פתגם עממי אומר שהבעש"ט השאיר אחריו תלמידים, ואילו הגר"א השאיר אחריו ספרים. הפתגם המוטעה הזה נובע מתוך אי-הכרה עם דמותו ומשנתו של הגר"א. כולם יודעים היום מהי חסידות, אך מתי מעט מכירים את משנת הגר"א, את דרך הלימוד שלו, ואת השקפתו הלאומית. למעשה הגר"א העמיד לא רק תלמידים מובהקים, אלא השפיע בצורה מדהימה על עולם התורה ועל כינון וביסוס הישוב היהודי בארץ. אלא שהשפעה זו היא צנועה וסמויה, ואין לה יחסי ציבור.
ניקח למשל את רבי מנשה בן-פורת, תלמידו של הגר"א. כמה אנשים כיום מכירים את הגאון הגדול והמקורי הזה? הוא לא זכה ליחסי ציבור, כתביו לא נלמדים בישיבות, ועד היום בקושי נחקרה משנתו. היא לא קורצת ומבריקה, אך היא בונה עולם. למעשה רבי מנשה היה אבי רעיון 'תורה ועבודה'. הוא קרא לתלמידי חכמים לעסוק במלאכה לפרנסתם ולהנות מיגיע כפיהם. כמו רבו, הוא הכיר בערך הגדול של המדעים והחכמות, ודיבר על החיוניות שלהם ללומד התורה.
בכך, פתח רבי מנשה פרק חדש בבית המדרש היהודי. את זאת גיליתי בשבועות האחרונים, במחקריי על רבי מנשה ותלמידי בית מדרשו – מחקר שעד היום לא נעשה. אני נתקל כמעט מדי יום בעוד ועוד אישים דגולים, הוגים ויוצרים, גאונים ומנהיגים, שגדלו באסכולה של רבי מנשה תלמיד הגר"א. הפעם אני רוצה לספר על גאון תורני, מתלמידיו של רבי מנשה, שהיה גם משכיל גדול, וחיבר ספרים בתורה ובמדעים. למעשה, אחד מספריו התורניים מלא כולו במשוואות מתמטיות ובפילוסופיה.
אנחנו מדברים על רבי אריה ליב רבינוביץ זצ"ל, גאון תורני שחיבר את הספר הלמדני 'באר היטב' על מסכת ברכות. הוא כיהן כרב העיר הומען, ועל שמה נקרא: הומינר. אגב, יש דעה שמשפחת הומינר המפורסמת, הירושלמית, שעשרות אלפי צאצאים לה, מקורה אף הוא בעיירה הומען.
רבי אריה מתואר בעיתונות התקופה כ"איש אשר עשר ידות לו ממכמני זהב התלמוד וההשכלה, והוא כבור סוד שלא איבד טיפה מלימודי רבו הרה"ג ר' מנשה מאיליע ז"ל".
פתחתי באתר הברובוקס את הספר 'באר היטב', בתקווה שאולי יזכיר הרב רבינוביץ את רבו רבי מנשה. חיפשתי את המילה 'מנשה', אך לא מצאתי דבר.
לא אמרתי נואש, והחלטתי לדפדף בספר. והנה כבר בשער הספר מוזכר מורו ורבו! כך הוא מציג את עצמו:
"צעיר התלמידים, תלמיד שני גדולי דוריהם, הגאונים הגדולים האמיתיים המפורסמים כמו"ה מנשה בן פרת מאילייא ותלמידו כמו"ה אריה ליב שהיה אב"ד… קאוונא".
עברתי להקדמת המחבר, היא כתובה כולה בסגנונו של רבי מנשה מאיליה!
בין היתר כותב המחבר על כך שהתלמודים, הבללי והירושלמי, כוללים גם "ענייני הנימוסיות וכל דבר חכמה ומדע מהחכמות והמדעים אשר היו בידי חכמי כל האומות, לצורך ביאורי הדברים אשר היו שייכים למו".
ובהמשך כותב:
"כלל כל החכמות והמדעים אשר נתגלו בדורות שלפנינו להפלאת עין תשורם כבר הכה שורש על תלמי לבב אחינו בני ישראל להשתוקק ולכסוף לידיעתן ובאמת ידיעות החכמות והמדעים המה ידיעות נפלאות תמים דעים הטמונים ומסותרים בכל חלקי הברואים אשר היא מצוה וחובה על חכמי ישראל… והתועלת מהן גדולה מאוד לרומם קרן כלל אחינו בני ישראל בכל העניינים…"
ושימו לב מה הוא כותב על לימוד שפות זרות, דבר שהיה בגדר חידוש בעולם היהודי דאז:
"ולרגלי מלאכה זו נדרשת גם כן מלאכת ידיעת איזה לשון מלשונות העמים…. למוד לשון המדינה ודאי שהוא חוב גמור על כל אדם ללמוד ממנו, עדי יוכל לדבר דבריו עם בני המדינה שתהיה דעתו מעורבת עם הבריות. ועתה מה יעשה היהודי ויחיה בידיעת התורה וידיעת הלשונות והמדעים יחד אחרי אשר היהודי בהיותו בלתי יכול לאחר נישואיו הרבה באשר הוא יהודי בטרם יכבד עליו עול ריחיים שבצווארו לא יוכל להכשיר נפשו לצאת ידי שני החובות הרובצים עליו בחוזקה".
וכאן הוא מגיע לעיקר העניין – "ואני הכותב הכרוך בעקבות רבותיי זלה"ה [רבי מנשה ורבי אריה-ליב] אשר כל ימיהם היו חרדים לטובת כלל אחב"י והרבה ממחשבותיהם תקועים בלבבי בראותי מצב הצר הזה אשר בלי תיקון דבר ועזר בצרה בהכרח ידחה חוב אחד מפני חברו לבי הומה למאוד ולו ידעתי כי ידחה חוב ידיעת הלשונות והמדעים מפני חוב ידיעת תוה"ק הגם כי כל זה לא טוב לעת כזאת עם כל זה הייתי מחריש והייתי משים תקוותי כי אך בבוא לציון גואל יתן ה' לבני ישראל חכמה ודעת מפיהו גם בידיעת תוה"ק גם בידיעת כלל נפלאותיו הטמונים ומסותרים בכל חלקי ברואיו, אבל כאשר לפני הנראה גברה אהבת החדשות על הישנות והצטרכותן למצב העולם הזה, …. חרדה גדולה נופלת עלי אולי ח"ו יעזבו בני ישראל ידיעת תוה"ק אשר היא מורשה לנו מאבותינו…"
והוא מוצא פתרון "רק במציאת דרך קצרה בידיעת אחד מהשני מידי ידיעות המוכרחות כנ"ל, או בכל אחד משניהם". ואם ב"ידיעות הנתונות בידי חכמי האומות ידוע כי אין לתקן דבר בעניין הקיצור", כי הם עצמם משתדלים לקצר ככל שניתן ואינם נוטים לפלפול וחריפות, הרי שנותר לנו לקצר את דרכי לימוד התורה, והוא מפרט את הדרך כיצד לעשות זאת בתבונה, באופן ש"יוכלו נערי בני ישראל לצאת מבית הספר בלימוד זמן לא כביר בקיאים בכל מקצועות התורה באר היטב", והספר שלפנינו הוא בעצם הדגמה לצורת הלימוד החדשנית והקצרה הזאת, המשך דרכו של רבי מנשה! אם כן אפוא יש להוסיף את הספר הזה למדף ספריו של רבי מנשה ובית מדרשו. תגלית של ממש.
בסיום דבריו הוא מעיד: "עם כל האהבה והחביבות אשר אני מחבב באמת בכל לבי את כל החכמות והמדעים לומדיהם ושוניהם לא אמנע מלהגיד נגד כל חכמי לב כי אמת הוא הדבר הנטוע בלבנו כי כל החכמות והמדעים שבעולם אין ערוך להם בכוחם לחדד השכל להרחיבו להגדילו ולהאדירו כחכמת התורה כשילמדה האדם בטוב טעם ודעת באמת מאת תלמידי חכמים מופלגים אמיתיים.
בעקבות הספר הזה הגעתי לחיבור נוסף פרי עטו של הרב רבינוביץ, וכבר משמו ניתן לעמוד על אופיו הייחודי-החדשני בספרות התורנית: 'תורת העולם והיהדות'.
אם חשבתם שמדובר על הלכות מצוות בני נח, אתם טועים. מדובר בספר מדעי טהור, על ענייני תורה ואמונה. יש בו הכל – ממתימטיקה ועד פילוסופיה. החלק השני של הספר מבאר את 'חידוש העולם, השארת הנפש, השכר והעונש' מנקודת מבט מדעית.
בעוניי, איני מבין כמעט מאומה מדבריו, אולם דף אחר דף שעברתי הלכה וגדלה השתוממותי מהחזיון המופלא הזה – שאחד מרבותינו האחרונים בקי בחכמות ובמדעים, ויושב לחבר כזה חיבור לפי תומו, הלא חזיון בלתי נפרץ הוא!
המחבר, הרב רבינוביץ, נפטר בשנת תרל"ט. עשרות שנים אחר כך, ערב מלחמת העולם הראשונה, הוציא צאצאיו לאור את הספר אחר פטירתו, מספרים על גודל גאונותו בתורה ושקידתו הפלאית, ולצד זה מציינים כי "היה ידוע לאיש חכם מאין כמוהו, ידיו רב לו בלי שום גיזום בכל חכמת החשבון עד לאגאריפמא ועד בכלל. הוא היה תוכל גדול ועליו נוכל לאמר אשר נהירין לו שבילי הרקיע ושבילי הגיאוגרפיה כשבילי דארעא", ומציינים שרצונו היה להביא לדפוס את ספרו זה, אך לא הספיק.
בתוך הספר ניכרת בקיאותו בחכמה ובמדע. הדפים הראשונים גדושים במשוואות ובתרגילים, שברים וחשבונות, ועל אחד התרגילים הוא מציין: "כך שמעתי מאדמו"ר הגאון מוהרא"ל", הלא הוא רבי ליב קובנר, "אשר אותו השבר הוא בהכרח שבר בלתי קצוב…", כלומר לא רק תורה למד מפי רבו זה, אלא גם מתימטיקה!
