משיחיות דור אחרי דור

לפני מספר שנים פרסמתי מאמר-ביקורת על ספרו של פרופ' עמנואל אטקס, "הציונות המשיחית של הגאון מווילנה; המצאתה של מסורת".

אטקס כופר במשיחיות של תלמידי הגר"א, וטען שמדובר בסך הכל בבלוף של משפחת ריבלין, שהומצא לפני תשעים שנה. במאמרי, שהכיל 21 עמודים, עברתי על רוב הטענות שבספרו והוכחתי את טעותן.

בימים האחרונים עיינתי בהרחבה באחת מהנקודות שהזכרתי במאמרי, והרי הדברים לפניכם.

ראו את הספר שלפנינו, 'בית מדרש'. הוא נדפס בווילנה בשנת תרכ"א (1861).

לכאורה לפנינו ספר תורני, אחד מיני אלפים שנדפסו בשנות הת"ר (המאה ה-19). הוא מכיל חידושי תורה במגוון נושאים, בעיקר בענייני אגדה.

אין בספר הזה מילה אחת על גאולה, קיבוץ גלויות, ישוב ארץ ישראל, או כל ביטוי משיחי. אין בו שום התייחסות לאקטואליה.
הוא נכתב בידי שלושה שותפים: סבא, אבא ובן. משה, יצחק איזייק, ובנמין. הם מוצגים בשער הספר כתלמידי חכמים, "מגידי מישרים", ותו לא. הרושם הוא שמדובר באנשים די אלמונים, שמעבר לבני קהילתם – אף אחד לא שמע עליהם.

אך מאחורי הקלעים מסתתר סיפור היסטורי ענק:

"הרב הדרשן משה, מגיד מישרים מקהילת שקלוב", הוא לא אחר מאשר רבי משה ריבלין, רבה ומנהיגה של ירושלים באחת התקופות הקשות ביותר שידע הישוב היהודי בארץ.
היה אז שבר רוחני גדול, בעקבות האכזבה מכך שהמשיח לא הגיע – כפי שציפו והאמינו – בשנת ת"ר, על בסיס הפסוק "קול התר נשמע בארצנו". הקהילה האשכנזית בארץ הייתה מרוסקת, ואילולי הגיע רבי משה משקלוב לארץ, כנראה שהקהילה הייתה נמחקת לחלוטין (כמו שקרה עם עליית רבי יהודה החסיד 120 שנה קודם לכן).
אבל עוד לפני שרבי משה ריבלין מגיע לארץ, כבר נמצא כאן בנו רבי יצחק אייזיק ריבלין. העובדה הזאת לא הייתה ידועה כלל עד לפני כמה שנים, ואף לא בספר שלפנינו. גם צאצאי משפחת ריבלין לא ידעו על כך.

אלא שברשימת בני הקהילה האשכנזית בארץ, משנת תקצ"ד (1834), מופיע שמו של הרב יצחק אייזיק ריבלין בנו של רבי משה.
מתברר שהוא עלה ארצה יחד עם ארבעים איש (!) מבני משפחת ריבלין המורחבת. כמדומני שזו הייתה המשפחה הגדולה ביותר מקרב העולים. כל הישוב האשכנזי בארץ מנה אז כמה מאות אנשים בסך הכול…

למה רבי יצחק אייזיק ריבלין עלה לארץ? לא רק כדי להיקבר בה, כפי שעלו יהודים בכל הדורות. הוא האמין שהגיע זמן הגאולה, ועל כן צריך לעלות לארץ, ולהתגבר על מסכת הייסורים שעמדה בפני העולים.

עוד בהיותו בשקלוב היה הולך רבי יצחק אייזיק ברחובות העיירה עטוף בטלית ומטיף על הגאולה וביאת המשיח. הוא היה כל כך משולהב בענייני הגאולה, עד כדי כך שמרוב הגיגו במשיח נדמה לו שהוא “שלוחא דמשיחא”, והיה מכריז על כך ברבים!

על פי עדויות הקיימות בידינו, הרוח הארצישראלית הזאת עברה ממנו בירושה לבנו, רבי בנימין, שהיה חדור כל ימיו בתקוות הגאולה. אני במזרח ולבי בסוף מערב…
בשלב מסוים רבי יצחק אייזיק חוזר לגולה (איננו יודעים מדוע) ושב לבני משפחתו. הוא מקבל מאביו רבי משה את כתבי ידו (המופיעים בספר שלפנינו), ואז רבי משה עולה ארצה כדי לכהן כרבה ומנהיגה של הקהילה האשכנזית.

אם כן, שלושת הרבנים שכתבו את הספר שלפנינו, הסבא, האבא והבן, היו מלאים וגדושים ברוח ארצישראלית. והרוח הזאת היא חלק מהדנ"א של הריבלינים כבר דורות קודם לכן – אביו של רבי משה, רבי הלל ריבלין (זה שמיוחס לו בטעות החיבור 'קול התור') עלה ארצה. הסבא רבי בנימין ריבלין חלם גם הוא לגור בארץ, אולם נפטר בדרכו לארץ ישראל בשנת תקע"ג 1813.

אז איך אפשר להסביר את העובדה שארץ ישראל לא נזכרת כלל בשער הספר שלפנינו?

ומדוע אין בדפי הספר שום התייחסות – מצד אף אחד מהכותבים – למשיחיות, גאולה, קיבוץ הגלויות..

ולמה לא נזכר כלל, בשער, בהקדמה או בהסכמות, שרבי משה ריבלין הוא רבה הנערץ של ירושלים, ולא רק "מגיד מישרים"?

אני לא יודע מה התשובות לשאלות הללו, אבל מה שאפשר ללמוד מזה הוא שיש פער גדול ועצום בין המציאות לבין התיאור שלה בספרות.

כשאנחנו חוקרים היסטוריה, נוח לנו לחשוב שהמידע הכתוב משקף את המציאות בצורה נאמנה. אולם זה בכלל לא בטוח. יתכן שמסיבות מסוימות בחרו הכותבים להתעלם ולא לדבר על דברים מסוימים, חשובים ככל שיהיו, ולימים כאשר נבוא לחקור על המציאות הקדומה שהייתה, לא יהיו בידינו הכלים לכך.

צריך לעבוד קשה, לחפור עמוק, כדי לגלות את הסיפורים שלא סופרו, את הדברים שנותרו מאחורי הקלעים. אחרת אפשר בקלות לטעות…

פרופ' עמנואל אטקס כתב בנחרצות כי "המיתוס הריבליני הוא כל כולו יציר דמיונו ופרי עטו של שלמה זלמן ריבלין", משנות השלושים המאוחרות. לדעתו אין שום עדות על משיחיות בקרב הענף הריבליני שבו אנו עוסקים, עד שנת תרצ"ח (1938), ומכאן הוא הגיע למסקנה שכל הסיפור המשיחי במשפחת ריבלין הוא בדיה וזיוף מאוחר.

חוקר הקבלה ר' יוסי אביב"י מחזיק בדרך דומה, אותה ביטא במאמרו הידוע ב'מכילתא'. "כל הידיעות הללו [של מיסטיקה משיחית] על ר' יצחק צבי ריבלין [נכדו של רבי יצחק אייזיק ריבלין. נפטר ב-1934] לא נכתבו ולא נודעו עד שנת תרצ"ט ואין להן על מה שיסמוכו", כתב אביב"י.

שני החוקרים הנכבדים הללו הסתפקו במידע הגלוי והמפורסם, ועל כן לא הגיעו לחומרים שהצגתי כאן, ואינם נזכרים כלל במחקריהם. חומרים אלו מלמדים על הרוח המשיחית שאפפה את אבות משפחת ריבלין כבר במאה ה-19, והיא שדחפה עשרות מבני משפחתם לעלות ארצה, ולא רק כדי ללמוד תורה או להיקבר בארץ, אלא כדי להביא את הגאולה בדרך הטבע.

נספח

אלו האנשים בירושלים שתרמו להוצאת הספר (צילום מהדף האחרון):
1. רבי אליהו יהושע ריבלין, בנו של המחבר רבי משה ריבלין רבה של ירושלים.
2. רבי נחום לעווי משאדיק, חתן המחבר.
3. רבי שלמה זלמן לעווי, חתן המחבר ואחיינו של רבי נחום הנ"ל.
4. רבי משה ליב מעביל, אף הוא חתן המחבר (למרות שלא הוזכר).
5. רבי יהודה (בלומנפלד?) חתן המחבר.
6. רבי ישעיה אורנשטיין חתן המחבר.
7. רבי אליהו אחי המחבר, בנו של רבי הלל משקלוב.
8. רבי יוסף יואל ריבלין, מנהל כולל הפרושים, אחיינו של המחבר.
9. רבי זלמן חיים ריבלין, מרבני 'עץ חיים', נכד המחבר (אחיו של ר' יושעה).
10. רבי יוסף (יושעה) ריבלין נכד המחבר.
11. הרבנית יוכבד, אשת המחבר.
12. רבקה סלנט בת המחבר.
13. הרבנית שפרה אלמנתו של המחבר.

ועכשיו חידה: מהו המכנה המשותף לכל האנשים הנ"ל, לעומת כל יתר מאות אנשי ירושלים?