התכתבות הרב קוק ומר שושני

כשהרב קוק קרא את המכתב שקיבל מאת מר שושני וחבריו, עיניו זלגו דמעות. "ידידי החביבים בני ציון היקרים ומסולאים, יושבי גלות מצרים", כתב להם הרב. "הנני נכון לשרת אתכם בכל האפשרות, עד אשר ירחם ד' על עמו ועולמו, וישובו החיים השקטים לאיתנם".

אולם המצב רק הלך והסתבך. מלחמת העולם, שבעטייה הוגלו מר שושני (כינויו של הגאון האדיר ר' הלל פרלמן) וחבריו מהישיבה, לאלכסנדריה שבמצרים, הלכה והחריפה. התלמידים הצעירים לא הסתדרו במצרים, והחליטו להרחיק לארה"ב ולנסות לפתוח שם דף חדש. אחרי מסע תלאות הגיע לשם שושני, כשהוא מותש וגלמוד. הוא לא הכיר שם אף אחד.
במר לבו הוא שלח מכתב לרבו הרב קוק, בו תיאר את מצבו האישי הקשה, ובעיקר הביע את כאבו על השבר הגדול בארץ ישראל: הרעב, הגירוש, הסבל שלא נגמר. פרויקטים ציוניים שאך עתה נרקמו, ותקוות גדולות נתלו בהם, ירדו לטמיון. מוסדות ציבור, של תורה וחסד, נסגרו בשל המצב הקשה.

גם הישיבה ביפו, בה למד אצל הרב, נסגרה. התלמידים התפזרו בגולה, חסרי משען גשמי ורוחני. הרב קוק עצמו נתקע בשוויץ, רחוק מבני משפחתו שנותרו בארץ, ולא הצליח ליצור אתם קשר במכתבים, בשל שיבושי הדואר.

ובתוך כל הסיטואציה הנוראה הזאת משתדל הרב לנחם את תלמידו האהוב, המבקש לשמור על התקווה. "מר הלל חביבי", כותב לו הרב, "יישר כחך על דבריך היקרים, האמורים ברגש נכון ושאיפת לב טהור".

"עומדים אנחנו מול חזיון גדול ועצום אשר אין ההיסטוריה האנושית יודעת דוגמתו. אין ספק שתהפוכות רבות ערך גנוזות במעמקי החזיון הזה. קשה אמנם להתוות כעת את הדרך של המהלך שמתרחש לעינינו, אבל בזה יכולים אנו להיות בטוחים, שהנדידה הנוראה של חלקים גדולים ועיקריים של אומתנו, וההכרח של חידוש בנין גשמי ורוחני של קהילות חדשות, מוסדי חינוך והיכלי תורה חדשים, יביאו תוצאות חדשות רבות, ובודאי לטובה".

ניבא הרב ולא ידע מה ניבא: הצהרת בלפור, ההחלטה להעניק את ארץ ישראל לעם ישראל, נולדה בעקבות המלחמה. והרב, בזכות היותו בלונדון באותה תקופה, זכה ליטול חלק בפעילות למענה.

"מתוך הרוחות והתנועות החדשות המנשבות בעולמנו זה כיובל שנים, יש הרי מה לקחת כשמטהרים אותם, כשמרכיבים אותם על גבי יסודות של טהרה וקדושה. ובעל מלחמות יצמיח מכולם את צמחי ישועתו", סיים הרב את מכתבו למר שושני.

הרב לא הסתפק בדברי הניחומים והעידוד. במקביל הוא שולח מכתב לידידו הרב מאיר בר-אילן היושב בארה"ב, ובו ביקש ממנו לדאוג למר שושני, שהוא:

"אחד הצעירים היותר מצוינים מבני ציון היקרים, ידידי החביב, הרב החריף ובקי שלם ורב תבונות, מר הלל פרלמן נ"י, אשר מתגרת יד הזמן נדד מני קודש לאמריקה, ומשם נודעתי שהוא מאין מכיר ותומך. צר לי מאד על כלי חמדה כזה, שלא יפותח חלילה ולא יוציא אל הפועל את כשרונותיו הנפלאים, מכובד יד העניות. אבקש בזה את כבוד אהובי … לכונן יסוד של התקרבות לצעיר היקר הנ"ל, למען תשיג ידו להוסיף לקח לתורה ולתעודה, ויהיה לברכה לישראל".

למעשה, נדודיו של שושני לא תמו עד יומו האחרון. בשנות העשרים והשלושים נדד ברחבי העולם היהודי, ממקום למקום. הוא ניצל בניסי ניסים מהשואה, והגיע לצרפת. הוא לימד כמה מגדולי אנשי הרוח היהודיים של צרפת, בהם הפילוסוף עמנואל לוינס, פרופ' אנדרה נהר, הרב יהודה ליאון אשכנזי ("מניטו").

אחר כך עלה ארצה, וגם כאן המשיך לנדוד, כשהוא מעביר שיעורים מופתיים שמושכים אליהם שומעים רבים. בין השנים 1955–1956 התגורר שושני שוב בצרפת, ולאחר מכן עבר לדרום אמריקה, והתגורר במונטווידאו.

מר שושני נפטר מהתקף לב בכ"ו בטבת תשכ"ח, 26 בינואר 1968, באורוגוואי, במהלך סמינר לחניכי בני עקיבא ולמורים דתיים. בשעת מותו היה על ידו תלמידו שלום רוזנברג ז"ל.

שושני נטמן למנוחת עולמים במונטווידאו שבאורוגוואי. על מצבתו נכתבו, על ידי הסופר אלי ויזל, בין היתר, השורות הבאות: "הרב והחכם שושני ז"ל / לידתו וחייו סתומים בחידה".