תפילת מנחה בבית-הכנסת ביפו הסתיימה. ר' שם טוב גפן מתיר בנחת את הגארטל ותוחבו בכיסו. בדרכו החוצה הוא לוחץ יד בחמימות לשני ידידיו, הסופר אז"ר והמשורר יוסף צבי רימון, וממהר לביתו, לארוחתו הצמחונית והצנועה. בעוד מספר דקות אמור להתחיל שיעור מתימטיקה, אותו הוא מעביר בישיבה מדי יום לקבוצת התלמידים המובחרים: הלל פרלמן (מר שושני), יהושע קניאל, אשר ריבלין וחבריהם. ירושלמים מסולסלי פאות, בני הישוב הישן, לצד תלמידים צעירים שזה מקרוב עלו מהגולה, כולם התקבצו ובאו כדי לשמוע תורה מפי הרב קוק.
והולך ר' שם טוב אחוז בשרעפים. עננת-דאגה אופפת אותו. לפני כשבוע נפגש עם בניו, ומצבם הרוחני מטריד את מנוחתו. אמנם חלוצים נאמנים הם, ומסורים לעבודת הישוב, אך לדאבונו סרו מן הדרך שבה חינכם מינקותם, דרך תורת ישראל. ושמא תלוי הקולר בצווארו.
ונזכר ר' שם טוב בימיו הראשונים בארץ, כאשר התלבט לאן ישים פעמיו. יעצו לו להתגורר בעיר הקודש: "רק שם יש מוסדות חינוך תורניים מוצלחים, בהם יגדלו בניך באמונה, ויקפידו על קיום המצוות". מאידך, לבו נמשך אל מרחבי הגליל, לעבודת האדמה וליגיע כפיים. הוא רצה מאוד לעסוק בישוב הארץ אותה כה אהב. אך מה יהיה עם חינוך הבנים? מי ערב לו שלא יושפעו מהחלוצים ה'חופשים', וינטשו את מסורת ישראל? ואם הם יעסקו באדמה, כדרכו, שמא יימשכו לארציות, לעפר, והרוח מאין תמצא?
והרוח… הוי…! מה יהיה עם עבודת הרוח הדורשת ממנו את כבודה, ומה יהיה עם שפע רעיונותיו המנצנצים במוחו בכל עת ואין העת בידו לתופסם ולהעלותם על הכתב. חבל על ילדי הרוח האובדים. אוי לו מעלבונה של הרוח.
בצר לבו פנה אז, בימיו הראשונים, אל רבו של הישוב החדש, הרב קוק, ושטח בפניו את לבטיו. מחד – חינוך הבנים. מאידך – ארץ ישראל. הרוח והתורה מונחים בכף האחת, ובכף השניה – ערך העבודה. שמע הרב את דבריו, וקימט מצחו. ואחרי כמה דקות של שתיקה ענה ואמר: העבודה – יכולה להיעשות על ידי אחרים. בניך – גם אם יתרחקו, ישובו. ואם לא הם, אז בניהם, בדור כי יבוא. אבל ילדי הרוח, ר' שם טוב יקירי, אם הם ילכו – מי ישיבם? והמחשבות הגאוניות האצורות בלבך, העומדות להיות לברכה לעם כולו – מי, אם לא אתה, יוציאם ממיצר?
השתתק הרב והביט בעיני חברו. הוא הנהן בראשו.
ואחרי שמסר את השיעור לתלמידיו, הרגיש ר' שם טוב מעודד קמעא. אמנם בניי הלכו בדרכים אחרות, נטו אחר לאומיות חסרת-חיים שאין סופה להתקיים, אך תלמידיי יירשו אותי. הם ידלו וישקו מתורתי לדור הבא. הם ילכו בדרכי: איחוד הקודש והחול, התורה והמדע, האמונה התמימה והמחקר האמיץ, שילוב תורת הקבלה וההלכה והגיאוגרפיה והמתימטיקה והכימיה והבלשנות והאדמתנות והנפשנות והנבואה לכדי יצירה אחת. והתלמידים הללו יהיו למאורות ברקיע שמי היהדות.
הלך ר' שם טוב בשמחה לביתו, נכנס לחדרו הצר, והתיישב ליד השולחן העבה. טיוטות חיבוריו מונחות לפניו בערימה מסודרת. והנה מבריקות למולו הערותיו של אהוב לבו, הרב קוק, בכתב ידו העגלגל, מעטרות הן כפרחים את שולי החיבור. דברי שבח ותהילה ענד לו הרב, ולא זז מחבבו עד שקראו "האבן עזרא של דורנו". והוסיף הרב: "דבריך החשובים, המונחים ספונים בתעלומה באין נהנה מזויוום, ראויים הם להופיע אור גדול בעולם".
ועם כל זאת הבליע הרב תוכחה מסותרת, בהערתו על גב הדף האחרון: "יזהר כבודו בדבריו, הדור עלול להתרחק בשביל הדברים שכתב כאן כבודו". קרא זאת ר' שם טוב וחייך בעגמימות. "הדור…", לחש אל הרב. "האמנם יתרחק הדור בגלל דבריי הפורצים, האמיצים? הרי מי מלבדך ומלבדי מתעניין ברעיונותיי ומי יבינם? מי יקרא בספרי, אשר בכתיבתו השקעתי את מיטב שנותיי? תמה אני, כבוד הרב, אם יש בדורנו צעירים המתעניינים בשאלות-הרוח הכבדות, מלבד בני חבורתנו, ואולי גם תלמידי ישיבתו, ומועטים הם".
נכנסה בו לפתע מחשבה: אם כך הם הדברים, בשביל מי אני עמל בכתיבת רעיונותיי? בני דורנו עסוקים וטרודים הם במצוות ארץ ישראל, ופוטרים עצמם מן הרוח. מסופקני אם ימצא איזה איש שיקראו בספרי שנים-שלשה דפים.
לא, לא למענם אני שותל את נטיעותיי, אלא לדור הבא, אולי בעוד שבעים שנה, ואף יותר. רעיונותיי הנובעים בי הם אמת לאמיתה ונצרכים לדורות. למען לא ילכו לאיבוד אכתוב ככל העולה על רוחי, מבלי כַּחֵד דבר ומבלי בַּקֵש למצוא מסילות ללב מי שהוא. האוכל לכבוש את רוחי בגלל חשבונות רבים וזרים? כאש צורבת הם בוערים בתוכי. אף אם ידחקו ספריי לקרן זוית, ואף אם בישיבות יכריזו חרמות וקונמות על מאמריי, ואף אם צאצאיי יעזבוני ויתרחקו לעד, סוף סוף יקומו ברבות הימים לומדים נאמנים אשר ימצאו טעם ועונג בדבריי, וישושו על ישרותם ושלמותם. זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי.
תגובה אחת
מקסים וחשוב. הספר של המאמרים בידי. והספר על האדמתנות והמתמטיקה אצל בת אחותי בלוס אנגלס.