב את קרן הצדקה המשפחתית הנ"ל. הקרן תמכה בעשרות בני המשפחה שעלו ארצה ונאחזו בה בראשותו של ר' שמריה לוריא, בשלהי שנות הת"ק.

המידע הזה הוא כל שהיה ידוע עד כה על פעילותו של רש"ז ריבלין למען ארץ הקודש, אך מקורות נדירים, שנביא להלן, חושפים פעילות רחבה ומשמעותית הרבה יותר.

לימוד בדרך ישרה

רש"ז ריבלין נהג לכתוב את כל חידושי תורתו. אחר פטירתו נדפסו שני כרכים מחידושיו, תחת השם 'דברי שלמה'.

בהקדמה שכתב המחבר לספר, העיד על עצמו כך:

"כל עסקי וחפץ לבי היה רק להבין תורת ה' לאמיתה בדרך ישר לדעתנו, וכל שמחת רוחי היה רק בעת יגעתי והבנתי בתורת ה' שבכתב ושבעל פה ולא זולת זה כלל כלל,… ולא שעבדתי שכלי למפרשים, כי לדעתי זו דרך ישרה שיבור לו האדם שבחר בו השי"ת לייגע שכל עצמו, ואם אחר כך נמצא ממה שחנני בוראי לחדש, במחברים אחרים חדשים וישנים, אשר אנוכי לא ראיתים, אודה להשי"ת כי עלתה בידי לכיוון דעת רבותינו ז"ל".

בספר זה יש גם גם חידושים שאינם כפירוש הראשונים את הגמרא. העורך, רבי אשר לוריא, חתנו ותלמידו של רש"ז, העיר על כך בהקדמתו לכרך על סדר מועד (וילנה, תר"מ 1879):

"אף אם לפעמים יעלה שלא כדברי הראשונים ז"ל – אין לתפוס עלינו בזאת. כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ולפעמים יתנוצץ אור האמת אף לאשר אין ראוי לה. וגם כי לא משלנו היא אלא משלהם, שהם פתחו לנו פתחים רחבים… ויתראה לנו כמלוא נקב מחט סדקית אשר נאמר עליו ראה זה חדש הוא".

דרישת האמת גם כשמשמעותה מחלוקת על מה שאמרו גאונים בדורות קודמים מזכירה לנו את דרך לימודו של רבי מנשה מאיליה, אותה הזכרנו בשבוע שעבר, ועוד מעט נבין מה פשר הדבר.

שנים קודם לכן נדפס כרך 'דברי שלמה' על מסכת ברכות (ורשה, 1867), שיצא לאור בסמוך לפטירת מחברו. בהקדמת רבי ליפמן ריבלין, בנו של המחבר, הוא מתאר את הצרות הגדולות שנחתו על אביו, – אובדן יקיריו בני משפחתו:

"והאחרון עליו הכביד אנחתו, ויאכל חצי בשרו, נוחם יסתר מעיניו, במות אהובו דבק מאח אשר נפשו קשורה בנפשו, בעל אחותו, הגביר … ר' שמריה לוריא, אשר הצר עליו במאוד, וימאן להתנחם".

כזכור, ר' שמריה לוריא היה מארחו ותלמידו של רבי מנשה מאיליה, וספג ממנו את דרכו הרוחנית. האם גיסו רש"ז ריבלין קיבל אף הוא דרכי לימוד לימודו מרבי מנשה מאיליה?

ברוב המקורות המספרים על רש"ז ריבלין, כתוב כי הוא "למד על פי דרך לימודו של הגר"א", ולא מפורט בהם מהיכן למד אותה. יכול להיות שהוא למד מפי סבו רבי בנימין, תלמידו המובהק של הגר"א. אך מקורות מסוימים טוענים שאכן למד רש"ז ריבלין מפי רבי מנשה מאיליה, תלמיד הגר"א. מתוך כך נוכל גם להבין מה פשר התעקשותו לא לקבל משרת רבנות – בדיוק כמו שהשתדל רבו רבי מנשה לברוח ממשא הרבנות (רק במשך כשנה וחצי, באחרית ימיו, כיהן ברבנות).

הגביר ר' שמריה לוריא בחר לחתן לבתו את העילוי ר' דוד פרידמן, ולקחו תחת חסותו הרוחנית. הוא העמיד לו כמורה את גיסו רש"ז ריבלין, והוא העניק לחתן הצעיר את דרך הלימוד של הגר"א והרחיקו מן הפלפול. לימים היה רבי דוד פרידמן אב"ד קרלין ומגדולי דורו. לבתו האחרת לקח הגביר כחתן את ר' יחיאל מיכל פינס, לימים מאבות הציונות הדתית. כל החבריא-קדישא הזאת, שקשרי משפחה וקשרי לימוד-תורה היו ביניהם, היתה מושפעת מרבי מנשה מאיליה, מהשקפותיו ומדרך לימודו.

אם כן אפוא רוחו של רבי מנשה התנוססה על הגאון רש"ז ריבלין, הדמות התורנית הבכירה ביותר בשקלוב. לא רחוק הדבר שגם אביו, רבי הלל ריבלין, היה מקושר לרבי מנשה, ואולי ר' הלל הוא שהמליץ לבנו רש"ז ללמוד אצלו, אולם לזה לא מצאתי מקור. מעט מאוד ידוע לנו על רבי הלל ממסמכים בני התקופה ההיא.

כל האמור עד כה עומד בניגוד לתפיסה שהציגו בשנות השלושים ואילך כמה מבני משפחת ריבלין, לפיה הדמות הדומיננטית במשפחתם באותן דורות הייתה רבי הלל ריבלין, ושרוחו המשיחית היא שהתוותה את הדרך לבני המשפחה.

למעשה ר' הלל ריבלין אינו 'אבי משפחת ריבלין'. עם כל גדלותו התורנית הוא לא היה יוצר והוגה, ולא פתח פרק חדש בתולדות המשפחה. תלמיד חכם סטנדרטי למדי, שזכה לראות את הגר"א, אך לא למד אצלו. את התואר 'אבי המשפחה' יש להעניק לרבי בנימין ריבלין, ודמות רוחנית דומיננטית במשפחה הוא רבי מנשה מאיליה.

דרך הלימוד של רבי מנשה (שהיא בעצם דרך הגר"א), היא חתירה אחר הפשט, והתרחקות מפלפול ומעקימות. זוהי לא רק דרך לימוד אלא גם השקפת עולם, אשר ממנה נולדה התנגדותם העמוקה של הגר"א ובית מדרשו לרעיונות החסידות בראשית ימיה שלא הקפידה להיצמד לפשט הכתובים.

מאידך – מתוך השקפת עולמם של הגר"א ורבי מנשה נולדה גם הזיקה העמוקה לארץ ישראל, שתורתה היא בבחינת "סולם מוצב ארצה". ארץ ישראל ותורתה היא ה'פשט', ואילו תורת הגלות היא בבחינת 'דרש' ופלפול. הבאנו בשבועות הקודמים, את דברי רבי מנשה כי רבינו הגר"א נשלח לדור "עקבתא דמשיחא", דור הגאולה, כדי להורות את דרך התורה בישרותה.

מגן בעד היושבים בארץ

ואכן אנו מוצאים בקרב ילדי רוחו של רבי מנשה, אשר הושפעו מהשקפותיו, זיקה מיוחדת לארץ ישראל.

בהקדמתו לספר 'דברי שלמה' התייחס רבי ליפמן ריבלין לזיקתו של המחבר, אביו הרש"ז, לארץ ישראל וליושבים בה.

רבי ליפמן כתב בסגנון מרומז אך כוונתו ברורה:

"וכל הקורות האלה לא הניאו ראשו [של רש"ז], ויאחז צדיק דרכו, ויוסיף אומץ, לפרוש מוטות רוחב כנפי בינתו, וירק את חניכיו ילידי רעיוניו שאת דעה למרחוק, להיות שמש ומגן בעד המסתופפים בנחלת ה', ומלאך מושיע לנודדים בארץ לא סדרים, ורוח ליושבים בה… לנהלם על מי מנוחות, לסור קנאת איש מרעהו…".

הוי אומר: רש"ז היה שותף בכינון העדה האשכנזית בירושלים.

הדברים שמופיעים כאן רק ברמז, מקבלים השלמה מפורשת במקור הבא הנחשף כאן לראשונה.

"נשיא בארץ הקדושה"

רבי אליעזר יצחק פריד היה נכדו של רבי חיים מווולוז'ין, ומגדולי תלמידי ישיבת וולוז'ין. לאחר שנשא לאשה את בת דודו, רבקה מרים, נכדתו של רבי חיים, המשיך לשקוד על תלמודו, התעלה בתורה, והתמנה לכהן כרב העיירה וולוז'ין, ואף שימש כאחד מראשי הישיבה המעטירה אותה ייסד סבו. הוא נודע כאחד מגאוני הדור.

לאחר עשר שנים בהם עמד בראשות הישיבה והרבנות, נפטר הרב פריד ביום י"ט באלול תרי"ג, בהיותו בן ארבעים וארבע. במשך השנים הבאות קיבלה אלמנתו, הרבנית רבקה מרים, הצעות שידוך שלא יצאו אל הפועל.

הצעה חדשה עלתה על הפרק בשנת תרכ"ג (1863). יהודי משקלוב שלח מכתב אל האלמנה רבקה מרים פריד, והציע לה להינשא לגביר הצדיק רבי שלמה זלמן ריבלין משקלוב.

מכתב ההצעה מתפרסם כאן לראשונה מתוך כתב היד המקורי השמור באוספי הספריה הלאומית בירושלים:

בעז"ה יום ה' ח"י אייר תרכ"ג פה שקלאב

כבוד הרבנית המפורסמת חכמת לב ויראת ד' היא תתהלל, מ' רבקה מרים תח'!

אני הגבר החתום מטה, מתושבי שקלאב, וד' אלוקים נתן לי מהלכים בין גדולי יקירי העיר… הרהבתי עוז בנפשי לגשת לפני כבודה ולדבר דבריי,… הקשיבי נא בת גדולים ושמעי הנה מודעת זאת כי הרב הגאון האדיר המפורסם ביחוס ברחבי תבל… בשקידתו העצומה יומם ולילה… מ' שלמה זלמן ריבלין נ"י, אשר נתאלמן זה כחצי שנה, והנה מה אפליג לכבודה בשבחו, הלא מי לא ידע שלשלת יחוסו, כי אביו הרב המנוח [רבי הלל] נ"ע בן הרב החסיד המפורסם צדיק יסוד עולם מו"ה בנימין זי"ע תלמידו ושארו של הגאון החסיד [הגר"א] מווילנא זי"ע. והעולה על כולנה יחוס עצמו של הגאון מהר"ש הנ"ל אשר נודע ברחבי תבל ועד אפסי ארץ הגיע שמו הטוב, עד כי נבחר לנשיא שבארץ הקדושה תובב"א".

בהמשך המכתב מתאר הכותב כי רש"ז ריבלין הינו בריא וגיבור "כבימי עלומיו", עם היותו כבן שבעים, "עיניו מאירים בלי שום סיוע, והילוכו בקדושה נפלא, בלי שום משענת קנה". וגם בעושר רב התברך. הכותב מציין כי הוא הציע את השידוך לרש"ז עצמו, "בהתהלכו יחדיו לשוח בשדה לפנות ערב, ויישר הדבר בעיניו".

מתוך דברים אלו עולה עובדה שלא הייתה ידועה עד כה ממקום אחר, והיא שרש"ז ריבלין כיהן כ"נשיא ארץ הקודש", תואר שיוחד לרבנים נכבדים בגולה שהיו ממונים באופן רשמי על התמיכה הכספית ביושבי הארץ. קשה לומר שתואר זה ניתן לרש"ז רק בזכות אחריותו על קופה משפחתית שמיועדת לקומץ בני משפחת ריבלין, ויותר משמע שהוא היה מעורב בניהול הכספים שנאספו עבור כל יושבי ארץ ישראל מאת אנשי שקלוב ואולי מכל ערי הסביבה – מזרח בלארוס.

עובדה זו תואמת לתיאורו של רש"ז כ"מלאך מושיע לנודדים בארץ", כלשון בנו רבי ליפמן. כלומר, הוא תמך לא רק בבני משפחתו, אלא בבני העדה האשכנזית כולה. בלבו של רש"ז בערה רוח אהבת ארץ הקודש, מורשה נאמנה מהגאון מוילנה שאר בשרה של משפחת ריבלין, ורוח זו התעצמה אצל הסבא רבי בנימין ריבלין.

רוח זו הצמיחה אישים נוספים שהקדישו את חייהם לישוב היהודי בארץ ותרמו רבות לביסוסו. ביניהם האח הבכור, רבי משה ריבלין, שכאמור לעיל כיהן כמנהיג העדה בירושלים, וגם צאצאיו – רבי יצחק צבי ריבלין, רבי יוסף (יושעה) ריבלין, ודמויות הוד נוספות שבנו את ירושלים, ינקו מרוח זו שעברה במשפחה מדור לדור.

רבי שלמה זלמן ריבלין נפטר בשקלוב בי"ד בכסלו תרכ"ז, ומנוחתו כבוד שם.