אחד הרבנים הגדולים והמשפיעים ביותר בדורות האחרונים, היה רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) מוולוז'ין. החל משנת תרי"ג עמד בראש ישיבת וולוז'ין, עד לסגירתה בשנת תרנ"ב. בישיבה השקיע את כל מרצו, ותחת הנהגתו התפרסם שמה של הישיבה ברחבי העולם היהודי. מספר התלמידים בישיבה גדל ממאה ליותר מחמש מאות תלמידים. תקצר היריעה מלמנות את כל התלמידים שהעמיד הנצי"ב, בהם רבים מגדולי הדורות הבאים, כמו הראי"ה קוק, הגרא"ז מלצר, רבי חיים עוזר גרודזינסקי, ועוד.
קברניט 'חובבי ציון'
לצד עיסוקו בתורה, בלימודה ובהוראתה, התמסר הנצי"ב לעבודה הלאומית של יישוב ארץ ישראל. הוא היה חבר פעיל בתנועת 'חובבי ציון', ונבחר בועידת דרוסקניק (תרמ"ז) לאחד משלושת "הגבאים היועצים" להנהגת התנועה. בוועידת "חובבי ציון" בוילנא בשנת תרמ"ט, נבחר שוב לגבאי-יועץ. מבחינה מסוימת ראו פעילי 'חובבי ציון' בנצי"ב את קברניט התנועה.
הרוח הארצישראלית ששררה בלבו של הנצי"ב, הורגשה היטב בהיכל הישיבה, והשפיעה על תלמידיה. באותן שנים הוקמו בישיבה אגודות סתר ציוניות שפעלו למען ישוב הארץ.
השאלה המתבקשת היא מהו מקור ההשראה של אהבת הארץ בלבו של הנצי"ב, ומהיכן שאב את הכוח וההתמסרות האדירה לעיסוק ביישוב הארץ? גם על שיטתו הלימודית יש לשאול את אותה השאלה. דרכו הייתה יוצאת דופן בבתי המדרש באותה תקופה, ואף בישיבתו היו רבנים שנקטו בדרכי לימוד אחרות. הנצי"ב התעסק הרבה במדרשי חז"ל, בספרות הגאונים, ובתורה שבכתב. מדי בוקר, אחר תפילת שחרית, היה מעביר שיעור לתלמידי ישיבתו על פרשת השבוע, לפי פשוטי המקראות. מתוך שיעור זה נולד חיבורו 'העמק דבר' על התורה. ובכן, האם את דרך הלימוד ירש מאבותיו או רבותיו, או שמא היא כולה פרי רוחו העצמית, ונבעה מתוך כליותיו?
"סוחר אמיד ותלמיד חכם"
כדי לברר אם הנצי"ב ספג השפעה מאביו, אנחנו צריכים לברר כמובן מי היה אביו.
בזמן שהכנתי את המאמר שלפניכם, נכנסתי לויקיפדיה וקראתי את הערך המכובד שהוקדש לנצי"ב, בו מתוארת בקצרה פעילותו למען ישוב הארץ וגם דרכו התורנית. בתחילת הערך ציינו העורכים כי הנצי"ב היה בנו בכורו של "יעקב ברלין, שהיה סוחר ותלמיד חכם בעיר מיר". זה כל מה שמצאו לנכון לספר עליו.
אך גם בספרים מקצועיים יותר אנו מוצאים את אותו הכיוון. מעט מאוד מידע נמסר על ר' יעקב ברלין. הוא מוצג כבעל-בית וסוחר מוצלח, אמנם 'יודע ספר' או אפילו 'תלמיד חכם', אך לא הרבה מעבר לזה. כך למשל בספר 'יחידי סגולה' מתואר אביו של הנצי"ב כ"סוחר אמיד ותלמיד חכם דגול, שנתקיימו בו תורה וגדולה במקום אחד… עניו, שפל ברך ורוח, מרבה במתן צדקה בגלוי ובסתר". אין זכר לזיקתו לארץ ישראל, ואין התייחסות לחינוך שהעביר לבנו. בספר אחר נכתב עליו: "היה מגדולי סוחרי האריגים ברוסיה, ומסחרו פרץ ורחב עד לייפציג ופראג".
אפילו הרב קוק, שהיה כה מקורב לרבו הנצי"ב עד שהתבקש על ידו לכתוב מאמר על תולדותיו (נדפס בשנת תרמ"ח ולימים נדפס שוב ב'מאמרי הראיה') לא ציין מאומה על אישיותו של רבי יעקב ברלין! ואף הרב מאיר בר-אילן, נכדו (!) של רבי יעקב ברלין, חסך בתיאור דמות זקנו, בספרו 'רבן של ישראל' (הביוגרפיה שכתב על אביו הנצי"ב).
מסתבר שהמידע שהיה בידי כותבים אלו על רבי יעקב ברלין היה מועט מאוד, ולכן לא יכלו לשער שבנו הנצי"ב ירש ממנו את רוחו המיוחדת ביחס לתורה ולארץ ישראל.
מהחלוצים הראשונים
לעומת המקורות הללו שהתעלמו לחלוטין מאישיותו של רבי יעקב ברלין או שהסתפקו בתיאור עובדות טריוויאליות למדי, נתקלתי במקורות אחרים המציגים לנו דמות אחרת לחלוטין, מרתקת במיוחד, ומהם נוכל להבין בנקל מהיכן שאב הנצי"ב את ההשראה המשמעותית לדרכו התורנית ואת התמסרותו לישוב ארץ ישראל.
"מי מכם לא שמע את שמעו הטוב של הנצי"ב מוואלוז'ין ולא נהנה מאור תורתו של הרב האי גאון זה, רבן של כל בני הגולה הגאון רבי נפתלי צבי יהודא ברלין ז“ל", כך פתח ר' פנחס גרייבסקי, חוקר תולדות הישוב הירושלמי, את המאמר שהקדיש לתיאור אישיותו ופעלו של האב הנשכח, רבי יעקב ברלין.
"במה ינעם לכם לדעת כי אביו [של הנצי"ב] הרב ר' יעקב ברלין ז”ל היה גם הוא מהחלוצים הראשונים, ובבואו [לארץ] לא טמן ידו בצלחת ויהי מעסקני הציבור הירושלמי ו“ראש המדברים” בכל צרכי העדה. במשך היותו בירושלים עבד באמונה את עדת כולל פרושים שלא על מנת לקבל פרס כי אם בכוונה רצויה לשמים.
בשנת תרט”ו בא לשכון כבוד בירושלים, וילך מישרים בדרכה של תורה ודרך ארץ גם יחד. הרבה דברים טובים, בתורה ועבודה וגמ“ח, נתכוננו על ידו והשתדלותו הכבירה. והוא הוא אביהם של המדקדקים הירושלמים בעלי-הקוראים שנתחנכו על ידו בקריאה מצוינת.
החובבים הראשונים לא אמרו צר לנו המקום בירושלים. הם הסתפקו בחדר צר ואפל. מעונו היה בחורבה, מתחת בית המדרש הישן 'מנחם ציון'. כדאי לבוא ולראות את “החדר” שבו גר העדין היקר הזה, אבי “הנציב” בישראל".
בהמשך מספר גרייבסקי על כך שהרב ברלין היה מהגבאים הראשונים של ת"ת וישיבת עץ חיים (המוסד התורני האשכנזי הוותיק ביותר בארץ) בתקופת ייסודם בשנת תרט"ו.
ובכן, אותו אדם שתואר בכמה ספרים כבעל בית וכתלמיד-חכם מן המניין, שלכאורה סיים את חייו בגולה, מתואר כאן כאחד ממנהיגי הישוב הישן, אדם שהקדיש את שנות חייו בארץ לפעילות ועשייה ציבורית ותורנית!
אגב: כל מי שמכיר את חיי הישוב הישן באותה תקופה, יודע שאם הרב ברלין נבחר לתפקיד בכיר בהנהגת הציבור, ודאי שהוא היה לא רק תלמיד חכם מן השורה אלא בעל שיעור קומה תורני גבוה, וזאת לצד כישוריו המעשיים.
אם כן אפוא, אנחנו כבר יכולים להבין שאת הרוח המנהיגותית, את הלהט לעשייה ציבורית ואת החיבור העמוק לארץ ישראל לא חידש הנצי"ב מעצמו, אלא ירש זאת מאביו רבי יעקב ברלין. אני רואה בגילוי הזה חשיבות יתירה. עד היום סיפרנו על דמויות ציוניות שהרקע התורני שבו גדלו – הועלם. סיפרנו גם על רבנים גדולים שהרקע הציוני שלהם נמחק. אך כאן אנו רואים תופעה אחרת (אשר יש לה דוגמאות נוספות, אותן נביא בשבועות הבאים). ידענו אמנם שהנצי"ב, גאון הדור, היה מגדולי חובבי ציון ומסור לארץ ישראל, אך לא ידענו מה מקור החיבור לארץ הקודש. נוצר איזשהו נתק בין הפרקים, בין ההתעוררות הלאומית של חובבי ציון בשנות התר"מ (שבחלקה הייתה תגובה לאנטישמיות בגולה) לבין הדור הקודם של ייסוד הישוב הישן על ידי תלמידי הגר"א, שעלו ארצה החל משנת תקס"ח ובנו את הארץ מתוך מגמה משיחית טהורה. מבחינה זו חשיפת הפרק האבוד על רבי יעקב ברלין היא תיקון גדול.
גם את הדרך הישרה בלימוד ירש כנראה הנצי"ב מאביו. רבי יעקב הורה לבנו לחתור למקורות הראשונים בכל סוגיה, בדגש על עיון בפסוקי התורה. כחלק מההיצמדות למקורות ספג הנצי"ב מצעירותו את הנטייה להתחקות אחרי הגירסאות הנכונות של התורה.
רבי יעקב ברלין, שכונה בירושלים "אבי הקוראים", היה מקפיד מאוד על דיוק הקריאה בתורה. הוא היה הראשון שעורר את תשומת הלב ל'כתר ארם צובא' הנמצא בעיר חלב, ואף שלח לשם ת"ח ירושלמי בשם ר' יעקב זאב כדי שיעיין ב'כתר' ויעתיק את נוסחאותיו המדויקות עבור יהודי ירושלים. רבי יעקב העמיד תלמידים רבים שלמדו ממנו את חכמת דקדוק לשון הקודש וקריאתה הנכונה. ודבר מעניין אנו רואים אצל הרב ברלין, שראינו כמותו גם אצל דמויות נוספות בתולדות הישוב היהודי בארץ: השיבה לארץ ישראל והעיסוק המעשי בבניינה, היו כרוכים עם השיבה ללימוד התנ"ך, ועם סיגול צורת לימוד על פי פשט והתרחקות מפלפול.
געגוע לארץ אבות
כאשר עלה רבי יעקב לארץ הוא הותיר אחריו בגולה את כל בני משפחתו, ובהם בנו בכורו הנצי"ב שהיה אז כבן ארבעים, וקיבל את משרת ראש הישיבה בוולוז'ין.
באותם ימים העליה ארצה הייתה דבר מורכב ומאתגר מאוד, ודרשה אומץ לב, רצון כביר, וגם הון בלתי-מבוטל. אין ספק שלעלייתו ארצה של אבי המשפחה קדמה תקופה ארוכה של מחשבות ולבטים סביב העלייה, להם היו שותפים בני ביתו.
יתכן מאוד שכבר בשנות התק"פ, בתקופת ילדותו של הנצי"ב, נידונה בביתו שאלת העלייה לארץ ישראל, למול גלי העלייה של תלמידי הגר"א שהתגוררו באיזור מגורי משפחת ברלין (העיר הגדולה מינסק וסביבתה).
חיזוק להשערתי זו ניתן למצוא בעובדה המעניינת שציין החוקר א"ר מלאכי, לפיה עוד בשבתו בגולה, בשלהי שנות הת"ק, היה רבי יעקב ברלין קשור ומעורב בכינון הישוב היהודי בארץ. בעירו מיר הוא כיהן כ'אמרכל' של כולל הפרושים שייסדו תלמידי הגר"א, ובמסגרת זו אסף נדבות מיהודי הסביבה לתמיכת הישוב בארץ.
אחר עלותו ארצה, בערך בשנת תרי"ג (לפי הדעה הרווחת זו השנה שבה אכן עלה), שמר רבי יעקב ברלין על קשר מכתבים עם משפחתו, מכתבים שליבו והעצימו את הגעגועים והתשוקה של בניו לארץ חמדת אבות, וגם הפכו את ארץ ישראל ממושג רחוק לעולם מציאותי ורלוונטי שהולך ומתפתח בעבודה מסורה.
לא ידוע לי האם מכתביו אלו שרדו, אולם נתקלתי במכתבים ששלחו אל רבי יעקב ברלין ששה מבני משפחתו אשר נותרו בגולה (בעיר מוהילוב), ובהם הם דורשים בשלומו, וגם מזכירים את מכתביו אליהם. אחד מבני המשפחה כתב לרבי יעקב: "נהניתי מאוד כי מוכן הוא לקיים בקשתי ולשלוח לי כלי כתיבה החצובים מאבני קודש המה לי, ולזיכרון מזכרת אהבתו הנאמנה יהיו שמורים אצלי כבבת עיני".
ראש המדברים
בראשית בואו ירושלימה הצטרף הרב ברלין לעדת האשכנזים הקטנה, ועמם יחד נשא את סבל הישוב. השתתף בהקמת וביסוס מוסדות הציבור, התורניים והחברתיים. הוא הביא אתו רכוש רב שהספיק לו למחייתו בכבוד וגם לעשות צדקה וחסד. במסגרת איסוף החומר למאמר זה מצאתי לפחות שנים-עשר אירועים ציבוריים בהם היה מעורב רבי יעקב ברלין כממונה ומנהל, בחיי הישוב בארץ. הוא השתתף בהקמת 'עץ חיים' (תרט"ו), השתתף בגאולת בית הכנסת 'החורבה' (תרי"ח), ובשנים תרכ"ו-תרכ"ז פעל להשגת תרומות מיהודי הגולה לישוב בארץ, בעקבות מגיפת החולירע שאיימה למוטט את הישוב. לאורך השנים הללו הוא חתום לצד רבני העדה על מכתבי שד"רות של שליחי ארץ ישראל לגולה.
רבי יעקב ברלין נפטר בי"ד בחשון תרכ"ח. באחד העיתונים נכתב בשבחו: "האיש המצוין הזה נודע בשערים וביחוד בארץ רוסלאנד בלכתו מישרים בדרכה של תורה ודרך ארץ גם יחד, וגידל את בניו לתורה והמה גדולי ישראל. בכל צרכי העדה היה אחד מראשי המדברים". מנוחתו כבוד בהר הזיתים לצד רבי זונדל מסלנט.
ברלין וירושלים
רבי יעקב ברלין השפיע גם על יתר בניו, נכדיו וניניו, שרבים מהם התמסרו לרעיון ישוב הארץ וחלקם אף עלו חלוצים לעובדה וליישבה.
בנו הנצי"ב שאף לעלות לארץ ישראל, והחל בהכנות מעשיות לשם כך. הציבור היהודי בארץ התרגש והחל בהכנות לקבל את פני גדול הדור. "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע, הוא כבוד מורנו שיחיה, אשר גמר בדעתו לעלות ולשכון בחצריך", כתב אליו רי"מ פינס. אך בעודו מתכונן לעלות, חלה בוורשה את מחלתו האחרונה, ונפשו עלתה השמימה.
שני אחיו של הנצי"ב, בניו של רבי יעקב, זכו להגשים את החלום ולעלות ארצה:
רבי ליפא ברלין ממוהילב עלה ארצה בראשית שנת תר"ן. הוא חי כשבע שנים בירושלים ונפטר בשנת תרנ"ח.
אחיו הידוע יותר, רבי חיים ברלין מווילנה, מעסקניה הנכבדים של העיר. בדומה לאחיו הנצי"ב, נתן ידו ל'חובבי ציון' בוילנה. "היו לר' חיים ברלין בכל פעם ויכוחים בעניין זה עם יחידים וחבורות בווילנא שהתנכרו לתנועה זו, והודות להשפעתו וקשריו המרובים גרם לכך שהתנגדותם זו לא תתבטא באופן גלוי ולא תפריע לפעולתה המעשית של התנועה", נכתב עליו. בשלב מסוים עלה רבי חיים ארצה בעקבות אחיו רבי ליפמן ברלין והתיישב אף הוא בירושלים.
ואמנם הנצי"ב לא זכה לעלות, אך שני בניו, בהם פעמה רוחו, עלו ארצה. הבכור, רבי חיים ברלין, כיהן בתחילה כאב"ד בערי חו"ל (מוסקבה, וולוז'ין, קוברין ועוד), והוזמן לעלות ארצה בשנת תרס"ו כדי לסייע ברבנות ירושלים לרבה הישיש רבי שמואל סלנט. הוא עמד בראש הועד הכללי ומוסדות 'עץ חיים'. לאחר פטירת הרש"ס בשנת תרס"ט, נעשה רבי חיים ברלין למנהיג בלתי-רשמי של העדה בירושלים, ועזר הרבה לחיזוק הישוב היהודי בארץ.
הבן הצעיר, רבי מאיר ברלין (בר-אילן), המשיך את עבודתו המעשית של אביו הנצי"ב בתנועת חיבת ציון – ישוב ארץ ישראל לפי תורת ישראל. הוא ביסס את הסתדרות 'המזרחי' העולמית והיה מראשיה.
בנו של רבי חיים ברלין מירושלים, היה רבי משה יצחק ברלין מדווינסק. הוא עזר לאביו בענייני רבנות, וגם היה חבר ב'חובבי ציון'. היה חבר ב'וועד האודיסאי' (הנהגת חובבי ציון) ודמותו נראית בתצלום של החברים שהשתתפו באסיפת היסוד של הועד בשנת 1890. התכתב עם סבו הנצי"ב בענייני ישוב ארץ ישראל.
נכד נוסף של רבי יעקב היה רבי דובער עפשטיין, בנו של בעל 'ערוך השולחן'. הוא עלה ארצה בשנת תרס"ב, והיה לעסקן בולט בישוב הישן. נמנה עם חברי מועצת "אגודת ביאליסטוק" שעסקה ברכישת קרקעות בארץ ישראל. במהלך השנים הצטרף להתארגנויות נוספות של קבוצות שעסקו ביישוב הארץ.
נכד אחר היה רבי (אלכסנדר זיסקינד) זיסל שחור, אבי משפחת שחור הירושלמית אשר בניה היו מעורבים בחיי הציבור בארץ. רבי זיסל עלה ארצה בשנת תרל"ו, והתיישב בנחלת שבעה. היה עסקן חשוב ביישוב הישן, ממונה של כולל וילנה וראש מנהלי הועד הכללי. נכדו, שגדל אצלו כיתום, הוא ר' אפרים זלמן מייזל, מראשוני 'המזרחי' בארץ, ורב פעלים למען הישוב (ראו מאמריו על אודותיו באתר זה).
על כל אחד מהאישים הדגולים הללו ראוי להקדיש טור בפני עצמו. הזכרתי אותם כאן רק כדי להבין את גודלו של האילן המפואר שנטע רבי יעקב ברלין בארץ ישראל, ועד כמה שגשגו פארותיו. זכרו חקוק לברכה באותיות זהב בתולדות הישוב המתחדש בארץ.
