תנועת השלום שהקים הרב קוק בהשראתו של ר' יוסף ריבלין

תנועת השלום של הרב קוק

בשנת תרנ"ה (1895) הכריז הראי"ה קוק על ייסוד תנועת שלום לאומית, שתחבר בין שלושת הפלגים המרכזיים באומה: החסידים, המתנגדים, והמשכילים. לפי גרסה אחרת, לא את המשכילים ביקש הראי"ה לאגד, אלא את 'חובבי ציון' (=הציונים). בין שלושת הכוחות האלו היו אז מאבקים תכופים, והרב קוק ביקש לערוך ביניהם פיוס היסטורי.
מעט מאוד אנו יודעים על פעילות הרב בייסוד התנועה, שלפי הידוע לנו כיום – בסופו של דבר לא קרמה עור וגידים. רק שתי עובדות נכתבו אודותיה, ואחת מהן כנראה שגויה.
ואלו הן שתי העובדות:

א. במסגרת הכנת הקרקע להקמת תנועת השלום, נפגש הרב קוק עם מורו ורבו הנצי"ב, ושיתף אותו בתכנית. יש לשער שהנצי"ב תמך בחום לבו ברעיון החשוב, ורעיונות דומים (גם אם לא בצורה מעשית) מופיעים בכתביו.
יש להעיר שעובדה זו שנכתבה בספרי הביוגרפיה של הראי"ה לא הגיונית מפני שהנצי"ב נפטר כמה שנים קודם לכן.

ב. הראי"ה התכונן להוציא לאור כתב עת קבוע, של תנועת השלום החדשה, בו תנתן במה לכותבים וסופרים משלושת הקבוצות הנ"ל.
לא ידוע לנו על הדפסה של כתב העת. הדבר היחיד שנותר מיוזמה ספרותית זו הוא מאמרו של הראי"ה, "שלום בשם", אותו הכין כהקדמה לגיליון הראשון, שכאמור כנראה לא נדפס כלל.

מהיכן שאב הרב את ההשראה?

בתור חוקר תולדות הראי"ה, נוכחתי לדעת פעמים רבות, שנדרשת זהירות רבה בקביעת דברים מוחלטים בנוגע לתולדותיו. לעיתים, העובדה שהחוקרים לא מצאו חומר מספק על אירועים ומשימות כאלה ואחרות בהם התעסק הרב, היוו לדעתם הוכחה מוצקה לכך שהם לא התרחשו, או שלא הצליחו כפי המתוכנן. אולם למעשה, ברבות הימים מתגלה כי הדברים אכן קרו והתרחשו, אלא שמסיבות מסוימות החומר שתיעד זאת – אבד כולו, או ברובו. לא פעם התגלה מסמך מצהיב, בקרן זוית, ששפך אור חשוב על פרשיה שלמה, משמעותית בחשיבותה ובהתמשכותה בחיי הרב, אשר חוקרי תולדותיו זלזלו בה, ומשום כך בחרו להזניח את הטיפול המחקרי על אודותיה.

אף כאן, בעניין תנועת השלום שהקים הרב, דומני שלא קם חוקר שניסה לפתור את תעלומת. מהיכן שאב הראי"ה את יוזמתו; האם אכן היא נגדעה כבר באבה; ומדוע, בעצם, היא לא יצאה אל הפועל. שאלות חשובות אלו צריכות להישאל, ויש לחפש אחר תשובה מספקת להן; לא רק בכתבי הרב המודפסים, ובכתבי תולדותיו המוכרים, אלא בעיקר

בכתבי היד שלו שטרם נדפסו (אשר שוכנים, לפחות בחלקם, מאובקים במדפים פרטיים), ובחומרים ארכיוניים שונים.
לצערי, אין בידי תשובות לשלושת השאלות הנ"ל. אבל רעיון חדש שהתנוצץ אצלי לאחרונה, יתכן וחושף את קצה החוט לשאלה: מהיכן שאב הראי"ה את השראתו לתנועת השלום.

מלחמה ושלום בארץ ישראל

כדי לדעת מהיכן נולד הרעיון, נסקור את המתרחש באותה שנה, תרנ"ה, בארץ ישראל, מושא שאיפותיו של העם היהודי.
השאלה שתשאל מיד היא: הראי"ה ישב אז בעיירה הנידחת זוימל, ומה לו ולארץ ישראל? אולם לפי המידע הידוע לנו ממקורות שונים, הראי"ה היה מעודכן בכל המתרחש בארץ, ובמיוחד בישוב הישן, ובפרט בדמות מרתקת שהיתה ממנהיגיו – הלא הוא ר' יוסף ריבלין, ראש בוני ירושלים החדשה, ומנהיג הישוב בארץ.
בשנת תרנ"ה מקדיש ר' יוסף ריבלין, מי שמוכר לנו בתור בונה שכונת 'נחלת שבעה' ויתר השכונות שמחוץ לחומה, את מרצו הרב, לכונן שלום היסטורי ביישוב הקטן בארץ. שלום כפול, בין אשכנזים לספרדים, ובין הישוב הישן (החרדים) לבין הישוב החדש (הציונים).

לא כאן המקום להאריך בתיאור מפעל השלום של ריבלין, אשר כבר כתבו עליו החוקרים. נותרו בידינו באותה שנה קטעי עיתונות המדווחים על התקדמות השלום, מסמכים ומכתבים אותנטיים, ובעיקר כרוזים, המתארים בפרוטרוט את השתלשלות העניין. חלק מהמסמכים המקוריים הגיעו אליי בשנים האחרונות מעזבונות שונים של צאצאי המשפחות הירושלמיות.

נמצא אם כן, ששנת תרנ"ה היתה שנה היסטורית בחיי הישוב העברי בארץ, וממנה השפעה עד היום על העם היהודי היושב בציון, אשר מאז ועד היום הכפיל את גודלו, כאן בארץ, עשרת מונים. הוי אומר, ר"י ריבלין הוא שקעקע את החומות הגבוהות שהיו קיימים בין האשכנזים לספרדים ובין הציונים לחרדים, ואיימו לפלג את העם.

"הנני איש שלום"

הראי"ה קוק, שעוקב באדיקות אחרי העיתונים המגיעים מהארץ לגולה, מתעדכן מדי שבוע על התקדמות השלום, על ההפרעות והמניעות, ועל ההתגברות עליהן.
הרב היה איש שלום עוד מנעוריו, וכך העיד על עצמו: "אנוכי הנני איש שלום ורודף שלום, אפילו במקומות כאלה שרוב בני אדם אינם מעלים על דעתם שגם שם נמצאהו, אבל כך היא מידתי, וביחוד דמזרעא דאהרן קא אתינא", ובאגרת אחרת כתב: "חלילה לי מחטוא לד' ולסור מדרך הסלולה שסללו לנו חז"ל בדרכה של תורה, להיות מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, שבזה בחרתי מנעוריי". אין ספק שכאשר הוא קורא את עיתוני הארץ, הוא חש הזדהות רבה עם כינון השלום, בהשתדלותו של ר"י ריבלין. האם מקרה הוא שבדיוק באותה שנה, תרנ"ה, מכריז הרב על הקמת תנועת שלום בגולה?

המכנה המשותף של תנועות השלום

נכון: לא הרי תנועת השלום בארץ, של ריבלין, כתנועת השלום של הראי"ה. אם ריבלין מתמקד לא רק במתח שבין הישוב הישן לישוב החדש, ובין החרדים לציונים, אלא גם מנסה לפרוץ את החומה הבצורה הניצבת בין הספרדים לאשכנזים, דבר שהראי"ה כלל לא עסק בו באותה תקופה (אם כי לימים פעל בו רבות). והראי"ה מתמקד אמנם בשבירת המחיצה שבין החרדים לחופשיים; משכילים או חובבי ציון, אולם גם נוגע באיבה הנושנה שבין החסידים למתנגדים. אבל אחרי הכל מדובר ביוזמה בעלת מטרה אחת – אחדות העם על גווניו.

ועם זאת בעומק העניין הכל אחד. הן ר"י ריבלין והן הראי"ה רודפים אחר השלום, ומתאמצים לאחד בין הפלגים הדתיים בעם. אמנם התפאורה בה הם פועלים היא שונה, והשפה בה הם משתמשים אינה זהה, אולם הבדלים אלו נגרמים מהשוני המהותי שבין היהדות הארצישראלית לבין יהדות אירופה. אולם שניהם לדבר אחד נתכוונו, ובאותה שנה בדיוק.
כפי שכתבתי, מפעלו של ריבלין, גם אם לא השתמר בצורתו המקורית, אין ספק שגידל פירות טובים מהם אנו נהנים עד היום. הוא תרם רבות לגיבוש הלאומי של העם השב לארצו, ופריצת החומות שהיו נצבות, לפחות בחלקן, מאז עליית תלמידי הגר"א וראשית הישוב הישן. גם יוזמת השלום של הראי"ה, הגם שלא הצליחה בתוכניתה המעשית "שלום לעם" (לפי הידוע לנו כיום), הרי שהראי"ה לא עזב את רעיונו, ובמשך חייו פעל ללא לאות למען הגשמת הרעיון עצמו, ואף דחף ועודד את תלמידיו לעסוק בתנועת שלום.

כפי שתיארתי במאמרים שונים הראי"ה עסק כל ימיו בהבאת שלום לעם. במאמרי "שלום על עמים רבים", שפורסם ב'מקור ראשון', תיארתי את סיפורו המיוחד של תלמידו המובהק של הראי"ה, ר' משה אפרים אפרתי, אשר ייסד תנועת שלום אליה נספחו אישים חשובים ומפורסמים, כהמשך למשנת השלום של רבו הראי"ה. תנועה זו פעלה (אמנם "על אש קטנה") במשך מספר שנים, עד לקום המדינה.

אכן רעיונות השלום של ריבלין, מנהיגו של הישוב הישן, ושל הראי"ה, הרב הראשי הראשון, נטמנו בלבותיהם של מעריציהם, ומפירותיהם אנו נהנים כיום.