איך להתייחס למסורות משפחת ריבלין?

כיצד יש להתייחס לסדרת הספרים והמאמרים שפרסמו בני משפחת ריבלין על תולדות הישוב בארץ, ובהם הספר 'קול התור'?

בשלהי שנות השלושים ואילך החלו כמה מבני משפחת ריבלין לפרסם מאמרים, קונטרסים וספרים ובהם כביכול תולדות הישוב היהודי בארץ, זה שנוסד על ידי תלמידי הגר"א.
היו אלה שלושה מבני המשפחה: החזן הירושלמי ר' שלמה זלמן ריבלין ובנו חיים ריבלין, ועמם קרובם ד"ר יוסף יואל ריבלין (אביו של הנשיא לשעבר). הם חידשו סיפור מדהים ומופלא שלא היה ידוע עד כה: תלמידי הגר"א בשקלוב הקימו תנועה שנקראה 'חזון ציון', והיא שעמדה מאחורי כל הפעולות של העליה והישוב. זוהי למעשה התנועה "הציונית" הראשונה, שקדמה לכל התנועות הציוניות האחרות בעשרות שנים, והמסר ברור.

מתוך כך פרסמו עוד עשרות סיפורים מופלאים על גבורתם ומשנתם של העולים והמיישבים, בעיקר של אבותיהם למשפחת ריבלין, שהפכו לגיבורים הראשיים של הסיפור. כחלק מספרות ענפה זו, המכונה כיום בפי החוקרים "הספרות הריבלינית", פורסם על ידם הספר 'קול התור', אשר יוחס לאבי משפחתם רבי הלל ריבלין. לכל התיאוריות והחידושים הללו לא היה זכר עד שפורסמה הספרות הזאת.

בשנים האחרונות כתבתי עשרות רשימות ומאמרים בנושא, וכעת אני רוצה רק לכתוב את סיכום הדברים, כיצד יש להתייחס לספרות הזאת, ובעיקר לספרים 'מוסד היסוד' ו'חזון ציון', המתמקדים בהיסטוריה של הישוב לפי גירסת הריבלינים.

יש לחלק את המידע שבספרים אלו לפי ארבע קטגוריות:

1. יש בספרים אלו עשרות ציטוטים מעיתונים ומספרים שונים. על אלו יש לסמוך שהם נכונים, אם כי תמיד (בכל ספר) כשאנחנו נתקלים בציטוט ורוצים להבין את הקשרו הנכון, כדאי לפתוח את המקור.

2. סיפורים שהם מביאים מפי אנשים שעודם חיים בתקופה בה מתפרסמים הדברים, כלומר בשנות הארבעים. למרבה הצער, הקטגוריה הזאת מצומצמת מאוד. כמעט כל השמועות והעדויות משתייכות לקטגוריה הבאה. (יוצא מן הכלל, שאינו מעיד על הכלל, הוא הקונטרס הקצר 'מוסדי ארץ' שבסוף הספר 'חזון ציון', שמכיל מאמרים שכתבו זקני ירושלים שאינם ריבלינים, והתייחסתי לזה בעבר).

3. סיפורים המובאים בשם אנשים שכבר נפטרו, ואין כל דרך לדעת אם אכן הם נאמרו. כאלה מצויים לרוב בספרות הריבלינית.
שלושת הקטגוריות הללו הנן חלוקה הגיונית שאין בה חידוש. המסר העולה מהם ברור – אי אפשר לסמוך כלל על סיפורים ואגדות שפרסמו שלושת הריבלינים, אלא אם יש מקור מהימן לצדם. זה לא שהם היו רמאים ח"ו, אלא: בעלי גוזמה. יש תופעה בעולם הספרות ההיסטורית של ערבוב מציאות ודמיון, ספרים שלמים שנכתבו על בסיס המציאות אך לא מחוייבים לה. ואף בזה הארכתי בעבר.

לעומת זאת הקטגוריה הרביעית היא תגלית שזכיתי ב"ה לגלות, והיא מעניקה תפנית משמעותית לסיפור:

4. דברים ש*אינם* נזכרים בספרי ההיסטוריה הריבלינים, ודווקא חסרונם מעיד על רכיב אמיתי ואותנטי שיש בה.
הכיצד?

אמנם כתבתי לעיל שכל הסיפורים והאגדות הריבליניות פורסמו החל משלהי שנות השלושים, וקודם לכן לא נזכרו כלל בעיתונים, בספרים ואפילו במסמכים פנימיים של הישוב הישן. אך זה לא מדויק – יש חיבור פלאי הנקרא 'ברית אבות בסערת אליהו', שחובר לכאורה בראשית שנות הת"ר, החל משנת תרט"ו (1855) ובו נזכרים כמה מהסיפורים הריבלינים, ובראשם – דבר קיומה של תנועת 'חזון ציון'!

החיבור הזה הוא מכיל אוסף פזמונים (שירי קודש מוצפנים בגימטריאות ובראשי תיבות) שנכתבו בתור יומן אישי, שלא לפרסום, על ידי ר' יוסף (יושעה) ריבלין, מאבות המשפחה. הוא היה מייסד ומנהל ה'ועד הכללי' – הגוף הציבורי ששלט על ירושלים וחלש על רחבי הישוב היהודי בארץ כולה, ואחד מהדמויות המשמעותיות בבניית ירושלים החדשה שמחוץ לחומות.

אמנם גם החיבור הזה פורסם באיחור רב, רק אחרי שנות הארבעים, על ידי שלושת הריבלינים הנ"ל, ולכאורה יש בכך סיבה לפקפק באותנטיות שלו. ואכן יש חוקרים נכבדים ובהם פרופ' עמנואל אטקס שטוענים שזהו חיבור מזויף, וכותבו אינו ר' יושעה ריבלין זצ"ל אלא אחד משלושת הריבלינים הצעירים. אין צורך לומר שגם כאן אין בידינו כתב יד מקורי של החיבור כדי לבדוק מתי באמת נכתב. הריבלינים מספרים אף כאן סיפורי אגדה איך ולמה נעלם כתב היד…

ברם, יש בידי כמה הוכחות ברורות, חד-משמעיות, שספר הפזמונים המיוחס לר' יושעה ריבלין – לא נכתב על ידי שלושת הריבלינים המאוחרים. ומשמעות הדבר: אין כל סיבה לחשוב שהוא לא חובר על ידי ר' יושעה.

וכאן אני חוזר לתחילת דבריי בסעיף זה.

ההוכחות לכך שהפזמונים לא זויפו בידי שלושת הריבלינים, מחברי "הספרות הריבלינית", היא שיש כמה רעיונות נכבדים שמופיעים בפזמונים, מהם שעומדים ממש בבסיס התיאוריות המבוטאות בפזמונים, והם אינם נזכרים כלל בספרות הריבלינית המאוחרת!

לא רק פער רעיוני יש בין הפזמונים לבין הספרות המאוחרת, אלא גם הבדלי סגנון משמעותיים, בדברים שקשה מאוד להבחין בהם. ספר הפזמונים דומה בשפתו לספרות המקורית שנכתבה באותה תקופה, ואילו הספרים המאוחרים שפרסמו הריבלינים בשנות הארבעים, מחמת שחיו כבר בתקופה שונה לחלוטין ולא היו מודעים לשפה שהייתה מקובלת בדור הקודם, בחרו בניסוחים אחרים כלפי אותם דברים.

מה שאומר, שככל הנראה, קרוב לודאי, הפזמונים הללו, המתארים למעשה את תולדות הישוב בארץ ובמיוחד את הרקע הרוחני לבניית ירושלים (בידי המחבר עצמו) הם אותנטיים, נכתבו בזמן אמת (בראשית שנות הת"ר), ומשקפים את התפיסה ההיסטורית שהייתה לר' יושעה ריבלין ואולי גם לירושלמים אחרים.

משמעות הדבר היא שהספרות הריבלינית אינה המצאה יש מאין, כמו שסוברים החוקרים אטקס או ר' יוסי אביבי. היא אינה זיוף ואינה מעשה רמאות, אלא פרסום בתום לב (וכאמור, לעיתים באופן של חוסר דיוק ובנטייה לגוזמאות) של מסורת משפחתית שעברה במשפחת ריבלין, ואולי בדור כזה או אחר היו שותפים לה עוד מבני ירושלים.
ובכן, גם אם החלק ההיסטורי שבפזמונים, היינו כל מה שמסופר על הדורות הקודמים, אינו מדויק או אינו נכון, הרי שכל הדברים שהוא כותב על עצמו (כמחצית מהספר) יש לסמוך עליו לחלוטין שהוא משקף את עולמו הפנימי של ר' יושעה ריבלין, ומגלה לנו את הרקע המשיחי המובהק שבו פעל.