סיפור חייו המרתק של הרצי"ה קוק

בדרך כלל אנו זוכרים אותו כמנהיג רוחני של אנשי גוש אמונים, או ראש ישיבת מרכז הרב. אבל עשרות שנים קודם לכן כבר היה הרב צבי יהודה קוק פעיל ציבורי בולט, שהקדיש את חייו לעשיה למען העם והארץ.
עוד בצעירותו, כשהתגוררה משפחתו בעיירה בויסק בגולה, נרתם הנער צבי יהודה למען ארץ ישראל. הוא הקים תנועת נוער בשם 'פרחי ציון', בה היו חברים כמה עשרות נערים, וככל הנראה עמד בראשה.
לאחר שעלתה משפחת קוק ארצה, בכ"ח באייר תרס"ד, ייסד הרב צבי יהודה אגודה מיוחדת הנקראת 'התרבות הישראלית'. בייסודה השתתפו גם הסופר אז"ר וישראל חבס, ובחברי הועד השתתפו גם ר' שם טוב גפן, הסבא רבה של יהונתן גפן, וכן זרח ברנט. האגודה פעלה לחיזוק הרוח והתרבות היהודית בישוב בארץ, בעיקר דרך ספרות, עיתונות, ומגוון הרצאות. האגודה פעלה במשך כמה שנים, והדיה הגיעו עד לגולה. כמה ממאמריו ושיחותיו של הרצי"ה במסגרת האגודה פורסמו בעיתונות העברית בארץ.
במקביל, ארגן הרצי"ה את הקמת הישיבה ביפו, בראשה עמד אביו, וגייס עבורה תלמידים מעולים מרחבי הארץ. ביניהם היה הנער המבריק הלל פרלמן, שלימים התפרסם בתור גאון אדיר ומסתורי – "מר שושני".
בשנת תרע"ד נסע הרצי"ה לגרמניה. בזמן נסיעתו נערך דיון בעתונות בארץ התקופה בנוגע למטרת הנסיעה, ועלו סברות שונות לשם מה הוא נוסע. המסקנה היתה שהרצי"ה נסע למטרה לאומית הנוגעת ליהודי הגולה בהקשר לארץ ישראל (עד היום היא איננה מחוורת לנו).
לאחר מלחמת העולם הראשונה שב הרצי"ה לארץ, ובמשך תקופת המנדט
הוא היה שותף בכיר מאוד בפרויקט הצלתם של מאות יהודי אירופה, שנים ספורות לפני השואה. במסגרת מפעל אדיר זה, שכמעט ונשכח מדפי ההיסטוריה, הרבנות הראשית העלתה לארץ מאות (ואולי אלפי) יהודים, שכל אחד מהם הקים כאן משפחה לתפארת עם נכדים ונינים, כלומר אנחנו מדברים לפחות על עשרות אלפי יהודים שחיים כיום עמנו במדינה, שחייהם ניצלו מהתופת באירופה בזכות עלייתו מבעוד מועד של הסבא שלהם.
אמנם מבחינה רשמית, הסרטיפיקטים ניתנו על ידי הראי"ה קוק. אולם מבחינה מעשית, מכיוון שהוא היה עסוק וטרוד בענייניה השוטפים של הרבנות, מי שבדרך כלל טיפל בהשגת הסרטיפיקטים היו הרצי"ה ואתו מזכיר הרבנות, הרב שזורי. קיימים מאות מכתבים של הרצי"ה בנושא זה, שנשלחו לאישי ציבור יהודיים ובריטיים, בהם הוא מבקש ולעיתים מתחנן להשיג עוד סרטיפיקט, או להזדרז בהכשרת הדרך לעלייתו של צעיר יהודי.
עדות כמעט מלאה על פעילותו הציבורית של הרצי"ה נשתמרה במאות מכתבים מרתקים שכתב במהלך חייו, חלקם ארוכים מאוד. יש בהם תוכן תורני והיסטורי מרתק. בימי מלחמת העולם הוא הרבה התכתב עם אביו, ובשנים הבאות התכתב עם גדולי עולם – מנהיגים, סופרים ואנשי רוח מפורסמים. עד היום נדפס כרך אחד בלבד של אגרותיו ('צמח צבי'), והוא מגיע עד סוף ימי המלחמה. מכאן ואילך רוב מכתביו טרם ראו אור (אם כי נדפסו כמה ספרים של מכתביו הציבוריים שפרסם בעיתונות וכדומה), למרות שעברו 40 שנה מאז פטירתו, ויש מקום לעורר על העניין.
בשנות העשרים הוקמה ישיבת מרכז הרב, וכמובן הרצי"ה השתתף בארגון ובהקמה. הוא לימד בישיבה תנ"ך וגם את ספרי אביו. הוא היה מדריך רוחני של תלמידים רבים, שלימים חלקם היו לאישים מפורסמים, כמו עזריאל קרליבך (העורך הראשון של 'מעריב'), דוד רזיאל (מפקד האצ"ל) ועוד ועוד.
חלק מעבודתו התורנית של הרצי"ה היתה עריכת והדפסת ספרי אביו, כאשר הוא תורם להם נופך חשוב – מקורות והערות. הרב קוק כתב את רעיונותיו בשטף, בעשרות פנקסיו, ובדרך כלל לא הביא מקורות לדבריו. לעיתים קשה לנו להבין את דבריו, כי איננו יודעים על מה הם מתבססים וכלפי מה הם אמורים. הרצי"ה ערך את הכתבים במלאכת מחשבת, בה איתר וזיהה את הציטוטים, המקורות והאסמכתאות הטמונים בדברי אביו. מלאכה זו חשפה לא רק את גאונותו של האב, הראי"ה, שבקיאותו בכל מקצועות התורה היתה מפורסמת, אלא גם העידה על ידענותו של הבן, הרצי"ה.
בענוותנותו המופלגת הוא השתדל כל חייו להסתיר את גאונותו בתורה ובהשכלה, הגם שדרך כתביו אפשר להבחין בה בנקל. היתה לו אישיות מוסרית מופלאה והוא נהג בדרכי קדושה בכל צעד בחייו. הוא ניחן בעדינות מירבית כלפי כל יצור חי, שאינה מצויה בדורותינו כלל, וסיפורים מפליאים ידועים על כך. זו הייתה אישיותו הנדירה של הרצי"ה. יהי זכרו ברוך, וזכותו תגן עלינו.