תעלומת מר שושני

אורוגוואי, תשכ"ח

ליל שבת קודש, כ"ו בטבת. תלמיד־חכם מוזר וערירי, לבוש כקבצן, העונה לשם 'מר שושני', נפטר זמן קצר לפני שיעור שהיה אמור למסור, בסמינר של חניכי בני עקיבא.

בשעת מותו היה על ידו בחור צעיר בשם שלום רוזנברג, לימים פרופסור נודע באוניברסיטה העברית. הוא פשפש בכיסו של הנפטר, ומצא פתק ובו מספר טלפון בשווייץ של אדם שהכירו. כאשר התקשרו למספר הטלפון, התברר כי אותו אדם נפטר יום קודם לכן.

מר שושני נקבר בעיר מונטווידאו שבאורוגוואי. על מצבתו נכתבו השורות הבאות, על ידי תלמידו הסופר אלי ויזל: "הרב והחכם שושני ז"ל – לידתו וחייו סתומים בחידה". למחרת פרסם ויזל מאמר לזכר מורו, ובו כתב: "הוא היה מסתורי וגדול. שלוש שנים קיבלתי תורה מפיו, וכל מה שאני יודע, הוא בזכותו".

מיהו החכם המסתורי שושני, ומדוע חכמים כמו הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), הרבי מסאטמר, פרופ' עמנואל לוינס ויבדל לחיים פרופ' שלום רוזנברג כה השתאו מחכמתו?

מונטווידאו (בירת אורוגוואי), תשכ"ז

הקהילה היהודית בעיר הנה קטנה יחסית. היא כוללת ארבעים אלף יהודים, המשתייכים לזרמים ופלגים שונים, מנטורי קרתא ועד קומוניסטים. בתוך המגוון הצבעוני הזה בולט אדם בשם "שושני". במאמר עיתונאי שפורסם אז, נכתב כי הוא "יהודי גאון, כמדומה יחיד בכל התפוצות", אך "משונה ומיוחד במינו". שושני התגורר במונטווידאו כאן מאז תשט"ז, והקפיד לעבור דירה מדי כמה חודשים.

"הוא עבר את כל מאורעות השואה באירופה, התגלגל בכל מיני גלגולים משונים, עד הגיעו אל השקט בעיר נידחת זו שבקצוי עולם התרבות", כתב אחד ממכריו, י' אביב, בעיתון 'הצופה' (כ"ג בתשרי תשכ"ח), והוסיף: "היהודי שלנו אינו רק גאון, אלא גם איש המסתורין. שמו המדויק אינו ידוע לאיש. במונטווידאו הוא קורא לעצמו "פרופסור שושני… הוא נחבא בפינתו, ואוי ואבוי לגבאי המסכן שיעיז לקראו לתורה, הוא פשוט נמלט ואיננו עולה. איש אינו יודע את שמו הפרטי ושם אביו, אם כהן הוא, לוי או ישראל".

"במה מתבטאת גאונותו? קשה להשיב, שכן איש עדיין לא עמד על מלוא ההיקף של ידיעותיו. היהודי שלנו שולט שליטה מלאה ובלעדית בכל מכמני הספרות היהודית המקורית. הוא יודע על פה ממש את כל התנ"ך, ויכול לציין כל מובאה בפסוק ובפרק המדויק בו היא מופיעה. הוא יודע על פה את כל הש"ס – בבלי וירושלמי, עד הדף והשורה, הוא יודע על פה רמב"ם, זוהר ומדרשים".

"מלומד ישראלי ששהה כאן פעם הזכיר דרך אגב, שאינו יודע בדיוק מהו 'ספרא דצניעותא', והפרופסור סיפר ללא כל יוהרה שבהיותו בן שש ידע את כל הספר על פה! ומיד החל מצטט ממנו קטעים ארוכים בארמית. מעולם אינו מחזיק ספר בידו. כל ספרי הפילוסופיה היהודית, למין ה'מורה נבוכים' וכל ספרי ימי הביניים ועד ספרי התיאולוגים הנוצריים והספרות הפילוסופית של העת החדשה, מונחים בראשו כבקופסה. הוא שולט שליטה מלאה במתמטיקה המודרנית, בעשר שפות, בספרות הכללית, ועוד. ולא רק יודע בעל פה, הוא מוכן להקדיש שעות על מנת לבאר מאמר מוקשה בכל אחד מן השטחים המנויים לעיל, ותוך הברקות מפתיעות במקוריותן הגאונית. דקדוק, פרשנות, קבלה, הלכה ומדע – הכל!"

הכותב המשיך ותיאר את חייו הפרטיים של שושני: " הוא חי בחדר עלוב בו מיטה וכיסא ושולחן. בארונו מתגוללים ללא סדר ספרים עתיקים ויקרי המציאות (יודעי דבר טוענים שיש שם אינקונבלים (דפוסי ערש, משנות הר') וכתבי יד, אך איש לא זכה להיכנס לפני ולפנים ולבדוק את האוצרות המונחים כלאחר יד".

"אחד ממעריציו ניסה לעקוב אחריו בלילה, אחרי אחת מהרצאותיו הנדירות. הוא עקב אחריו במשך שעות, וכנראה שהפרופסור הרגיש בכך וניסה להתחמק. בשלוש לפנות בוקר נכנס לדירה אחת, מוארת. העוקב, בהחליטו שכנראה הגיע למקום הנכסף, אזר אומץ, דפק בדלת ונכנס. בעל הבית, יהודי ידוע, הביט בו בתמיהה. לשאלה "היכן הפרופסור"? השיב: הוא נכנס, שאל משהו, ויצא מהדלת השניה…".

י' אביב התייחס למוזרותו של שושני: "יש המסבירים את כל מסתוריותו בעובדת ההתחמקות ההיא מן המגף הנאצי ומאימת המוות הרובצת עליו עד היום כתסביך רדיפה פסיכולוגי".

צרפת, תשט"ו-תשט"ז

שושני מתגורר בצרפת ומעביר שיעורים.

ישראל, תשי"ג-תשי"ד

שושני, או כפי שכינה את עצמו בתקופה זו: "פרופסור בן שושן" (במלעיל), מסר שיעורים ברחבי הארץ, מטעם המחלקה לתרבות וחינוך תורניים במשרד החינוך. הוא נדד מדן ועד אילת, והקפיד שלא יהיה לו מקום מגורים קבוע. בקיבוץ סעד הוא התגורר במשך חצי שנה, ולא הרשה לאיש להיכנס לחדרו הפרטי. אחר כך עבר לקיבוץ בארות יצחק שליד פתח תקוה.
"איש מוזנח בחיצוניותו, לבוש קרעים, אך תלמיד חכם שאין רבים דוגמתו. שוחה כשחיין אלוף בים התלמוד, המדרשים, מפרשים ראשונים ואחרונים ומדעים חיצוניים", כתב אז דוד גלעדי, הסבא של יאיר לפיד, בעיתון 'מעריב'. "והיה האיש כחידה בעיני כולם, מנין הוא צץ פתאום וכיצד לא ידענו עליו ולא שמעו את שמו, ומדוע אינו נחשב בין גאוני ישראל של הדור הזה".

לעיתים היה מגיע שושני לאוניברסיטה, ומציע לסובבים לפתוח את הגמרא במקום אקראי. מתוך הסוגיה שעלתה הוא מסר שיעור מופלא, ששפך אור על נבכי הפוליטיקה העכשווית. בפעמים אחרות היו עורכים לו 'מבחן סיכה', והוא תמיד הצליח. כל הש"ס היה מונח במוחו כמו בצילום.

לאחר תקופה קצרה יחסית עוזב שושני את הארץ. הנימוק שלו: משרד החינוך לא משלם לי מספיק, ולא דואג לצרכיי המינימליים. אולם סובביו חושדים שהסיבה אחרת: המצב הביטחוני בארץ, ערב מבצע סיני, עורר את פחדיו הכמוסים של שושני, שנטבעו בו במהלך השואה.

צרפת, תש"ה – תשי"ב

שושני מסתובב ברחבי צרפת, לפרנסתו הוא עובד כמורה פרטי. בנוסף הוא פעיל בתנועת 'הפועל המזרחי', ומקבל ממנה תמיכה כלכלית.

בשנים אלו לימד כמה מגדולי אנשי הרוח היהודיים של צרפת, בהם הפילוסוף עמנואל לוינס, פרופ' אנדרה נהר, הרב יהודה ליאון אשכנזי ("מניטו"). הוא קיים בביתו לימוד בספר 'נפש החיים' לרבי חיים מוולוז'ין. השיעור היה מתחיל בשעות הקטנות של הלילה ונמשך עד הבוקר. מכרים מאותה תקופה תיארו אותו כמי שאהב לאתגר את סביבתו בכך שיזרקו בפניו נושא כלשהו – מיהדות ועד ספרות, או פיסיקה ואסטרונומיה – והוא כבר ירצה עליו, מבלי הכנה מוקדמת.

פריז, תש"ב (תקופת השואה)

בשנת תש"ב שהה שושני בפריז, ומכיוון שלא היו לו מסמכים נעצר על ידי הגסטאפו. כשהתגלה להם שהוא נימול, הבינו שהוא יהודי ורצו להורגו. הוא הצליח לשכנע את חוקריו כי הוא מוסלמי ולכן נימול. לשם בירור הדברים הוזמן המופתי הראשי של צרפת לברר את טענותיו. בתום חמש שעות של שיחה, בהן ציטט שושני בשטף את הקוראן, דרש המופתי לשחרר את האיש באמרו שהוא "אימאם" (קדוש מוסלמי).

תרצ"ה-תרצ"ח

בשנים אלו הסתובב מר שושני בארצות שונות. הוא למד בסמינר לרבנים בפריז, ולמד בחברותא עם התלמידים. הוא התגורר גם באוראן ובערים אחרות במגרב, שם למד היטב את המנהגים של יהדות עדות המזרח ואת השפה הערבית.

ארה"ב, תרע"ה-תר"פ

בעיתון היידישאי דער מארגען זשורנאל, בגיליון של 20 בנובמבר 1919, התפרסמה הודעה קטנה: בבית הכנסת של תלמוד תורה "ניו לאטס" בברוקלין, בשבת פרשת תולדות תר"פ [1919], ימסור שיעור "הרב ר' הלל פערלמאן". מיהו אותו פרלמן? לא רק אתם לא שמעתם עליו, אלא גם יהודי ארה"ב מעולם לא נתקלו בשמו, ולכן דאג עורך העיתון להסביר כי פרלמן הוא "העילוי פון ירושלים" (העילוי מירושלים).

באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' שמכיל רבבות גליונות עיתונים יהודיים, זהו האזכור היחיד של אדם בשם "הלל פרלמן". הוא לא הותיר עקבות בירושלים ואף לא בארה"ב, מלבד אותו שיעור חד-פעמי. גם בספרות התורנית העשירה שנכתבה באותה תקופה בארץ ובחו"ל הוא לא נזכר. רק בספר אחד ויחיד נזכר אדם בשם הלל פרלמן – אגרות הראיה. מתברר ש"העילוי מירושלים" היה קשור דווקא לראי"ה קוק, רבה של העיר יפו, בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה.

יפו, תר"ע-תרע"ד

מתוך אגרותיו של הראי"ה מתברר שבישיבתו ביפו למד גם הלל פרלמן. הוא זכה להערכה מיוחדת מאת ראש הישיבה הרב קוק. במשך תקופה מסוימת למד פרלמן בישיבתו של הרב, וספג ממנו תורה ויראת שמים.

לאחר שהרב קוק עזב את הארץ בקיץ תרע"ד, והישיבה נסגרה, התפזרו התלמידים לבתיהם. אולם התלמיד פרלמן עבר לגור בבית הרב (כשהרב עצמו לא שם), מהסיבה הפשוטה שלא היה לו לאן ללכת. לא היו לו קרובי משפחה בארץ. בחור נוסף, בשם מאיר (יליד 1893, גדול בשנתיים מפרלמן), התגורר אף הוא בבית הרב, מאותה הסיבה. שם משפחתו המקורי היה וועווניק, אולם כדי להשתחרר מגיוס לצבא התורכי המיר את שם משפחתו ל'גולדברג', ובו השתמש מאז כל ימיו.
בעיצומו של חג החנוכה תרע"ה הכריז ג'מאל פחה על גירוש יהודים מיפו ותל אביב, שאינם בעלי אזרחות עות'מאנית. הודים רבים שהיו בעלי נתינות זרה, העדיפו לעזוב את הארץ ולא להפוך לאזרחים עות'מאניים בשל המצב הקשה ששרר בארץ ישראל. הם העריכו שהמלחמה תסתיים במהירות, ואז יוכלו לשוב לביתם. כ- 14% מכלל אנשי היישוב עזבו את הארץ, רבים מהם ירדו למצרים. בין הגולים נמצאים כמה מתלמידי הישיבה ביפו, ובהם הלל פרלמן ומאיר. על מאיר ראנו יודעים שבמצרים הוא נתפס על ידי הבריטים, וברח לארה"ב. יתכן מאוד שגם הלל צעד באותה הדרך. כך או כך, כשהגיעו לארה"ב, הם נפגשו שוב, והתגוררו בסמיכות מקום. גם תלמידים נוספים של הרב קוק מיפו הגיעו לארה"ב, כמו הרב יוסף מאיר מרגליות והרב יעקב ליב מוינשטר.

לימים סיפר הרב מאיר גולדברג לרב בצלאל נאור: "הרב קוק לימד אותנו מה זה יראת שמים, לא מצומצמת כפי שהכרנו, אלא מלאת מרחבים עצומים". אין ספק שגם פרלמן הושפע רבות מאישיותו ומשנתו של הרב קוק. הקשר המיוחד של השניים עם הרב נשמר גם לאחר שעזבו את ביתו ובית מדרשו. כבר בימים הראשונים לשהייתו באמריקה, שולח הלל פרלמן מכתב לרבו הרב קוק, שנתקע אז בשוויץ ולא יכול היה לשוב ארצה בגלל המלחמה. פרלמן ביכה על כך שהוא סובל מעניות, וכי אין לו מכיר ותומך במקומו החדש. צר ומר לו על שנאלץ לעזוב את הארץ הקדושה. בתגובה שלח לו הרב איגרת המלצה, המיועדת לרב מאיר בר-אילן, מראשי המזרחי, שישב באמריקה. באיגרת זו הדגיש הרב קוק כי פרלמן הנו בחור מיוחד במינו, אשר עתיד להיות לברכה לעם ישראל (אגרות ראי"ה ח"ג תשלג, מתאריך כ"ו באייר תרע"ה). הרב מתאר את פרלמן בביטויים מפליאים ומדויקים: "אחד הצעירים היותר מצוינים מבני ציון היקרים, הוא ידידי החביב החתן הרב החריף ובקי שלם ורב תבונות מר הלל פרלמן נ"י, אשר מתגרת יד הזמן נדד מני קודש לאמריקה". "צר לי מאד על כלי חמדה כזה, שלא יפותח חלילה ולא יוציא אל הפועל את כשרונותיו הנפלאים".

יחד עם איגרת זו שלח הרב קוק מכתב-חיזוק גם לפרלמן עצמו (שם תשלד; מאותו התאריך) "ידידי החתן היקר, האברך כמדרשו חריף ושנון, נבון בחדרי תורה וחכמה מר הלל פרלמן נ"י". בסיום דבריו כתב הרב לתלמידו אהובו: "תגדל ותהיה לשם ולתפארת בישראל, כראוי לך לפי כשרונות נפשך היפה".

לאן נעלם העילוי המבטיח?

להיכן נעלם העילוי המופלא הלל פרלמן, שהרב קוק הבחין בבקיאותו, חריפותו וכשרונותיו, וצפה לו עתיד מזהיר? ומאידך גיסא – מהיכן הופיע הגאון האגדי מר שושני, ולמה איננו יודעים מאומה על עברו?

התשובה המפתיעה היא: מדובר באדם אחד! העילוי הארצישראלי הלל פרלמן, שנעלם לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוא הגאון העולמי שהחל להתפרסם בשנות השלושים תחת השם 'מר שושני'! הדבר מוכח בצורה חד משמעית על פי מסמכים ותמונות במאמר שפרסמה ד"ר יעל לוין, הנגיש כיום באינטרנט.

(אגב: בשנת תשי"ט נערך באורוגוואי כנס זכרון לכבוד הרב מאיר בר-אילן. אחרון הדוברים, היה לא אחר מפרופ' שושני, שכנראה לא סיפר לנוכחים על היכרותו האישית עם הרב בר-אילן, אולם אנו כבר יודעים שהיתה ביניהם היכרות ותיקה: כזכור הרב בר-אילן הוא שדאג להלל פרלמן בימיו הראשונים בגולה).

ירושלים, תרס"ח

אם פרלמן למד ביפו, מדוע נקרא בארה"ב: "העילוי מירושלים"?

בשנים האחרונות התגלו מסמכים נדירים, השופכים אור על חידת חייו של פרלמן־שושני, מלידתו ועד יומו האחרון. התברר שהוא נולד בבריסק בשנת תרנ"ה, וכבר בילדותו התפרסם שמו כבעל זיכרון פנומנלי. אביו, ר' מנחם מנס פרלמן, ערך עמו מופעים בקהילות יהודיות ברוסיה, שבהם הופגנו יכולותיו וידיעותיו התורניות של ילד הפלא. בנעוריו עלה הלל פרלמן בגפו ללמוד בארץ הקודש, ולפי מסמכים המצויים ברשותי הוא התקבל לישיבת 'פרי עץ חיים' במאה שערים. כעבור מספר שנים, בשנת תר"ע, הוא עבר ליפו, יחד עם החברותא שלו ר' יחיאל-מיכל קיבלביץ. האחראי למעבר היה הרצי"ה קוק, שהופקד על איסוף תלמידים כשרוניים מרחבי הארץ והעולם, לישיבת העילויים שייסד אביו הראי"ה. היתה זו הישיבה ה"לאומית" הראשונה בארץ, ותוכנית הלימודים כללה את כל מקצועות התורה, כולל קבלה. בנוסף למדו התלמידים גם מקצועות חול, כמו גיאוגרפיה ומתימטיקה.

במוסד מיוחד זה צמח שושני, ובו רכש חלק ניכר מידיעותיו הנכבדות בתורה ובחכמה. באגרות שכתב הרב קוק על הישיבה הוא מכנה אותה "ישיבה עולמית", וייעד לבוגריה השפעה על קהילות יהודיות ברחבי העולם היהודי (אגרות הראיה, אגרת תתפח). בשל כך, למדו התלמידים שפות שונות, וביניהן גרמנית וצרפתית, בהן שלט שושני. בפועל, מה שהפיץ את תלמידי הישיבה לרחבי העולם, היה האירוע הטראומטי של מלחמת העולם הראשונה, ו"בזכותו" התקיים חזונו של הרב קוק. כשהיה הלל פרלמן צעיר כבן 20 כתב עליו הרב קוק שהוא יהיה "לשם ולתפארת בישראל", ואכן התגלתה לימים השפעתו על ציבורים שונים ועל אישים דגולים ברחבי הארץ והעולם. אילולי השואה הנוראה שצרבה בנפשו ועיצבה את אופיו המוזר, אין לי ספק שהוא היה עולה ארצה ותופס מקום בשורה הראשונה של גאוני הציונות הדתית.

בחלוף השנים זכר הישיבה אבד כמעט לחלוטין, בין היתר בשל פריחתה של הישיבה המאוחרת – מרכז הרב. בשנים האחרונות התעוררה התעניינות מחודשת בישיבה ביפו, וספר מקיף על תולדותיה עתיד לצאת לאור. אגב: המבנה בו פעלה הישיבה, מתחם 'שערי תורה' על חוף ימה של תל אביב, נמכר לאחרונה בסכום אגדי של 200 מיליון שקל.

תורתו

שושני הותיר אחריו עשרות מחברות של חידושי תורה במגוון נושאים. תלמידו פרופ' שלום רוזנברג מסר אותן לספריה הלאומית, ובימים אלו הן נחשפות לראשונה לעיון הציבור.

בתחילת השבוע נסעתי לספריה הלאומית בירושלים, על מנת לשזוף את עיניי במחברותיו של מר שושני. אם לא זכיתי להכיר את הגאון, לפחות אזכה להתבשם מתורתו ומחידושיו. ישבתי במרתפי הספריה הקרירים, יחד עם האחראים המופקדים על החומרים, ועלעלנו ברשומות הצפופות, המכילות כל טוב: חידושים בהלכה, באגדה, בזוהר, במתימטיקה, גיאומטריה, אסטרונומיה ועוד. והכל מעורבב יחד, ממשה רבינו הוא מגיע לבעיות של מוסר ודת, וממורה נבוכים הוא גולש למשוואות סבוכות. לשווא חיפשתי במחברות אזכורים ביוגרפיים כלשהם שנוכל לדלות מהם אי איזה מידע על חייו האישיים, או על מורו ורבו הרב קוק. גם כאן ניכרת הקפדתו הרבה שלא להתגלות.

האם שושני כתב את המחברות בשביל עצמו? או אולי בשביל הקוראים שיבואו אחרי מותו? גם את החידה הזאת ניסינו לברר מתוך המחברות, ולא הגענו למסקנה ברורה. המחברות הללו ממשיכות את אותו קו מסתורי ומסקרן שבו נקט בחייו.