זיוף דברי הרב קוק

בספר 'ברית אבות בסערת אליהו' שנדפס על ידי פרופ' יוסף ריבלין הי"ו בשנת תשס"ד, צוטט קטע מתוך הספד שנשא מרן הראי"ה קוק על ר' יושעה ריבלין, ראש בוני ירושלים, בשנת תרפ"א, במלאות 25 שנה לפטירתו. בקטע הנ"ל מתוארת התייחסות של הראי"ה לפזמוניו של ר' יושעה ריבלין.
הדבר תמוה מאוד, ועוד מעט אסביר למה. אבל קודם אני רוצה להעניק כאן רקע לדברים:

הספדו של הראי"ה תואר בעיתונות התקופה ('דואר היום', 'הארץ'), ואף הובאו ממנו קטעים בעיתונים. "פנינים" נוספות הובאו בספרו של ר' פנחס גרייבסקי 'כנסת ישראל ואחותה אלכסנדריה של מצרים' (תרצ"ו). בכל הקטעים הללו אנו רואים שהראי"ה הפליג בשבחו של ריבלין, הן מצד מעשיו והן מצד מאמריו בעיתונות. אך אין בהם כל אזכור לחיבורו היחיד והמיוחד של ריבלין – "הפזמונים", אשר היה אז עדיין בכתב יד. (הפזמונים נדפסו טיפין טיפין רק לאחר פטירתו של הראי"ה, ונדפסו במלואם רק בשנת תשס"ד).

ובכן, איך יתכן שהראי"ה יתייחס לחיבור שטרם פורסם? האם הריבלינים ראו לנכון להפקיד אצלו את כתב היד כדי ללמוד בו?

נשים לב לדברים המעניינים שלכאורה יצאו מפי הראי"ה:

"קראתי ולמדתי לעת עתה מעט משיריו, חיצוניותם הוד והדר, גאונות ואומנות בלתי מצויה, ופנימיותם מעיין של רעיונות ורמזים נפלאים, מיוסדים על אדני פז, מעיין ישועה הם בדרכי הגאולה, בנין ירושלים ושיבת ציון. כתבם ברוח קדושה כבירה והוציאם לפועל בסיכון גופו ונפשו, תורה רבה ועמוקה הם שיריו הקדושים של ר' יוסף, וללמדם אנו צריכים כראוי" (ברית אבות עמ' 12).

הלשון כאן דומה מאוד ללשונו של הרב. הביטויים הציוריים שגורים בכתביו לרוב. אבל זה עדיין לא אומר שהרב קוק אכן אמר את המיוחס לו.

אי אפשר שלא להתייחס לשתי קושיות חמורות למול שבחי הפזמונים שיצאו כביכול מפי הרב קוק:

א. איך יתכן שבשנת תשס"ד נדפסים לראשונה דברים של הרב קוק, שנפטר 70 שנה קודם לכן? אם המדפיס, פרופ' ריבלין, היה טוען שמונח לפניו כתב יד של הרב קוק (או תמלול שאחד הנוכחים רשם), היה אפשר לקבל זאת. אולם הוא לא טוען זאת. כדי לשבר את אוזנו של הקורא התמה, הוא מציין שהוא מעתיק את הדברים מתוך חוברת ישנה שנדפסה קרוב לזמן ההספד: "לקט מדברי המספידים פרוסם לאחר מכן במהדורה מצומצמת". אך הוא לא מציין את שמה של החוברת, אינו מביא כל פרטים עליה, והדבר מעלה חשד כבד בקשר לקיומה של החוברת. למיטב ידיעתי גם אצל משפחת ריבלין כיום אין עותק ממנה. כמובן בספריות בארץ היא לא קיימת. אכן, אני לא מוציא מכלל אפשרות רחוקה שבידי אספנים פרטיים היא קיימת.

יאמר ברורות – איני טוען ש"שבחי הפזמונים" מפי הרב קוק זויפו בזדון על ידי מישהו. כמו כן צריך לזכור שהעובדה ששבחים אלו לא נזכרו בעיתונות התקופה אינה תמוהה; לעיתונאים זה לא היה נראה דבר משמעותי שראוי להעתיק ולהדפיס בעיתון (וגם אצל גרייבסקי, שם, יש רמז לכך שלא נרשמו בעיתון כל דבריו של הראי"ה אלא רק פנינים מהם).

גם אין כאן רמז לכך שהפזמונים עצמם מזויפים, או שלא חוברו על ידי ר' יושעה ריבלין. יש בידי מגוון הוכחות לכך שלפחות רוב הפזמונים אכן אותנטיים, ובוודאי שכך סבר גם רבי יעקב משה חרל"פ, תלמידו המובהק של הראי"ה, שבשנות הארבעים השתתף בפענוחם והסברתם לקראת הדפסה.

אבל יש כאן תמיהה רבתי שמונעת אותנו מלקבל דברים שמיוחסים לרבינו הראי"ה קוק, שלא שמענו עליהם ועל כמותם מעולם.

אולי הדברים נאמרו, אך לא מפי הרב קוק; ואולי הם נאמרו מפי הרב קוק, אך לא בדיוק בלשון הזאת; אולי חלה טעות מצערת אחרת שבלבלה את הדברים. על כל פנים עד שנראה את צילום החוברת ממנה העתיק פרופ' ריבלין הי"ו את דברי הראי"ה, איננו יכולים לקבל את דברי הראי"ה המיוחסים לו. ושוב אני מבהיר: איננו דוחים אותם לחלוטין ואיננו טוענים כי הם מזוייפים, אבל אנו מוכרחים להשאיר אותם ב"צריך עיון גדול". וזאת בגלל הקושיה הבאה, על תוכן הדברים המיוחסים לראי"ה:

ב. פזמוניו של ר' יושעה ריבלין מושתתים על תפיסת עולם ייחודית ומהפכנית, לעומת התפיסות המקובלות כיום, והיא שהגר"א ציווה במפורש על תלמידיו לעלות לארץ, וארגן את תנועת העליה, וכל זאת על מנת להתחיל את ה"קץ המגולה". ריבלין מספר שלתנועה זו היה שם "חזון ציון", ומפרט את פעילותה ההיסטורית לכונן את הישוב היהודי בארץ, הכל בשליחות הגר"א. הפזמונים מלאים וגדושים ברעיונות משיחיים המיוחסים לגר"א ולתלמידיו, וכפי שלכאורה התבטא הראי"ה – "מעיין ישועה הם בדרכי הגאולה".

תפיסת עולם זו אינה נזכרת ולו פעם אחת בכתבי הראי"ה. ובכן, בהנחה שפזמונים אלו הנם תורה אמיתית (ולא מעשה זיוף, כפי שביקשו חוקרים מסוימים לטעון), אכן אין ספק שהם "תורה רבה ועמוקה, וללמדם אנו צריכים כראוי". יש להם השלכות מרחיקות לכת הן מבחינה תורנית והן מבחינה היסטורית, עד שאפשר לומר שזהו החיבור ההיסטורי המהפכני ביותר בתחומו. אך כל השבחים הללו, שאנו מוצאים בדברים המיוחסים לראי"ה, לא מסתדרים עם העובדה שמעולם הוא לא הזכיר בכתביו אי אלו רעיונות המופיעים בפזמונים.

מדוע מעולם [מלבד ברמז בפעם אחת] לא הזכיר הראי"ה את רצונו ופעילותו של הגר"א להחל את ה'קץ המגולה'? הלא מתבקש הדבר שכאשר הראי"ה קורא לרבבות החרדים לעלות לארץ, או כאשר הוא מדבר באוזני תלמידיו על שבח בניית הארץ, שיזכיר ולו ברמז את העובדה שהישוב בארץ נוסד על ידי הגר"א, ושאנחנו באתחלתא דגאולה כי כך הגר"א כבר אמר 100 שנים קודם לכן! ומתבקש הדבר שלפחות אחד מהרעיונות הנשגבים שמיוחסים לגר"א ולתלמידיו, לגבי אופן וצורת דרכי הגאולה, יזכרו בכתבי הרב או במאמריו שנדפסו?

והפלא ופלא – מלבד מקור אחד ויחיד (עם כל חשיבותו) שהינו משנת תרצ"ד, שנת חייו האחרונה של הראי"ה, אין כל אזכור בכתביו לדמותו של הגאון מוילנה או של תלמידיו, מלבד בענייני הלכה וחידושים על הש"ס.

גם תמיהה זו אינה מחייבת שהראי"ה לא אמר את הדברים המיוחסים לו בעניין הפזמונים שכביכול למד וקרא. שערי תירוצים לא ננעלו. אבל כששתי הקושיות מצטרפות יחד – א) חסרון החוברת ממנה הועתקו ונדפסו לראשונה בשנת תשס"ד דברי הראי"ה; ב) חוסר ההתייחסות לגר"א ולתלמידיו בתורת הראי"ה, לעומת התלהבותו מהפזמונים והוראתו לרבים ללמדם – אין מנוס מלהשאיר בינתיים את הדברים ב"צריך עיון", ולהגדירם כ"דברים תמוהים ומחודשים", עד לעת מצוא את המסמך או החוברת ממנה הועתקו הדברים.