אלפי היהודים המגיעים מדי יום לשטיבלאך 'זכרון משה' בירושלים, לא מעלים בדעתם שרבו הראשון של בית הכנסת החרדי הזה היה רב דתי-לאומי, מייסד תנועת המזרחי בירושלים. שמו: הרב יצחק צבי ריבלין זצ"ל.
הוא נולד בעיירה ליד שקלוב (בלארוס), למשפחת ריבלין המפורסמת, אשר כמה מבניה עמדו בראש העדה בארץ ישראל. את פרסומו הראשון הוא קיבל כבר בהיותו בר מצווה. בעיתון 'הלבנון' בגיליון (י"ד אב תר"ל), לצד כתבות חדשותיות על הנעשה ברחבי העולם הגדול ובקהילות ישראל, פורסם כי בעיר טולטשין חי לו נער שהוא "עילוי גדול ומפורסם", ושמו יצחק צבי ריבלין. בתחילת הכתבה הקדיש העיתונאי כמה שורות להתנצלות:
"אני יודע שרוב קוראים העיתונים אין רוחם נוחה מהמכתבים המלאים תהילות לאיש גדול, ולא בשביל זה נוסד העיתון 'הלבנון', בכל זאת ראוי לספר תהילות האיש אשר נתן ה' מרוחו עליו, והוא עודנו רך בשנים וצעיר לימים, נער בן שלוש עשרה שנים, וכבר חרותים על לוח לבו ושגורים על לשונו בעל פה אלפיים דפי גמרא! כזאת ראוי להודיע בקהל רב וידעו בני ישראל כי עוד לא פסקה תורה מישראל".
הנער יצחק צבי הוא בנו של רב העיר, רבי בנימין ריבלין, הוא נין ונכד של כמה מגאוני ישראל ובהם רבי בנימין ריבלין משקלוב, אבי משפחת ריבלין המסועפת, ועוד כמה מגאוני ישראל. בני המשפחה התהדרו גם בקרבה משפחתית לגאון מוילנה.
"אף כי קטן הוא בשנים אך בבקיאותו וחריפותו גדול הוא כענקים, ממנו נראה כי תורה מחזרת על אכסניה שלה. גם עודנו ילד כבן חמש ושש נראו בו אותות גדולות וכל השומע שאלותיו ותשובותיו השתומם. יאריך ה' ימיו, כי בטוחים אנחנו אשר יהיה למאור גדול מאיר לארץ בתורתו לכבוד בני עמנו". את מאמר-התהילה מסיים הכותב: "ראיתי חובה לעצמי לברך עליו בקול ברכת הנהנין: ברוך שככה לו בעולמו!".
ואכן הנער לא אכזב. הוא למד כמה שנים בישיבת וולוז'ין, 'אם הישיבות'. העילויים בישיבה כונו בדרך כלל על שם עיר מוצאם, ולכן הוא נקרא "העילוי מטולטשין". אך היה לו כינוי מיוחד שבו נהגו לקרוא לו חבריו: "הש"ס החי". כינוי נדיר זה ביטא את התפעמותם מגודל בקיאותו האדירה בתלמוד, שלא היה דומה לה בקרב תלמידי הישיבה, גם הגאונים ביותר.
עליה ארצה
מגיל צעיר כסף ר' יצחק צבי ריבלין לעלות ארצה. את אהבת הארץ הוא ירש מסבו הדגול ר' משה ריבלין ראב"ד ירושלים, וכנראה גם ספג השראה מהשתוקקותו ומנסיונו של הגר"א לעלות ארצה. כאמור, הגר"א היה קרוב משפחתם של הריבלינים, וגם היה הדמות הנערצת עליהם ביותר. במסמכים ישנים של בני המשפחה נתקלתי באגדה המסופרת בשם ר' יצחק צבי ריבלין, על ניסיון עליית הגר"א לארץ:
"הגר"א למד עם תלמידיו את דברי חז"ל "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים – מי גרם לרגלנו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בהם בתורה" (מכות דף י'). באותו לילה חלם הגר"א כי הוא ותלמידיו ישבו בשדה, במקום קרוב לירושלים, ופעמים אחדות קם וקרא לתלמידיו בהתרגשות: "הבה וניכנס מחר לעיר הקודש, נבוא לפני כותל המערבי ונתפלל שם". אבל רק אחדים מתלמידיו נכנסו והוא נעכב ולא יכול היה לזוז ולהיכנס לעיר. הוא הצטער מאוד על כך, והנה הופיע לפניו זקן אחד בעל הדרת פנים, ואמר לו: אין לך רשות להיכנס מכיוון שאתה ניצוץ ממשה רבינו. בזכותך יכנסו תלמידיך שעליהם מוטל הדבר ועל בניהם לבנות את ירושלים כדי להילחם בזה מלחמת ה' בעמלק אשר על הר ציון בשערייך ירושלים". כאשר התעורר הגר"א הבין כי אכן לא נתנה לו רשות מן השמים אבל עליו לעורר את תלמידיו לעלות לירושלים ולבנותה".
בעקבות הגר"א, עלו לארץ כמה מנכבדי משפחת ריבלין בשנות הת"ק והת"ר. גם הרב יצחק צבי חפץ לעלות. לאחר שנולדו לו חמישה ילדים, החליט הרב ריבלין שהגיע הזמן להגשים את החלום. אשתו לא הסכינה לאתגרי העלייה והעדיפה להישאר בגולה. הוא נתן לה גט ועלה יחידי, בשנת תרמ"ד.
הוא התיישב בשכונת מאה שערים בירושלים, והקדיש את רוב שעות היום ללימוד. ואם כי מרובים היו גדולי תורה בירושלים, בכל זאת התבלטה גאונותו המופלגת, בייחוד בכוח זכרונו הבלתי רגיל, בבקיאותו הנפלאה בש"ס ובפוסקים ובשקידתו העצומה. הרב נחום כהנא שפירא התבטא עליו כי "הוא היה יודע באילו מקומות נמצא כל דבר שבש"ס במידה מדויקת יותר מאשר במסורת הש"ס".
"כבישת הדרך לגאולה"
הוא נשא אישה והקים משפחה, ומיד החל לחפש דרכים להרחבת הישוב. הוא התעסק בהקמת מושבות חקלאיות ברחבי הארץ, וכך היה בין הפועלים הראשונים על אדמת המושבה פתח תקווה. הוא הצטרף גם לפעילים מבני משפחתו (כר' יושעה ריבלין ועוד) בהקמת שכונות חדשות בירושלים מחוץ לחומת העיר העתיקה. בקניית הקרקעות הוא ראה מעשה של גאולה, כדבריו: "המצווה על כל איש ישראל להשתדל בקניית שדות בארץ ישראל, כי בזה הוא כובש את הדרך לגאולה" (מתוך הספר 'הרב יצחק צבי ריבלין זצ"ל', עמ' 60).
בדרשותיו היה הרב ריבלין מדבר על עליית תלמידי הגר"א ועל דרכי הגאולה לפי שיטת הגר"א ותלמידיו מייסדי הישוב. פעם אחת, באמצע דרשתו של הרב ריבלין, התפרץ קנאי קיצוני לדבריו: "מה טוען הרב, היתכן שהגר"א היה ציוני?" ר' יצחק צבי לא נבהל: "כן, כן, הגר"א היה ציוני, יהושע בן נון היה ציוני, משה רבינו היה ציוני, וגם הקב"ה הוא ציוני ככתוב: "כי בחר ד' בציון, אווה למושב לו!" ('מוסד היסוד' עמ' 320).
הרב אליהו ראם, מרבני בית דינו של הרב קוק בירושלים, סיפר לימים על הרב ריבלין:
"הוא היה תמיד דורש בהתלהבות מרובה על מצות ישוב ארץ ישראל וקרוב הגאולה והיה מכונה בשם 'דרשן הגאולה'. ר' יצחק צבי היה כידוע בקי בשני התלמודים ובמדרשים ובחבורי רבנו הגר"א ורעיונותיו על קיבוץ גלויות וישוב אה"ק. מתוך בקיאותו הרבה הזאת ידע ר' יצחק צבי לסתור ולשים לאל את כל דבריהם של כל אלה שהתנגדו לישוב ארץ ישראל, ובמילים חריפות היה אומר שכל המתנגד לישוב אר"י נחשב לחוטא בחטא המרגלים".
אי אפשר להזכיר את הרב ריבלין בלי לדבר על הספר 'קול התור', המיוחס לרבי הלל ריבלין, קרוב משפחתו. קולמוסים נשתברו על שאלת זהותו האמיתית של 'קול התור', ואימתי נכתב החיבור. כשלעצמי אני סבור שיתכן כי הרב יצחק צבי ריבלין הוא, ולא אחר, עורך 'קול התור'. עובדה היא שבמהדורה הראשונה של 'קול התור' כתב המו"ל ר' שלמה זלמן ריבלין, כי "החיבור הקדוש" הגיע מידיו של "הרב הגאון ר' יצחק צבי ריבלין, דרשן הגאולה". במאמרים שפרסמתי בעבר על נושא זה, הבאתי מספר ראיות לכך שהרי"צ ריבלין הוא אכן העורך.
תקווה ומעשים
הרב ריבלין ידע לחבר את החזון הגדול עם עשיה ארצית. הוא ידע שלא די ברצון כדי להגשים את האגדה. "בכל פעם שתבוא עת צרה ליעקב, היתה מתגברת תקוות הגאולה בלבם, אבל תקותם נכזבה, וזה מפני שלא חיברו מעשה אל התקווה הזאת, ורק הסתפקו בחלומות. אבל עכשיו התחיל עם ישראל להבין שיש עליו לעשות דבר מה כדי לקרב את הגאולה", כתב באחד ממאמריו (נדפס ב'חיבת הארץ', חוברת א', תרנ"ח). במאמר אחר הסביר שרעיון ישוב הארץ עשוי להציל רבים מבני העם היהודי מהתבוללות (שם, חוברת ב').
אי אפשר לסקור כאן את כל מפעליו הציבוריים של הרב ריבלין ולתאר את כל תרומתו לישוב הארץ, נסתפק באזכור תמציתי של כמה מפעולותיו: הוא ייסד כמה חברות לדיבור לשון הקודש, ובראשן 'חובבי שפת עבר', שנועדה "להקים קרן שפתנו הקדושה בעיר קדשנו, ולעשותה לשפה חיה ומדוברת". באגודה היו חברים כ-200 אנשים. הוא הקים אגודות ליישוב הארץ, ובראשן "חברת ישוב ארץ הקודש" שמטרתה הייתה להגביר אהבת עבודת האדמה בקרב בני ירושלים. השתתף בקניית קרקעות להקמת מושבות חדשות בארץ ושכונות חדשות מחוץ לחומות בירושלים, וראה בכך כבישת הדרך לגאולה. היה המייסד העיקרי של חברת רמה שקנתה בתרנ"ד שטח של כ-3,000 דונם ב'מצפה' שעל יד קבר שמואל הנביא.
הקמת המזרחי בארץ
את תנועת 'המזרחי' הקים כידוע הרב ריינס, אשר אביו היה מקהילת תלמידי הגר"א שעלו ארצה והתיישבו בצפת. את הסניף הראשון של תנועת 'המזרחי' בארץ הקים הרב ריבלין, נצר למשפחת הגר"א ומההולכים בדרכו. הוא הוקם בירושלים בחול המועד פסח תרס"ג. באסיפת הייסוד נאם הרב ריבלין, והסביר כי מטרת האגודה החדשה היא להיות "סניף לאגודות הציונים החרדים נקראים בשם 'המזרחים', וגם לעסוק פה בארץ הקודש בקניית קרקעות עבור בניין בתים". בהמשך דבריו הביא ראיות מהתורה שבכתב ובשעל-פה כי "מחוייבים אנחנו להשתדל גם בפועל ביישובה של ארץ ישראל, וכי הגאולה צריכה להיות קמעה קמעה בדרך טבעי, והניסים יבואו אחר כך, וכל המערער על זה זה אין לו שום יסוד מן התורה, ואין זאת [ההתנגדות] אלא מעשי היצר הרע המתלבש בלבוש היצר הטוב להטעות את היראים, כדרך שקרה לגדולים ורבים".
האגודה הציונית-מזרחית נקראה 'ציון המצוינת'. "הרבה מהחרדים, מתלמידי הישיבות, נתנו ידם אליה", נכתב אז בעיתון.'הצפירה' (כ"ט אייר תרס"ג).
באותה שנה נפטר אביו של הרב ריבלין, וקהילת טולטשין הזמינה אותו למלא מקום אביו ברבנות עיר זו. הוא נענה להזמנה וכיהן ברבנות כחמש שנים.
בחודש כסלו תרס"ט שב הרב ריבלין לארץ. בהתחלה התעסק במסחר, ולקראת חג הפסח פתח בשכונת מזכרת משה חנות קטנה של כלים לפסח. כעבור זמן קצר הוא התקבל לכהן כרב השכונה 'זכרון משה', בה התגוררו בשלווה ובנחת חרדים ומשכילים.
בחודש אלול תר"ע, לאחר סיום בניית בית הכנסת המרכזי 'אהלי יעקב' בשכונה (כיום – השטיבלאך המפורסם), התקבל לכהן כרבו של בית הכנסת.
כל חייו המשיך הרב ריבלין לעסוק בדבר הרחבת גבולות ירושלים והקמת התיישבות חקלאית. גם בשנותיו האחרונות, כשפרש מעסקי הציבור, היה עוקב בתשומת לב אחרי כל מאורע התיישבותי. בכל בניין חדש הנוסף בארץ, בכל שטח חדש שנגאל, היה רואה אחד מצעדי הגאולה.
הקמת הרבנות
גם בהקמת הרבנות הראשית והכתרתו של הראי"ה כרב ראשי, השתתף הרב ריבלין. לקראת הועידה הראשונה לסידור הרבנות, נערכה אסיפה גדולה בבית הכנסת 'החורבה' בעיר העתיקה. אל ועידת הקמת הרבנות הגיע הרב ריבלין בשמחה יתירה, כשהוא מעוטף בטלית ותפילין. בנאומו באירוע הוא "מתח ביקורת קשה על השמאל הקיצוני, על משכילי זמננו, שחושבים להם לבזות את התורה וללעוג לכל קדשי האומה".
תורה ודרך ארץ
בחורף תרצ"ד הוקמה בירושלים חברת 'תורה ודרך ארץ'. המייסד הראשי היה הרב אברהם אלישיב, אביו של הגרי"ש, ומי שתמך בהקמת החברה, והיה מראשיה, היה הרב ריבלין.
החברה פנתה לבחורי ישיבות שעלו ארצה, וביקשה "ללמדם כל מיני אומנות, ובהשיג ידם להושיבם על קרקעות", למען יעסקו בעבודת האדמה, כי "זה הוא תכלית המבוקש לאיש יהודי בארצנו הקדושה". במסמך רשמי של החברה, שפרסמתי לראשונה בספרי 'ישא שלום', נכתב כי מנהליה מבקשים "לתת לבחורים אפשרות לעסוק חצי היום בתורה וחציו במלאכה ועבודה, כי העניין הזה גדול עד למאוד, בו נכללים טובות רבות וגדולות לעמנו ולארצנו ולתורתנו הקדושה".
בחודש ניסן תרצ"ד נפטר הרב ריבלין. במודעת האבל הוא תואר: "אחד המיוחד מזקני רבני ירושלים, הרב הגאון הצדיק העניו השקדן העצום והבקי הנפלא המצויין בעבודתו הקדושה במסירות נפש לישוב ארץ הקודש ובניין ירושלים". ביום הלוויתו הכריזה הרבנות הראשית על ביטול מלאכה. בהלוויתו השתתפו אלפי יהודים מכל החוגים. יהי זכרו ברוך.
