ﬣקיבוץ ﬣקדוש

האתר של משה נחמני

Search
Close this search box.

ראש הארגון החשאי

רבי אבלי פוסוולר זצ"ל, רבה של וילנה, היה מראשי הפועלים למען הישוב היהודי בארץ, ותמך בהשכלה

רבי אברהם אבלי פוסבלר
רבי אברהם אבלי פוסבלר

במאמרים הקודמים סיפרנו על רבי אריה נאמן וחבריו, מ'עליית תלמידי הגר"א', שעלו לירושלים בשנת תקס"ח וייסדו את הישוב הישן, ובכך הניחו את אחד מהיסודות להתפתחות הישוב היהודי בארץ.

בפינה זו בדרך כלל אני מביא את סיפורם של חובבי ציון שעלו ארצה ופעלו למען ישוב ארץ ישראל. אולם צריך לדעת שמאחורי החלוצים הגיבורים שעלו בכל העליות והקריבו את חייהם על מזבח הארץ, היו גם חיילים בעורף. למרות ריחוקם הגיאוגרפי, הם היו חלק בלתי נפרד מהעשייה הארצישראלית, ואי אפשר היה בלעדיהם.

מי שנתן את הכוח והעידוד למתיישבים הגיבורים בארץ, היו אחיהם בגולה. המוני יהודי חו"ל נרתמו בכל לבבם ומאודם לפרויקט של ישוב הארץ, והקפידו לתרום מהונם לקופות המיועדות עבור היושבים בארץ. היו כמה סוגי קופות, המפורסמת ביותר היא 'הקופה הכחולה' של קק"ל אך קדמה לה קופת רמבעה"נ שהחזיקה את הישוב הישן, וקופות נוספות. מיליוני המטבעות ששלשלו יהודי הגולה בקופות מדי שבוע בשבוע הם אלו שהחזיקו את היישוב כאן בארץ, ובלעדיהם – לא היה אפשר לו ליישוב להתקיים.

ארגון חשאי בווילנה

אך לא רק בעידוד ובכסף תמכו יהודי הגולה בישוב היהודי בארץ. גם בארגונו ובהנהלתו של הישוב בארץ היו שותפים מנהיגי יהדות הגולה. אחד מהגופים הבולטים שעסק בארגון הקהילה האשכנזית בארץ, היה הארגון החשאי 'רוזני וילנה'. ארגון זה, שנוסד ופעל למען הישוב היהודי בארץ, הקיף את קהילות ליטא רוסיה ופולין. הארגון החל לפעול בצורה משמעותית בערך בשנת תקנ"ח, שנת פטירת הגאון מווילנה, ופעל מאז לאורך כל המאה ה-19. במשך רוב ימיו פעל הארגון בצורה חשאית למופת, והסתיר ככל יכולתו את פעולותיו מעיני המשטר, אשר ראה בגיוס הכספים לטובת יושבי ארץ ישראל בגידה חמורה, וסיוע לאויב – האימפריה העות'מאנית, שארץ ישראל היתה חלק ממנה ('השיבה לירושלים' עמ' 52 ואילך).

בראש הרוזנים בווילנה עמדו נגידים שהיו גבאי קהילות, סוחרים יהודים עתירי-ממון, ולצידם כיהנה הנהגה רוחנית של גדולי תורה. כל הנגידים שעמדו בראש הארגון היו בעלי זיקה למשפחת הגר"א (הגאון מווילנה). בעל הסמכות הרבנית הבולטת בראשית הארגון היה ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגר"א, מייסד וראש ישיבת וולוז'ין, ואחרים רבנים אחרים מגדולי ליטא. סמכותם נגעה בעיקר להחלטות עקרוניות ולהתוויית הדרך האמונית להפעלת הארגון. הם גם חתומים על רוב המכתבים בנושאים עקרוניים. הארגון היווה את ה"גב" הכלכלי של עלייה זו ושל רוב היישוב האשכנזי בארץ ישראל. בתמורה לתמיכה הכספית והארגונית נטל על עצמו הארגון אחריות לתחומי חיים רבים של העולים ולמעשה ניהל את המתיישבים מרחוק.

רבי אבלי פוסבלר

אחד מהרבנים אשר ליוו באופן צמוד את פעילות רוזני וילנה למען הישוב היהודי בארץ ישראל, היה רבה של וילנה, רבי אברהם אבא (אבלי) פּוֹסְבֶלֶר.

בעקבות סכסוך מסוים, נתקנה בווילנה בשנת תקנ"א תקנה מיוחדת, שלא יכהן בה רב רשמי. לכן, באופן רשמי כיהן רבי אבלי כ"ראב"ד וילנה". אך מבחינה מעשית, היה רבה ומנהיגה של הקהילה העתיקה והמפוארת. וילנה היתה אז המרכז הגדול ביותר (באירופה) של גדולי ישראל. הוא נחשב בתור הסמכות העליונה לא רק בווילנה, אלא היה "רבן של בני גולת ליטא, זאמוט ורייסין" (מתוך מאמרו של הרב דוד זרצקי ז"ל). היו מגדולי ישראל, באותו דור דעה, אשר כינוהו בתואר "גדול הדור". ואכן היה מגאוני הדור ומשקדניו, ויחד עם זה – מנהיג ורועה נאמן לבני עדתו.

רבי אבלי נולד בשנת תקכ"ב בעיירה פאסוואל, שהינה חלק ממחוז וילנה, ועל שמה כונה ר' אבלי פאסוועלער. לאחר נישואיו התמנה כרבה של העיירה. כעבור מספר שנים התמנה לראב"ד וילנה. אמנם לא מצאתי מידע על קשר בינו לבין הגאון מוילנה, הסמכות התורנית הנערצת ביותר באירופה באותה תקופה, אך אין ספק שהייתה היכרות ביניהם, והיתה השפעה משמעותית של הגר"א על רוחו ותפיסותיו של רבי אבלי.

ענוותנותו הרבה של רבי אבלי, כמו גם מעשי הצדקה והחסד שלו, היו לשם דבר בווילנה.

בראש רוזני וילנה

למעשה, כמעט לא נשתמר בידינו מידע על עשייתו הברוכה של ר' אבלי למען ארץ ישראל וישובה, הן בפני עצמו והן בתמיכת פעילותם החשאית של 'רוזני וילנה'. אך גם מעט המידע שקיים לא רוכז בספרות הביוגרפית שנכתבה עליו. הדברים שלהלן הם ניסיון ראשון לסכם את מעורבותו ותרומתו לישוב הארץ.

רוזני וילנה
רוזני וילנה

משנת תקפ"ד (ואולי קודם לכן, מימיו הראשונים כראב"ד וילנה) פעל ר' אבלי יחד עם ארגון 'רוזני וילנה'. על רוב ככל המכתבים של רוזני ווילנה, היה חתום בראשם ר' אבלי, לפני יתר החותמים. כמה מכתבים כאלה, העוסקים בעניין התמיכה ביושבי ארץ ישראל, השתמרו ואף ראו אור הדפוס. לפי התרשמותי אני נוטה לומר שהוא לא רק ליווה את פעילות הארגון, אלא נטל בו חלק מעשי ואף רשמי. באחד המכתבים שראיתי, שנשלח לקהילת אמשטרדם בשנת תקפ"ב, בשורה שלפני חתימתו (עם יתר החותמים), נכתב: "המחכים לתשובתם, הגבאים הכוללים באה"ק דפה ק"ק ווילנא", משמע: הוא חלק אינטגרלי מהארגון. אגב: במכתב זה מציינים רוזני ווילנה כי "נהירין לן שבילי ענייני אה"ק כשבילי מחוזא דידן, כאשר נודע בשערי בת רבים", ומזכירים את שלוחם ראש"ז צורף הי"ד, העוסק בגיוס כספים לבניין 'החורבה'. בשולי המכתב מצויה חותמת מיוחדת במינה של "גבאים הכוללים דאה"ק, דק"ק ווילנא": במרכז החותם נראה מגדל (דוד?), משני צדיו צבי ואריה, ובתחתית המגדל שתי אותיות: א', צ' [א'רץ צ'בי?]. משמעות האיורים והאותיות לא מחוורת לנו כדבעי.

בשנת תקע"א, אסף רבי אברהם דנציג, בעל 'חיי אדם' (מחותנו של הגר"א), כספים בגרמניה עבור העולים מקרב עדת הפרושים בארץ ישראל. הוא עשה זאת בשליחותו של רבי ישראל משקלוב, תלמיד הגר"א ומנהיג הקהילה בארץ, וכשהוא מצויד במכתב-המלצתו של ידידו ר' אבלי ויתר גבאי ורוזני ווילנה, הממוען ליהודי קהילת המבורג. במכתב זה הם כותבים: "…הקהילות הגדולות… קיימו וקיבלו עליהם לחוק עולם ולא יעבור, שיושלח הכול לקהילתנו [וילנה]", ומשם יצא הכסף ליהודי ארץ ישראל.

לפני 200 שנה, בשנת תקפ"ב, שררה מצוקה קשה בארץ, והצטמקו התמיכות מארצות אירופה מסיבות שונות. קופת ר' מאיר בעל הנס, שהייתה הקופה היחידה להחזקת הישוב בארץ, התמוטטה. אז נכנס ר' אבלי בעובי הקורה, בכרוזיו החמים הוא פעל רבות כדי לחזק את הקופה. "במטותא מינייכו להתחסד ולהיטיב חסדים, לשמור פי מלכי רבנן האלה ולשית עניים אל החבל ואל הנחלה, וכדאי מצווה זו לקרב את הגאולה".

ר' אבלי אף העניק הסכמה חמה לספר 'פאת השולחן' שחיבר ר' ישראל משקלוב, מנהיג עדת תלמידי הגר"א העולים ארצה. את הסכמתו הוא חותם במשפט הבא: "ה' יזכנו לעת יערה רוח ממרום עלינו… ונעלה בית אל". במאמר שכתב ר"י משקלוב על עלייתו ארצה סיפר כי לקראת העלייה נפגש עם הגבירים הרוזנים בוילנה, ועם הרבנים העומדים בראשם, ובהם "הרב הגאון המפורסם מו"ה אבלי".

הקמת ישיבות

תרומתו של ר' אבלי ל"עולם התורה" היתה כבירה. הוא ייסד את ישיבת רמיילס (שפעלה עד השואה) ועמד בנשיאותה, וכן השתתף בהקמת ישיבת וולוז'ין המעטירה. שתי ישיבות אלו פעלו עד לחורבן יהדות אירופה בשואה.

בהסכמתו (ויש אומרים: ביוזמתו) נוסדה בווילנה קבוצה בשם 'חברת מעמדות', ששמה לה למטרה להגות בתורת הקורבנות, בסדר יומי קבוע, מתוך אמונה כי לימוד זה יקרב את הגאולה. בכל ערב ראש חודש התכנסו כ-200 חברי הקבוצה, מעוטפים בטלית ותפילין, ועסקו בלימוד עבודת הקרבנות. החברה הוציאה לאור ספר 'עבודה תמה', נדפס בוילנה בשנת "בונה ירושלים ה' לפ"ק" – בגימטריה: תקצ"ו. הספר קיבל הסכמה ארוכה מאת ר' אבלי, הספוגה באהבה לארץ ישראל, והוא חותם אותה בשנת "תקבץ ב"ב" (-תקצ"ו).

בירושלם לפק מכתב הסכמה ר' אבלי לספר נתיבות עולם
בירושלם לפ"ק – מכתב הסכמה ר' אבלי לספר נתיבות עולם

הרמיזות הללו לגאולה המצופה אפיינו את ר' אבלי. פרופ' יוסף יואל ריבלין כתב: "ר' אבלי משתמש באחת מתשובותיו בתאריך "תצמיח גאולה" (תקצ"ג); ועל אחרת: "בשורה לכל" (תקצ"ג), ופעמים מספר "תקבץ" (תקצ"ב). יש כאן מהרהורי לבו הנתון לארץ-ישראל ומהאמונה בגאולה קרובה שהייתה עמוקה בחוגים ההם". באגרת אחרת שראיתי הוא מציין את תאריכה: "קרב קץ נחמה" לפ"ק.

פעילותו בעניין ההשכלה

לפעילותו במסגרת 'רוזני ווילנה' לא מצאתי זכר בכל המאמרים שפורסמו עליו על ידי סופרים חרדים, ואף לא בתולדות חייו שנדפסו בפתח ספרו 'באר אברהם'. העובדה שהוא עמד בראש פעילות 'רוזני ווילנה' ועל פיו יישק דבר בנוגע לישוב היהודי בארץ, אינה נזכרת כלל.

אך זה לא התחום היחיד שנעלם כלא-היה מהביוגרפיה של ר' אבלי. גם את זיקתו להשכלה השמיטו לחלוטין. הסיבה היא שלרבים מאתנו קשה להכיל את הגדלות הענקית בתורה והשקידה הרבה, ה"יראת שמים" הפשוטה, יחד עם רוח חיבת הארץ ועוד יותר מכך – ההשכלה. ישבתי במשך שעות על ספרים נדירים שנכתבו באותה תקופה, בניסיון לדלות מהם פיסות מידע על שתי הסוגיות האלו שנדחקו לקרן זווית בביוגרפיה של ר' אבלי.

באותה תקופה שאנחנו עוסקים בה, החל להתעורר ויכוח אודות היחס הראוי ללימוד מדעים וחכמות. בווילנה היחס היה חיובי כלפי ההשכלה. הרבנים הגדולים בווילנה ובראשם הגר"א, הביטו עליה בעין יפה. גם ר' אבלי רחש כבוד גדול להשכלה ולמדעים, ועודד את העיסוק בהם. הוא לא חשש להעניק הסכמות לספרי השכלה שנכתבו על ידי יהודים 'משכילים' מובהקים.

בהסכמתו לספר איל משולש, ספר הנדסה שחיבר הגר"א, כתב ר' אבלי: "ראוי ונכון לפרסם חכמת הגאון זללה"ה למען ידעו רבים, כי חסידי ישראל הם חכמים אמיתיים, וחכמתם עמדה להם לעבודת ה' יתברך". מיהם הרבים שצריכים לדעת זאת? אולי אין כוונתו דווקא אומות העולם, שהרי כמה מהם יקראו בספר, אלא גם העם היהודי, שדמותו של הגר"א, חובב ההשכלה והבקי בה, תהיה למול עיניהם. כשיראו ש"גדול הדור" התעסק ב"עניינים הנדסיים", זה ישפיע עליהם.

בשנת תקצ"ד פרסם המשכיל חיים זליג סלנימסקי את חיבורו 'מוסדי חכמה', על "חכמת האלגברה הפשוטה והנשגבה". הספר קיבל שלוש הסכמות, והראשונה היא מאת רבה של וילנה, ר' אבלי:

"ה' בחכמה ייסד ארץ, וחנן לאדם דעת… ומיום הורקנו מכלי אל כלי ובגולה הלכנו הופג טעמנו וכמעט ריחנו נמר בחכמות האלה, להתכבד ולהתיימר… כי כבר נאמרו ונשנו מפי שלומי אמוני ישראל כי מלפנים היו בישראל גדולי המדע, אשר כל מדע לא שגבה מאתם, והן עתה אין אתנו אנשי מחקר לעמוד על מחקרי סתרי החכמות אשר עמקו ורמו", ועל כן ביקש "להפיץ ספרו ומלאה הארץ דעה, ובאו לציון ברינה".

לפי דעתו של ר' אבלי (והדבר בולט מאוד לעומת דבריהם של יתר המסכימים) ערכם של החכמות אינו בכך ש"כל החכמות נצרכות לתורה", וגם לא בשביל שיהיו בעם ישראל חכמים כדי שנהיה "לתפארת בעיני העמים והשרים", אלא שיש בהכרת המדעים ערך עצמי.

עוד לפני שיצא הספר, הזמין ר' אבלי עותק ממנו, ושמו רשום ברשימת המזמינים מראש שנדפסה בסוף הספר, לצד רבנים נוספים.

הוא העניק הסכמה גם לספרי השכלה נוספים: 'קנה חכמה' (אלגברה), 'מסע קולומבוס', ו'התעודה בישראל', בו קרא המחבר יצחק בער לווינזון ללמוד 'חכמות חיצוניות', ללמוד מלאכה, ולעסוק בעבודת האדמה.

פטירתו

ר' אבלי נפטר בווילנה בי"ג באב תקצ"ו. הוא הותיר אחריו בנות שנישאו לתלמידי חכמים, מהם היו לו נכדים שהיו לימים לרבנים חשובים בישראל.

בספר 'עמק הבכא', שהנו 'מספד תמרורים' על פטירתו של רבי אבלי, נכתב: "אם כי הרב אברהם אבלי לא הניח בן, אך מכיוון ששמועותיו היו מתפזרות בעולם להשיב לכל שואל בדבר ה' ולהעמידו על האמת, ופה בעירנו ווילנא כל דבר קשה יביאון אליו, אם כן אנו כולנו תלמידיו, והוא רבינו, אנו כולנו בניו, והוא אבינו". "אנו נדבק באור תורתו ובטוב צדקתו ונהיה קרואים בניו".

 

"…ברוחב לבבו לא השיב פני כל הבא בצל קורתו ריקם, כי נמצא לכל שואלו, לאלה הבין בתורה, לאלה הפליא עצה, ולאלה התיר ידו הנדיבה, ועתה אהה גלה כבוד מווילנא… עליכם למלא את מחסור הגאון הנ"ל; היו נוחים לבריות כמוהו, אהבו ותאֵהבו כמוהו".

בן ממש לא הותיר אחריו רבי אבלי. אבל בנים חורגים היו לו. אחרי שהתאלמן בפעם השלישית, נשא לאשה את מרת לאה, אלמנה ויתומה. שלושת בניה היו לבניו החורגים של ר' אבלי, והוא אהבם מאוד. לימים דאג אחד מהם לאסוף את כל כתביו של ר' אבלי, אביו החורג, ולשמרם לדורות. נכדו, הקרוי על שמו, למד בישיבה בווילנה (זו שייסד ר' אבלי), ולאחר עלותו ארצה היה מורם ורבם של החלוצים בארץ, ומהדמויות הנערצת ביותר בתנועה הציונית.

עובדת היותו "נינו החורג" של ר' אבלי רבה של וילנה, מגדולי הדור ומראשי 'רוזני וילנה' התומכים בישוב בארץ – לא נזכרה בפירוש באף ספר עד היום. במקום זאת "הוצמד" לו בטעות סבא אחר, משכיל וילנאי, שכלל לא היה סבו.

ועל כך – במאמר הבא.

למאמרים נוספים באותו נושא

נהנתם? שתפו לחברים. אפשר גם להדפיס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ספרים ומזכרות שאולי יענינו אותך