ירושלים עה"ק ת"ו, יום ו' כ"ד אלול תרל"ה
מקול מצהלות מרכבות הישועה של השר הצדיק סיר משה מונטפיורי הי"ו רעשה כל הארץ. נחרת סוסיו הקימה מכסאותם אלפי ישראל, אלה מצפון ואלה מים, ממזרח וממערב, כהולך בחליל אל בית אמו חדר הורתו לקראת צפיחית בדבש, למצוא בתים גדולים מלאים כל טוב כרמים וזיתים אשר ירעשו כלבנון פרים, ינהרו ירושלימה יום יום המונים המונים בסוסים וברכב, בצבים ובפרדים ועל דבשת גמלים וחמורים, עד היות ראש חמור מיפו לירושלים בחמישים תחת עשרים גרוש, ורבים עולים לרגל, אנשים ונשים, ובניהם ובנותיהם על צד יינשאו. ואם היה כספם וזהבם אתם היינו אומרים כי דבר ה' על ידי עבדו ישעיה הנה בא והיינו קוראים עליהם מי אלה כעב תעופנה וכיונים אל ארובותיהם, אבל מה נעשה אם אנחנו רואים את אלה ברעה גדולה ברעב וצמא וחוסר כל. ולולא מדת החסד והרחמים השלטת פה בעיר הצדק, אשר לא תתן איש ללון ברחוב, היו רבים חובקים אשפתות בראש כל חוצות. אבל מה כוח עם דל יושב ציון? ואם העני בחמלתו במעון הצר אשר לו שם מקום לאורח הבא אליו, הנה לחם יוכל תת לו? בעת עולליו שואלים לחם ואין לעני יודע מאין יבוא לחמו, והבאים אחריהם מה יעשו, איפה ימצאו מנוח? בלתי אם ה' קורא לנער, נער ישראל אל חיק אמו, ומי בא בסוד ה'.
ועל כל פנים זאת מצאתי עליי חובה לקרוא הקריאה הזאת מעל מגדל הלבנון, לבלתי יעפילו לעלות אל ה' בלתי אלה אשר כספם וזהבם אתם, ויוכלו לקנות להם פה בית מכון לשבת ומפרי כספם יאכלו, וטוב להם כי יתענגו על ה' וטובו.
(יוסף ריבלין)