יש בארצנו כמה מושבות שהוקמו על ידי יהודים אוהבי תורה ושומרי מצוות, קלה כבחמורה, אשר עלו ב"עליה הראשונה" ו"העליה השניה". מושבות אלו ידועות הן, כמה מהן צמחו והיו לערים גדולות ונכבדות בישראל, וזכר מייסדיהן נחקק לזיכרון הן ברחובות שנקראו על שמם, והן בספרי ההיסטוריה.
הפעם אני רוצה לספר על מושבה חשובה שתרמה רבות להתיישבות בארץ, ונשכחה ברבות השנים. היא הוקמה על ידי רב חסידי, וחלוצים צעירים בני העלייה השלישית התגוררו ופעלו בה. מושבה ציונית זו לא הוקמה בארץ אלא בגולה – בתורכיה, תחת השלטון העות'מאני.
השושלת
סיפורנו מתחיל אצל רבי פנחס מקוריץ (תפ"ו-תקנ"א), מגדולי הרב'ס החסידיים, תלמיד-חבר של הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות.
רבי פנחס ישב בעיר קוריץ, ולאחריה בעיר אוסטרהא. בשנת תקנ"א עזב רבי פנחס את אוסטרהא על מנת ללכת לארץ ישראל, אולם בדרכו התעכב בעיר שיפיטובקה, בה חלה ונפטר בי' באלול אותה שנה. הוא הותיר אחריו תורות נשגבות הכתובות בספר 'מדרש פנחס'.
בנו, רבי משה שפירא, נולד בשנת תקכ"ב. לאחר פטירת אביו בשנת תקנ"א, עבר להתגורר בסלאוויטא. רב העיר, רבי יעקב שמשון משיפיטובקה, העביר לו את משרתו. מכיוון שמיאן ליהנות מכתרה של תורה, פתח רבי משה בשנת תקנ"ב בית דפוס לפרנסתו. ש"ס סלאוויטא ושאר הספרים שנדפסו בבית הדפוס הזה נודעו בטהרתם ובקדושתם המיוחדת, שכן רבי משה ובניו טבלו והיטהרו לפני שעסקו במלאכת הדפוס, ואף את אותיות הדפוס, שיצק רבי משה בידיו הקדושות, טבלו.
ספרים שנדפסו בדפוס המשפחתי של שפירא בסלאוויטא הם המבוקשים ביותר בקרב אספני יודאיקה, ומחירם מאמיר לעיתים לעשרות אלפי דולרים.

שני בניו הגדולים של רבי משה, רבי שמואל אברהם אבא ורבי פינחס, ישבו במאסר בעקבות הלשנת שקר לשלטונות על הריגת עובד בבית הדפוס. בקיץ תקצ"ט (1839) נפסק כי כל אחד מהם יולקה 1,500 מלקות ויגורש לסיביר לשארית חייו. לאחר המלקות היה מצבם הגופני של האחים שפירא רעוע, ובמשך 17 שנים הם עברו מבית חולים אחד למשנהו ומבית כלא לבית כלא עד כי בשנת תרט"ז (1856), עקב הכתרתו לצאר, העניק להם אלכסנדר השני חנינה.
לאחר שהשתחרר ממאסרו, בשנת תרט"ז, החל רבי שמואל שפירא לכהן כאדמו"ר. בפי העם הוא נקרא "דער געשמיסענער" (בתרגום מיידיש: "הלוקה"). הסיפור הקשה הזה צרב עמוק בתודעה המשפחתית. לימים יקום אחד מצאצאיו, צעיר תל אביבי בשם מרדכי שפירא, שלמד כסטודנט בבלגיה שלמד חקלאות, וינקום בגוי אנטישמי שהרבה להרע ליהודים. לאחר שהסגיר עצמו למשטרה, נערך למרדכי משפט אשר זכה לסיקור ציבורי נרחב בארץ ובעולם, ולאות מחאה הסטודנטים היהודיים עזבו את המכללה. גם העיתונות בארץ הצדיקה את מעשיו של מרדכי הנוקם. אבל נעזוב רגע את הסיפור הסוער הזה, שראוי להקדיש לו מאמר בפני עצמו, ונתמקד באביו – הלא הוא רבי שמואל שפירא.
הכנסת אורחים
קהילת ליונדוינקה שבמחוז פודוליה פנתה אל האדמו"ר מטולנא, וביקשה ממנו למצוא לה מורה ורב. האדמו"ר המליץ להם להזמין את רבי מרדכי שפירא, נינו של רבי פנחס מקוריץ, והקהילה אכן בחרה בו למורה ורבה.
רבי מרדכי היה נדיב לב ואוהב הבריות, וביתו היה כאכסניה לכל עוברי אורח. יום שחסרו אורחים מביתו היה עומד שעה ארוכה בפתח, צופה לכל העברים ומייחל לבואם, ומעודו לא ישב על יד השולחן אם לא יכול היה לברך ב'זימון'. כשהתאלמנה אשתו הצדקת, פייגה, המשיכה במנהג זה, עם היותו צריכה לפרנס חמישה ילדים. אין תימה, אפוא, כי ילדיה היו אוהבי אדם, והגדיל מהם הילד השני, שמואל, גאוותה ונחמתה, הקרוי על שם זקנו האדמו"ר "הלוקה", רבי שמואל שפירא מסלאוויטא. היא ראתה בו בבואת אביו וציפתה כי יירש את כתר הרבנות, שלא ירד מראש בני המשפחה זה כעשר דורות.
שמואל הצעיר נשלח ללמוד בישיבה בעיר אומן שבאוקראינה, והוא שקד על לימודיו והפליא את מוריו בשכלו ובמידותיו.
התעוררות לעליית צעירים
במות עליה מורה רבי מרדכי שפירא, החליטה קהילת לידוינקה שלא למנות רב אחר תחתיו, אלא לחכות שיגדל בנו והוא ישב על כסאו. בינתיים הסתפקה בשוחט, שהורה ופסק לבני הקהילה. מיד לאחר שקיבל הבן רבי שמואל תעודת סמיכה, שב לעירו לידוינקה, מלא תורה ואהבה לכל אדם מישראל. רבי שמואל היה בעל מרץ רב, איש חזון ומעש. הוא הקים בית ספר מתוקן, חברת 'לינת צדק', בנק, תלמוד תורה, וישיבה, בה למד גם אחיינו, שמואל שפירא, לימים פעיל ציוני חשוב עם להט חסידי, חברם של א"ד גורדון, טרומפלדור, ז'בוטינסקי, מיכל הלפרין, ברל כצנלסון ועוד.
בימי השבתות היה דורש הרב שפירא בבית הכנסת, והלהיב את השומעים לאהבת תורה, יראת שמים, ולציונות. במשפחת שפירא הוא נחשב לחריג בנטייתו לציונות בנוסח הרצל. הוא היה אומר: "הבא זקן לארץ ישראל – אינו מועיל לה, שכבר נדלדלו כוחותיו ומיתתו קרובה. אך הבא צעיר לארץ ישראל, כוחו עמו לבנות הריסותיה ולהפרות שממתה".
והוא היה נאה דורש ונאה מקיים. אחרי פרעות קישינוב נסע רבי שמואל מישוב לישוב ברוסיה ואסף תרומות לשם העברת יתומי הפרעות לארץ ישראל, למען יגדלו וייאחזו בה, ויתרמו מכוחם לישוב הארץ ותקומת האומה. גם את ילדיו, מרדכי ויוחנן, שלח לפניו לתל אביב, בעודה בראשית בניינה, ולמרות הסיכונים הרוחניים שהיו טמונים בכך.
מסילה חדשה
במלאות לו ארבעים שנה, עלה על לבו לשרת את החזון הציוני בדרך חדשה: לרכוש אדמה ליד קושטא שבתורכיה, ולייסד עליה מושבה שמתפקידה יהיה לעזור ליהודים בעלייתם לארץ ישראל. הרעיון שעמד מאחורי התוכנית היה כזה: ממשלת תורכיה (ששלטה אז בארץ) שמה אבני נגף על דרך העלייה, ואין ספק שאיכרים יהודים שישבו ליד קושטא, שדרכה עוברות הספינות, יוכלו לסלק הרבה אבנים כאלה. המושבה החדשה נועדה אפוא לעזור לאפשר את העלייה ארצה.
אמר ועשה: נסע מעיר לעיר, דרש בבתי הכנסיות, הסביר את חשיבות העניין, עד שהניע בגודל מרצו והתלהבותו הרבה משפחות ברוסיה שיעקרו ממקומם וישתקעו בתורכיה, הרחוקה גיאוגרפית ומנטלית.
בשנת 1911 קנו שליחי המשפחות, ורבי שמואל בתוכם, שטח אדמה גדול במרחק 20 ק"מ מקושטא. על האדמה ייסדו את המושבה, ורבי שמואל העניק לה את השם: "מסילה חדשה", המבטא את ייעודה: מסילה לעולים, דרך לעבור גאולים. המושבה היתה חבויה במעבי יערות אלון עצומים, והדרך אליה היתה מרשימה מאוד. את המושבה מימנה חברת יק"א, שהוקמה על ידי הברון הירש.
בלב כבד עזב רבי שמואל את עיירתו לידוינקה. הלא היא חיכתה לו עד שיגדל ויוכל להיות מורה ורבה. אך הוא הבין כי ענייני כלל ישראל עדיפים על ענייני הקהילה הקטנה, שוודאי תמצא לה רב שידריכה באמונה.
בינתיים התלקטו ובאו כמאה משפחות והתיישבו ב'מסילה חדשה', שהרב שפירא כיהן למעשה כרבה ומנהלה. כמעט כל המשפחות עסקו בחקלאות. נפתח בית ספר ששפת הלימודים בו הייתה עברית. נוסדה גם ספרייה עם ספרים עבריים בלבד. כך פעלה המושבה הציונית כדוגמת אחת המושבות העבריות בפלשתינה. בני המושבה התפרנסו מחקלאות ובמשך הזמן התחילו לפתח משק כללי של תוצרת דברי חלב, גידול עופות והחזקת לולים, התוצרת נמכרה בעיר קושטא וכן לסוחרים שבאו למושבה.
במשך שמונה שנים, ובהן שנות מלחה"ע הראשונה, פעלה המושבה בצורה נהדרת. בבית הספר שפעל בה, לימדו רק בעברית. ברחובות המושבה דיברו עברית ויידיש. הייתה קיימת במושבה ועדה מיוחדת שמתפקידה היה לטפל ולקבל פני עולים חדשים שהפליגו באוניות מרוסיה בדרכם לארץ ישראל. חברי הוועדה היו מגישים להם אוכל, עזרה והדרכה. מאות רבות של עולים וחלוצים קיבלו שם את הכשרתם לפני עלותם ארצה, ורבים מהם תפסו עמדות חשובות בהנהגת המדינה ובתנועות הפועלים.
עם תום המלחמה החלו החברים לעזוב ולעלות לארץ ישראל, עד שנשארו במקום 15 משפחות בלבד.
באותה תקופה הוטלה על המושבה תפקיד חדש, שבגללו יצאו לה מוניטין. ב1919 חתם יוסף טרומפלדור בשם ארגון 'החלוץ' שבראשו עמד, על חוזה עם הנהלת משק יק"א (שהחזיקה בכספה את המושבה 'מסילה חדשה') על קבלת חמישים חלוצים במושבה לשם הכשרה חקלאית. טרומפלדור ייסד שם שני בתי – מלאכה , האחד לקופסאות והשני לנעליים. טרומפלדור עצמו התגורר במקום במשך תקופה מסוימת בקיץ האחרון לחייו. 'מסילה חדשה' הפכה לשער רשמי לארץ ישראל, אשר דרכו עלו החלוצים בני העליה השלישית.
לחוות ההכשרה היו באות פלוגות חלוצים זו אחר זו. החלוצים היו עובדים בה זמן מסויים, מתלמדים ומתרגלים לחיים חקלאיים, ועולים מוכנים לארץ ישראל. כך זכתה מסילה חדשה לארח בקרבה ציונים עולים, לשרתם ולסעדם וללוותם בדרכם. חלומו של המייסד רבי שמואל שפירא התגשם בשלימות.
אחרי תקופה מסוימת עזב טרומפלדור את החווה-המושבה, והפליג באוניה לארץ ישראל. מן הדרך שלח מכתבים ובהם הוראות לחבריו בקושטא. הוא ביקש שיעדכנו אותו על הנעשה, במיוחד בתחום בתי החרושת שהקים. כחצי שנה אחר כך התרחש קרב תל חי, בו נפל כגיבור.
"מלאך וגואל"
רבי שמואל שפירא היה מארח בשמחה כל אדם, ובאהבה יתירה התרפק על החלוצים. הוא היה להם כאב מסור, אוהב ונאמן, והם אהבו אותו אהבת נפש.
בז' בכסלו תרפ"א עמדה לעזוב קבוצת חלוצים לארץ ישראל. הם מסרו מכתב-פרידה למורם וחברם:
"מורנו וחברנו היקר הרב שפירא.
הנה הגיעו הרגעים האחרונים רגעי הפרידה לפני עלותנו אל הארץ אשר אליה ערגנו. מה עלץ לבנו כי הגיעה שעת עלייתנו, מה ירחב לבנו כי עולים אנו, אך מה צר כי אתה לא תעלה אתנו, אתה האב הזקן מכולנו בשנים ובדעת, וצעיר מכולנו בכוח ובמרץ ובתקווה ובחמלה; אתה אשר היית לנו לעמוד אש בחשכת מדבר, אתה אשר בך ראינו כל העת מלאך וגואל. נפרדים אנו ממך, פוסעים אחורנית שלש פסיעות ומשתחווים, שלום לך המורה, שלום לך האב, שלום לך הגואל. זכרונך יהי לנו לניחומים ודבריך יצלצלו באוזנינו. עד נטף דמנו האחרון לא נשכחך. ואתה על משמרתך עמוד המורה, מלא-נא את אשר הבטחת ליוסף טרומפלדור רעך, משוך את חסדך אל חברינו הבאים אחרינו ואת החלוץ האחרון העלה לארץ, ותחזינה עיניך בנחמת ציון וירושלים.
בשם ועד העולים במסילה חדשה
היו"ר: א. ז. בן ישי [לימים סופר ועיתונאי חשוב בארץ, והיסטוריון העיר ת"א]
המזכיר: שמחה קלישר".
אהבתו לכל חי
כינויו של רבי שמואל, בפי איכרי מסילה חדשה, היה: "אבי המושבה", ושמו התפרסם בקרב מכיריו כ"רב החלוצים". הוא הקדיש להם את מיטב שנותיו ומרצו. על גודל אהבתו להם נוכל ללמוד מכך שלמרות היותות צמחוני, הוא כפה עצמו לשחוט בעצם ידיו עופות ובהמות לאיכרים, שכן תושבי מסילה חדשה לא היה בידם להזמין להם שו"ב. כשנשאל כיצד הוא יכול לעשות דבר שהוא למורת רוחו (השחיטה), השיב: אם לא אשחט אני, ישחטו בני המושבה בעצמם, ומשאינם בקיאים בהלכות שחיטה יבואו לידי עבירה ויאכלו טריפה.
במהלך שנות השלושים, התרוקנה 'מסילה חדשה' משום שהחלוצים שעלו ארצה. האחרון שעזב את המושבה היה כמובן הרב שפירא, ובכאב לב נפרד מהמושבה שהיתה משאת נפשו. הוא התיישב בקושטא, ושם נבחר לרבה של הקהילה האשכנזית. הוא ייסד בקושטא תלמוד תורה וישיבה. בית הכנסת במקום נקרא על שמו.
בימי מלחמת העולם השניה, רבו העניים בקושטא. רבי שמואל נחלץ לעזרתם, והקים אגודה בשם 'לחם ובשר', ובעזרתה הציל מאות אנשים מרעב. הוא עצמו ניזון רק מלחם עבש. בבוא בשורות הכליה של גולת אירופה, נשבר לבו. הוא חדל לאכול לחם, והסתפק בירקות, כדי להרגיש מקצת צערם וייסוריהם של אחיו.
אחרית ימיו
כאשר תששו כוחותיו הזדרז להגשים את חלומו ולעלות בעצמו לארץ ישראל. משאלתו הייתה לראות את ירושלים לפני מותו ולהיטמן באדמת הקודש. אולם באותו יום שקיבל את רשיון הכניסה, כשהמזוודות כבר ארוזות, נפל למשכב, וממנו לא קם עוד. כזקנו רבי פנחס מקוריץ, אף הוא לא זכה להיכנס לארץ. הוא נפטר ביום כ"ה באדר תש"ג, ואלפי יהודי קושטא ליוו את מיטתו. מנוחתו בבית הקברות באחד מפרברי קושטא.
תורתו האבודה
תרומה גדולה לישוב הארץ הותיר אחריו רבי שמואל שפירא. שאלתי את עצמי האם גם הותיר אחריו תורה שבכתב או בעל פה?
באוצר החכמה וביתר המאגרים לא מצאתי שום אמרה ממנו, וכמובן לא ספר שחיבר.
והנה לקראת סיום כתיבת המאמר ישבתי מול המחשב וחיפשתי ברשת ידיעות על אותו ר' שמואל שפירא. מעט מאוד מידע יש עליו, לעומת גודל ורוב מעשיו הכבירים. ובכן החלטתי לחפש חומר על 'מסילה חדשה'. הגעתי לתומי לאתר של בית המכירות 'קדם', שהציע למכירה לפני כעשרים שנה חיבור בכתב יד, הנקרא עמודי שש, מאת "מחבר לא ידוע".
כתב היד מכיל קרוב ל-300 עמודים. הוא מכיל קיצור תמציתי של תשובות בדיני אבן העזר מספרי השו"ת: "נודע ביהודה", "תורת חסד", "חתם סופר", "מים חיים", "שואל ומשיב", וקיצור דינים הנוגעים לאבן העזר מספרי ה"שדי חמד". בסוף כתב היד חיבור מלוקט מהראשונים והאחרונים בדיני "קידושין על תנאי".
"לא ידוע לנו מי הוא המחבר", ציינו עורכי קטלוג-המכירה, והוסיפו: "בעמוד 259 מופיע כיתוב: "סליק בעזה"ש חלק אה"ע יום א' י"ג לחדש תשרי תרפ"ד, מסלה חדשה". הם העלו השערה ש"אולי הכוונה לחווה החקלאית "מסילה חדשה" שהוקמה ליד העיר קושטא-איסטנבול".
עוד לפני שקראתי את התיאור, כבר כשראיתי את שם החיבור, נפל לי האסימון. עמודי שש? הלא זה ראשי תיבות: ש'מואל ש'פירא… ובכלל, מי עוד יכול היה לכתוב חיבור למדני-הלכתי שכזה, במושבת החלוצים הצעירים? ולמי בכלל היה צורך לכתוב חיבור כזה, מלבד לרב ופוסק שהתגורר שם לאורך מחצית חייו?
ואיך התגלגל החיבור מקושטא לירושלים? מצאתי מכתב ישן ובו זיכרונות שהותירה בתו, וכך היא מספרת: "אבי תמיד היה עסוק וטרוד במושבה ובעיר קושטא בכל מיני פעולות ציבוריות וציוניות, ובכל זאת קבע תמיד עתים לתורה, וכתב וחיבר הרבה מאמרים, שכינה אותם בשם 'חיבורים'. כתבי יד אלה נשארו בקושטא בבית הכנסת שלו".
"שלוש עשרה שנה אחרי פטירתו, הצלחנו להעביר חלק מחיבורים לארץ. הם נמסרו בזמנו למכון בן צבי בירושלים, ואחר כך הועברו לספריה התורנית המרכזית בהיכל שלמה בירושלים, הואיל וזאת היא ספרות רבנית, אולי יש לקוות שהכתבים הללו יראו אור וזאת תהיה לו מצבת זכרון בארץ שלמענה הקריב את עצמו ולא זכה לדרוך על אדמתה הקדושה".
ואכן במכתב שקבלה אותה בת מאת מנהלי ספריית 'היכל שלמה' נכתב כך: "אנו שומרים על כתבי היד הנ"ל והם עומדים לעיון אצלנו בפני חוקרים מקוראי ספרייתנו. אין לנו ספק כי בספרייתנו מצאו הכתבים את מקום הנכון".
מה עלה בגורלם של כתבי היד, בעשרות השנים שחלפו מאז שנכתבו דברים אלו? איני יודע. אני מקווה שהם הגיעו לידיים הנכונות, ושיצאו לאור במהרה.