העורך הציוני של ש"ס וילנה

קשה להגדיר את מהותו ומקומו של "ש"ס ווילנה" בחיי היהודי. אולי אפשר להכתירו בתור היסוד והבסיס של ארון הספרים היהודי? או: המהדורה המוכרת ביותר מבין רבבות הספרים התורניים שנדפסו במאות השנים האחרונות? בכל יום לומדים בש"ס וילנה רבבות תלמידים צעירים, אברכים מופלגים ולומדים מבוגרים. הישישים שבהם, שנולדו בווילנה, אולי עוד זכו להכיר, או לשמוע סיפורים מכלי ראשון, על מי שעמד מאחורי הוצאת הש"ס: תלמיד-חכם שהקדיש את כל חייו להדפסת התורה והפצתה, ולצד זאת גם היה פעיל בתנועת 'חובבי ציון'. ורק אל תספרו זאת לקנאים, שעורך ש"ס וילנה היה יהודי דתי לאומי…

ר' שמואל שרגא פייגנזון זצ"ל, הוא האדם שלזכותו נזקפת הוצאת ש"ס וילנה. כל עשרות המהדורות שנדפסו בדור האחרון הנן המשך של המהדורה שהוא ערך והוציא בעמל רב. הוא היה תלמיד חכם מופלג, בעל בקיאות תורנית גדולה, אך תמיד ברח מפרסום וכבוד. הוא פרסם עשרות מאמרים בעיתונות, מבלי לציין את שמו עליהם. מעטים מבין לומדי הש"ס מגיעים לכרך האחרון (מסכת נידה) ופוגשים בסופו את המאמר 'אחרית דבר', שבו מספר פייגנזון על גודל השקעתו וכמות תלאותיו במלאכת הקודש של עריכת הש"ס והדפסתו. משום כך נעלם שמו במשך השנים אף מידיעתם של לומדי הש"ס.

החוקר ד"ר חיים בן דיין כתב בספר 'יהדות ליטא':

"בין הנשכחים ייחשב גם ר' שמואל שרגא פייגנזון. אין הוא נזכר לא באנציקלופדיות השונות ולא בספרי עיון תורניים או ספרותיים. והרי היה זה האיש שהעניק לדורו ולדורות את הש"ס הבבלי הגדול והנפלא, הידוע בשם ש"ס ראם, את התלמוד הירושלמי הגדול, וכן גם ספרות מופת עברית אחרת, בהיותו עומד בראש בית הדפוס של ראם בווילנה והוצאתו".

תולדותיו

שמואל שרגא פייבוש פייגנזון נולד בווילקומיר, רוסיה (ליטא). כבר מגיל צעיר התמחה בתחום הדפוס, ובהיותו בן 24 פיקח על הדפסת ש"ס ומשניות בדפוס שטֶטין שבפרוסיה. בשנת 1867 (תרכ"ז) התמנה למנהל המקצועי של דפוס האלמנה והאחים ראָם בווילנה, ומאז היה אחראי על הניהול המקצועי במשך כ-55 שנה.

פייגנזון ריכז את המאמצים שהושקעו בעריכה ובהכנה לדפוס של מהדורת התלמוד הבבלי, הידועה בכינוייה "ש"ס וילנה", המשמשת בסיס לכל הדפסות התלמוד הבבלי שאחריה, והוא האחראי להדפסתה בין השנים תר"ם–תרמ"ו (1880–1886).

שמו הספרותי היה: "שפ"ן הסופר", נגזר מראשי התיבות של שמו ושם משפחתו (שמואל שרגא פייגנזון), בשילוב עם עיסוקו המקצועי, והוא מתכתב עם הדמות התנ"כית שָׁפָן בֶּן-אֲצַלְיָהוּ הידוע בשם שָׁפָן הַסֹּפֵר.

פייגנזון זכה לזיקנה מופלגת ונפטר בשנת 1932 (תרצ"ב). "הוא המלומד והסופר היהודי הזקן שבעולם", נכתב עליו שנתיים קודם פטירתו בעיתון 'דבר', "והוא עובד עד היום כמנהל ראשי של הדפוס. הוא קצת חרש, כהה עיניים ונכה רגל, ואף על פי כן הוא ממשיך את עבודתו בדפוס ובכתיבת ספרים".

לאחר פטירתו כתב עליו העיתונאי והסופר בן ציון כ"ץ:

"איש יקר המציאות, שלא הניח אחריו כמותו, נפטר עתה בווילנה. לפני שנה בהיותו בווילנה, נכנסתי אצל זקן הלמדנים והמשכילים שמואל פייגנזון, והרביתי עמו שיחה והתפלאתי על אחד מפלאי עולם-יה. פייגנזון היה סומא, לא יכול לזוז ממקומו, מפני שלפני שלוש שנים נשברה לו רגל, זקן למעלה מתשעים ושלוש, וכותב חידושי תורה! כתיבת זכרונות לא לקחה את לבו. הוא בחר לכתוב חידושי תורה, מאשר לספר על העבר מה שאיש לא ידע.

שישים שנה ועוד היה המנהל של דפוס ראם, ולא מנהל סתם, אלא מחדש. מאות אלפי יהודים בדור הקודם היו מתפללים מתוך הסידורים והמחזורים שפייגנזון ערך אותם עם פירושים שונים וכתב גם הקדמות להם. אבל כל זה נשכח כרגיל, ורק הש"ס הגדול של ראם עם כל הפירושים המקובצים ממקומות שונים, לא יישכח במהרה, וזה היה מעשה ידיו של פייגנזון במשך כמה שנים".

המשביר הרוחני

יהודה ליב אפל, מראשוני 'חיבת ציון' בוילנה, היה מידידיו של פייגנזון. וכך סיפר:

"זמן רב היה הוא המשביר היחידי לכל היהודים בגולה את מזונם הרוחני, כמו: ש"ס, טורים, אלפסים, תלמוד ירושלמי, תוספתא, ספרא וספרי, משנה וחומשים עם כל הפירושים השונים. המנהל והמנצח על כל העסק ובית הדפוס […] איש חי ורב פעלים, בעל מרץ ויזמה, בעל שכל חריף וישר, שלמד ושנה הרבה וספג בזכרונו הכביר מה שקרא ולמד. זה יותר מששים שנה הוא עובד בבית דפוס זה, ובעת שהנהו היום כבר יותר מבן תשעים ושלש שנים, הריהו יושב בשני זוגות משקפים ובזכוכית מגדלת ומעיין בכתבים, ומעיר עליהם הערות שונות בדעה צלולה להפליא".

"הוא הניע במרצו את כל המכונה הגדולה, וכאשר בעלי הדפוס היו מהססים לגשת להדפסת הש“ס, מחשש ההוצאה הכבירה, שלא היתה לפי כוחם בימים ההם, עמד הוא על דעתו והוציא קול קורא בתפוצות ישראל לאיסוף חותמים (פרנומרנטים) על הש”ס, ובטרם שגמר בסדור את המסכת השלישית, כבר נאספו ורבו מספר החותמים כדי הבטחת הוצאת כל הש"ס […], ולכל בתי עקד הספרים הגדולים באירופה. גם אל בית העקד של הוואתיקן ברומא, שלח הוא חכמים מומחים ובקיאים, להעתיק מכתבי יד של הגאונים הראשונים, והכניס את דבריהם בפירושי הש"ס, ששפתותיהם תהיינה דובבות מפי התלמידים בבתי המדרש בישראל".

הדפסת הש"ס

הדפסת "ש"ס וילנה" ארכה כשש שנים, החל בכרך של מסכת ברכות, שפורסם בי"ח באייר תר"ם, ועד הכרך האחרון – מסכת נידה, שיצא לאור בי"ג בניסן תרמ"ו.

המו"לים של המהדורה הקדישו זמן רב וממון בחיפוש אחר נוסחאות מדויקות של התלמוד ושל מפרשיו הראשונים (רבינו חננאל, רבינו גרשום, תוספות ר"י הזקן ותוספות ר"ש משאנץ) ולאלה הוסיפו פירושים רבים של האחרונים.

רבי שלמה הכהן, זקן רבני וילנה, השתתף גם בעריכת ש"ס וילנה ובהגהתו. סיפרנו בעבר על כך שהוא היה אוהבו ומוקירו של הרצל, ונטל חלק בועידות המזרחי הראשונות, לצד חתניו מייסדי 'המזרחי'.

בסוף כל מסכת נדפס חיבורו של מגיה הש"ס, מרדכי פלונגיאן, בשם "המתרגם", ובו ביאורי מילים לועזיות המופיעות בפירוש רש"י לתלמוד ובתוספות, בתרגום ליידיש ולעברית. אני מניח שרוב רובם של לומדי ש"ס וילנה לא יודעים מיהו פלונגיאן, ולא במקרה. הוא היה מראשי המשכילים בווילנה, ומי שכתב את הביוגרפיה של רבי מנשה מאיליה, תלמיד הגר"א, ביוגרפיה שגרמה לסערה רבה ולביקורת חריפה מצד העולם האורתודוקסי בוילנה, עד שדנוה לשריפה. בשל הביקורת החריפה שחטף, העלימו המו"לים את שמו, וקראו לו "המתרגם". גם הערותיו על שולחן ערוך דפוס ווילנה נדפסו בעילום שם, ונכתב כי הם חוברו על ידי "רב מופלא אחד אשר ציווה להעלים את שמו".

למה אני מציין את כל זאת? כדי להמחיש עד כמה פייגנזון, עורך ש"ס ווילנה, היה מתון בהשקפותיו, רחוק מקנאות, ולא חשש לשתף במלאכת הקודש את המשכיל. במהדורות מאוחרות של השו"ע הוסרו חידושיו של פלונגיאן, בהוראת גדולי הרבנים החרדים.

אגב: נכדו של פלונגיאן הוא הרופא משה ביילינסון, מייסד בית החולים שנקרא על שמו.

חשיבות ההגהה

ב'אחרית דבר' שבסוף הכרך האחרון כתב פייגנזון כי נוסח הגמרא שהדפיס גובש בעזרת חשיפת מקורות שכמעט שאבדו ועל פי כתבי יד עתיקים של הגמרא. הפרשנים שמופיעים לצד טקסט הגמרא גם הם הועתקו מכתבי יד ונעשתה עבודת בדיקת הנוסח. על העבודה הופקדו יותר ממאה דפסים וארבעה עשר מגיהים.

מספרים כי פייגנזון הוציא קול קורא כי ישלם שלושה רובלים לכל מי שימצא ראשון שגיאה אחרי הגהתו האחרונה…

עד כמה הייתה חשובה לפייגנזון עבודת ההגהה, נוכל ללמוד מהמכתב הבא, המתפרסם כאן לראשונה, אותו כתב בכ"ג בשבט תרפ"ד, לר' ב'[נדיט] כהן שהוציא לאור מהדורה חדשה של התנ"ך. זה מכתב ארוך המתפרש על שלושה עמודים, ובהם חיזוקים רבים להרבות בהגהות על התנ"ך, ובין היתר הוא כותב:

"… אברכה נא את הוצאתו לאור תנ"ך בהצלחה. וידע נא אדוני כי ברכת העסק הזה תלויה בהוצאה מרובה אשר יוציא על הגהה מרובה להתנ"ך. אם יוציאהו מוגה מכל שיבוש, אז ינצח ויגבר על כל ספרי תנ"ך שבעולם, ויצא הפסד הוצאותיו בשכרו הרב אשר ינחילהו גם בעולם הזה וגם לעלום הבא. כי לא יעברו קוניו על "לא תשכין באהליך עוולה", אשר בגלל זאת שלמו אבותינו בזה"ב, שכר מגיהי ספרים שבידי יחידים מכסף תרומת הלשכה… לכן אדוני חלילה לו לבטוח בהגהת מגיה אחד…".

את מכתבו הוא חותם: "זאת עצת ילד זקן הנרצע אל פקודתו ומוקירו מפ"ז, שפ"ן הסופר".

(מקור: הספריה הלאומית, אוסף פייבל שרגא מרגולין)

המלחמה בצנזורה

בזקנותו החל בעריכת חיבורו "עלבונה של תורה", שבו הוא מצביע על שגיאות, כמו גם טעויות מכוונות, שהשתרבבו לספרים תורניים בידי אנשי צנזורה ומדפיסים נוצרים.

בן ציון כ"ץ סיפר:

"בשנת ה-91 לימי חייו התחיל פייגנזון כותב את ספרו 'עלבונה של תורה'. מן הדור הקודם ידועים לי מלומדים וסופרים יהודים זקנים שהאריכו ימים ודעתם היתה מיושבת. אבל כל זה עד תשעים שנה. אבל שיחברו ספר בגיל למעלה מתשעים שנה – לא ידוע לי אפילו בדורות הקודמים. כמדומני שפיגנזון הוא היחיד בספרותנו שחיבר ספר בגיל זה" ('הארץ' כ"ב בניסן תרצ"ב).

מראשי חובבי ציון

ר' שמואל שרגא פייגנזון היה מחובבי ציון הראשונים, אחד מחברי הוועד המנהל ומראשי עסקניה. היה ראש חברת 'שפה ברורה' בווילנה, שבה התחילו להתרגל בדיבור העברי, ומכובד על כל מפלגות העם. כפי שסיפרנו כאן בעבר, וילנה הייתה מבצר של ציונות מעשית, ואחד מראשי הפעילים היה פייגנזון.

כבר בשנת תרמ"ב, באסיפה הראשונה בוילנה למען ישוב הארץ, שנקראה 'אוהבי ציון', השתתף פייגנזון. גם באספת 'חובבי ציון' הראשונה, שהתקיימה (אחר ועידת קטוביץ) בחול המועד פסח תרמ"ה בבית הקהל בווילנה, היה גם פייגנזון, לצד עסקים ורבנים חשובים, ובהם רבי חיים ברלין.

בא' באייר תר"ס (1900) התקיימה ישיבה חשובה של הועד הוילנאי בהשתתפות הרב ריינס. בועידה תוכנן כיצד להגביר את הפעילות הציונית וההסברה. בתמוז תר"ס התקיימה וועידה נוספת, בה השתתפו 169 צירים, ובהם 30 רבנים, ובראשם רבי שלמה מוילנה והרב ריינס.

הועידה נפתחה על ידי פייגנזון בדברים אלה:

"חז"ל אמרו: ארבע מינים בלולב: אתרוג, לולב, הדסים וערבות. לא אגדם – לא יצא ידי חובתו. שנאמר: המקרה במים עליותיו ויסודתו עלי ארץ יסודה. וכן בישראל אין הקב"ה עונה להם בעת צרה עד שיהיו כולם באגודה אחת. ארבע מינים הללו משולים, כידוע, לארבע סוגי יהודים המהווים את עם ישראל, צדיקים, בינונים, סתם יהודים ורשעים. האתרוג הוא הטוב והמשובח בארבעת המינים, כנגד הצדיקים. והרי לכאורה צריך היה לברך "על נטילת אתרוג", ולמה איפוא מברכים "על נטילת לולב"? יען שהאתרוג לא נתאגד לתוך האגודה של שלושת המינים, והוא בבחינת מתבדל ועומד מן הצד. הוא הדין גם לגבי הציונות, כל הכבוד והתהילה לרבנים, אך כל עוד שהמה מתבדלים מאגודת הציונים, אין הברכה חלה עליהם".

בישיבת ועד ההנהגה של ההסתדרות הציונית בוילנה, 7 בדצמבר 1902, היה פייגנזון אחד הדוברים המרכזיים. הועידה עסקה במתח שנוצר בין קופת רמבעה"נ, לתמיכת הישוב הישן, לבין קופות קק"ל. בישיבה הבאה, ב-21 בדצמבר 1902, המשיך הדיון בנושא זה, ופייגנזון אמר כך:

"האדוקים נותנים כסף להילחם בציונים לשם שמים. הם רואים בזאת מעשה טוב. יהודי אדוק סיפר לי כי מצויים יהודים נגידים הנותנים תרומות הגונות בכוונה תחילה לתמוך באנשי 'הלשכה השחורה' ובמעשיהם. עלינו, כמובן, לבקש דרכי השפעה על יהודים אלה ולפקוח את עיניהם לראות נכוחה. ומה שנוגע לקופסאות קק"ל, אני אומר בגלוי, כי בני הישיבות מהישוב הישן יקרים לא פחות מהישוב הגשמי החדש. היהודים היושבים בארץ ולומדים תורה, אף הם ממלאים שליחות ידועה".

בהמשך דבריו קרא פייגנזון שלא לנהל "מלחמת הגנה" כלפי החרדים מתנגדי הציונות. "עלינו להשתדל להשפיע, אבל חלילה לנו להפיח שנאה ורוגז. בזה לא נשיג את מטרתנו. יש עוד הרבה אנשים אשר טרם למדו להכיר את תנועתנו ורעיונותיה, ורק משום כך הם נמנים בין מתנגדינו".

בכינוס ציוני אחר בו השתתף פייגנזון, הוא הציע להקים מוסד שתפקידו יהיה להפיץ את השפה העברית בעם היהודי, "ולמצוא מילים וביטויים מתאימים להבעת מושגיה החדשים של תקופתנו. על מדוכה זו של החייאת השפה יישב חבר מלומדים, ואת תוצאות מחקרם ועבודתם יוציאו בצורת לקסיקון". פייגנזון אף החל בעבודה מעשית להגשמת הרעיון.

ר' שמואל שרגא פייגנזון נפטר בשנת תרצ"ב ונקבר בבית הקברות היהודי בווילנה.