הבילו"יים בנחלת שבעה

בשנת תקצ"ז התחוללה בירושלים מגפת חולירע. בין הנספים היו זוג צעיר שעלו לארץ מגרודנה. הם הותירו אחריהם תינוק בן חדשים אחדים, אריה-ליב, שאף אחד מאנשי הקהילה לא העז לאוספו אל תוך ביתו ולטפל בו. כולם חששו להידבק ממנו במחלה.

אך אשה גיבורה אחת, ליבה יעלין, ריחמה על התינוק היתום ואזרה אומץ לטפל בו. היא לקחה אותו אל תוך ביתה, הניקה אותו והלבישה אותו, ויחד עם בעלה ר' דוד יעלין, גידלו אותו כבנם.

ארבע עשרה שנים היו נשואים בני הזוג יעלין ולא זכו לבן זכר. עוד בהיותם גרים בחו"ל, בעיר לומזא, הרבו בתפילות לזכות לכך, ואף עלייתם לארץ היתה שבזכות הישיבה בה ייפקדו בבנים. והנה עתה, נוכחו השניים, אינה ה' לידיהם ילד נחמד וטוב מראה, אותו יזכו לגדל ולרוות ממנו נחת…

לאחר שש שנים התרחש נס: גברת יעלין נפקדה וילדה בן זכר, והוא נקרא בשם "יהושע". יהושע ואחיו המאומץ אריה-ליב גדלו יחד כאחים לכל דבר, למרות פער הגילאים ביניהם. ההורים גידלו אותם משחר ינקותם על אהבת הארץ הקדושה, והטמיעו בהם את הרצון לעסוק ביישובה ובהפרחתה.

אריה-ליב למד בחדרים ובישיבות ירושלים, וזמן-מה היה בין שבעת הבחורים העילויים שלמדו בישיבתו של רבי משה יהודה ליב מקוטנא בעל 'זית רענן', שפעלה בתוך ביתו. והיכן ביתו היה? ב"חצר ר' דוד יעלין", אביו של אריה-ליב…

בישיבה מובחרת ומצומצמת זו למדו תלמידים מופלגים שלימים היו מגדולי בוני הארץ, ובהם יוסף (יושעה) ריבלין. תלמיד נוסף בקבוצה מובחרת זו היה ר' יואל משה סלומון. יואל-משה ואריה-ליב דבקו זה בזה, ולימים יקימו יחד שלושה מפעלים היסטוריים בתולדות הישוב היהודי בארץ, כפי שנספר להלן.

שם משפחתו המקורי של אריה-ליב היה 'הורביץ', אולם בפועל אנשי ירושלים כינוהו: אריה-ליב לומזר, ככינויו של אביו-מאמצו ר' דוד יעלין-לומזר, שעלה ארצה מהעיר לומזא.

התחפשות לאשה ערבית

כאשר מלאו לאריה-ליב 28 שנה, הוא הצטרף לקבוצה מצומצמת של שבעה אברכים בוגרי ישיבת 'עץ חיים', שחוללה מהפך היסטורי בתולדות הישוב היהודי בארץ – היציאה מהחמות והקמת נחלת שבעה.

בין חברי הקבוצה היה גם "אחיו" ר' יהושע יעלין (שהיה גם שותפו בעסק חלפנות), ר' יוסף (יושעה) ריבלין, ור' יואל משה סלומון.

יוזם ההקמה היה ר' יושעה ריבלין, שכבר מגיל צעיר שאף לבנות בתים מחוץ לירושלים העתיקה. כשניסה לדבר עם חבריו על הרעיון הם חשבוהו למשוגע. הראשון שהסכים לדעתו, לפחות לפי גירסת הריבלינים, היה אריה-ליב הורביץ. נדרשה תעוזה רבה כדי לגור מחוץ לחומת ירושלים הננעלת מדי ערב, ולישון במעבה האפלה. אריה-ליב וחבריו נדרשו להתגבר על הפחד מפני שודדים וחיות רעות שהסתובבו באיזור.

וכך בשנת תרכ"ו התאגדו שבעה חברים צעירים והקימו את שכונת 'נחלת שבעה', על שם שבעת השותפים, שראשית בניינה היה בשנת תרכ"ט, ואת אבן הפינה הניחו בתאריך מיוחד – ה' באייר. ר' אריה ליב בנה את הבית השלישי בשכונה, בפינה המערבית של השטח.

החוזה על אדמת נחלת שבעה, תרכ"ו

מהיכן הגיעה הקרקע של השכונה לידיהם של אותם יהודים? פרופ' יוסף יואל ריבלין ציין כי "אמנם כל השבעה היו נתיני מדינות חוץ, אך למרות זאת היה אפשר לרשום “קושאנים” על שמם".

ובכל זאת, אף אחד מבני הקבוצה לא רכש את הקרקע. את הרכישה ההיסטורית של אדמת נחלת שבעה ביצעה דווקא אשה – אסתר הורביץ, אשתו של ר' אריה-ליב, בת הגאון רבי אליהו יוסף ריבלין זצ"ל מחברון.

סיבת הדבר היתה "מפני שלא חפצו שאיש מהם ירָאה במשרד רישום האחוזות של הממשלה, מחשש שינקמו בו בעלי החצרות הערבים שבעיר העתיקה המשכירים בתי דירה ליהודים, ובפרט כשיראו איש מפורסם וידוע להם היטב".

כשהלכה אסתר ("אלטושע", כפי שכונתה אז) לבית הממשלה לרשום את הקרקע על שמה, התלבשה כדרך הערביות וכסתה את פניה בצעיף כמנהגן. היא דברה ערבית שוטפת. כילידת חברון היתה הערבית 'שפת אם' בשבילה, פשוטו כמשמעו.

כחלק מהסוואת הרכישה הודיעה אסתר לממשלה התורכית כי בדעתה לרכוש את הקרקע הזולה רק לשם זריעת חטים למצה שמורה. במקביל לעבודה החקלאית בשדה, רקמו החברים את תוכניתם האמיתית – הקמת שכונה חדשה, ראשונה מסוגה, מתוך רצף של שכונות שיקימו בעתיד. בכך המשיכו והשלימו את הגשמת חזונם של אבותיהם ואבות אבותיהם (רובם – תלמידי הגר"א), שהתאגדו בקבוצות גדולות ועלו ארצה, עשרות שנים קודם לכן, במסירות נפש עצומה, מתוך רצון להניח אבן יסוד לישוב היהודי בארץ.

מעורבותה של אסתר הורביץ בהקמת נחלת שבעה לא הסתכמה ברכישת האדמה. היא פעלה לחיזוק ההתיישבות החדשה. כך למשל היא הלכה אל הקונסול שלה ודרשה בכל תוקף שהשלטונות יאפשרו ליושבי הפרזות את הגישה לעיר. על ידי כך נשמר הקשר בין השכונה החדשה לירושלים העתיקה, והיא יכלה להתקיים כראוי.

בשנת תרל"ד היה אריה-ליב ממייסדי השכונה השנייה בסדרת השכונות, הלא היא 'מאה שערים', שנקראה אז בשם "מושבה". אריה-ליב חתום על כתב התקנות של השכונה (בשנת תרל"ז), יחד עם ר' יואל משה סלומון, ר' יושעה ריבלין, וחברים נוספים, שאת כמה מהם הכיר מישיבתו של הרב מקוטנא.

כתב-העת הראשון בארץ

בשנת תרכ"ב הופיע בירושלים כתב העת הראשון בתולדות ארץ ישראל, ושמו 'תורת ציון'. על השער נכתב שם העורך: "אריה ליב יואל משה". כל גליונות כתב העת אבדו במשך השנים.

שבעים שנה חלפו וקיומו נשכח לחלוטין. והנה בשנת תרצ"ז התגלה גיליון בודד של 'תורת ציון'. לחוקרי ארץ ישראל לקח קצת זמן להבין ש"אריה ליב יואל משה" אינו שמו של עורך אחד, אלא שמותיהם של שני חברים בלב ונפש, ר' אריה-ליב הורביץ ור' יואל משה סלומון.

מתוך המידע שהופיע בעותק הבודד נחשף בפני החוקרים עולם ומלואו. מתברר כי רצונם של העורכים היה להפיץ את כתב-העת בקהילות ישראל ברוסיה, על ידי סוכנים. בפועל, כנראה יצא לאור רק גיליון אחד, שאכן הופץ בגולה. אך את ערכו של כתב-העת יש למדוד לא לפי הצלחתו הכמותית, אלא לפי הבשורה הטמונה בו. המסר שהם ביקשו לבטא לבני הגולה בהוצאת הירחון היה מהפכני: בארץ ישראל הולכת ומופיעה תורה גדולה ומשמעותית בארץ, "תורת ארץ ישראל". ארץ הקודש עומדת להיות מרכז תורני לכל העולם.

תחיית הקודש (הוצאת 'תורת ציון') קדמה, אפוא, לתחיית החול (הקמת השכונות). מתוך בית המדרש נבנתה ירושלים החדשה.

הקמת אם המושבות

ר' אריה-ליב השתתף גם בהקמת המושבה הראשונה 'פתח תקוה', בשנת תרל"ו. סיפרתי כאן בעבר על הניסיון הראשון של מייסדי חברת 'פתח תקוה' להקים את מושבתם החקלאית באדמות יריחו, בשנת תרל"ו. רכישה זו לא התגשמה, ולאחר שנתיים "בבוקר לח בשנת תרל"ח", פנתה קבוצת המייסדים להקימה בנחלת בני דן, באיזור בו היא שוכנת כיום. פתח תקווה החקלאית היא המשך ישיר של הקמת השכונות הראשונות מחוץ לחומה, ולכן אנו מוצאים חפיפה בין שמות החברים שהקימוה לבין מייסדי השכונות בירושלים.

בנוסף לעבודתו בהרחבת היישוב, היה ר' אריה ליב מעורב בהנהגת הציבור הירושלמי, בתור ממונה וחבר ב'ועד הכללי' – מערכת השלטון של הישוב היהודי בארץ, גוף שהוקם על ידי ר' יושעה ריבלין ידיד נעוריו. במסגרת עבודתו הפליג ונסע ר' אריה-ליב בשנת תרל"ט לאנגליה, כדי לגייס כספים מנדיבי-עם עבור המוסד התורני 'עץ חיים' ועבור בני הכולל בירושלים.

כשעלו הביל"ויים

חוקרים נכבדים של תולדות הישוב היהודי בארץ בעת החדשה הציגו את הביל"ויים, שעלו ארצה בשנת תרמ"ב בתור יסוד "העליה הראשונה", כאילו כל הסיפור הציוני התחיל מהם. עצם ההגדרה של עליה בשנות התר"מ כ'עליה ראשונה' היא אבסורד, הרי קבוצות משמעותיות של תלמידי הגר"א ושל החסידים עלו ארצה עשרות שנים קודם לכן וחוללו מהפך היסטורי שאין דומה לו מבחינת מאזן האוכלוסיה היהודית בארץ ומבחינת הגדלת הכוח של הקהילות בצפת ובירושלים, ולמרות זאת עליות אלו אינן חשובות בעיני אותם חוקרים. פעלם העצום של יהודים יראי שמים ושומרי ומצוות, הן בתהליך היציאה מהחומות והן בייסוד הישוב החקלאי בארץ (הקמת פתח תקוה וראש פינה), נעלם כלא היה.

אחד מהראשונים שהעיר על כך, היה דווקא ראש הממשלה דוד בן גוריון: "המונחים השגורים בפינו על עלייה ראשונה, שניה ושלישית הם מטעים. עליית ביל"ו לא היתה הראשונה… אנו רגילים לדבר בביטול על הישוב הישן שהתקיים בארץ עוד לפני טביעת המונחים חיבת ציון וציונות. עליות אלו, של בודדים ושל קבוצות שלמות, היו כרוכות בקשיים ובסכנות הרבה יותר גדולים מהעליות החדשות שאנו רואים בהם התחלת המפעל הציוני. בהכרזת העצמאות הממלכתית יש להם זכות לא קטנה, זכות אשר לא תשכח".

מבחינה מסוימת, המאבק על "זכות הראשונים" בישוב הארץ מתנקז לשתי קבוצות עיקריות – הביל"ויים, מחד גיסא, ומייסדי השכונות החדשות בירושלים – מאידך גיסא. "חרדים" מול "חופשים"; "הישוב הישן" מול "החדשים". מפתיע לגלות שדווקא הם הסתדרו יפה מאוד, והקשרים ביניהם היו נהדרים. שר־ההיסטוריה גלגל את הביל"ויים לתוך ביתו של… ר' אריה-ליב הורביץ, ושם הם התגוררו!

הרב של הביל"ויים

אחד מראשי הביל"ויים, דוד יודילוביץ, סיפר בזכרונותיו:

"ראש הביל"ויים שבכל הארץ, ישב בירושלים, והוא האדון יחיאל מיכל פינס. לו חייבים אנו את יסוד המושבה הבילויית גדרה. עם הביל"ויים שבירושלים נעשה הנסיון הראשון, והאדון פינס קרא לנו מפלגת שה"ו, ראשית תיבות של "ש'יבת ה'חרש ו'המסגר". נשיא הביל"ויים, הרב יחיאל מיכל פינס, נתכבד מאת יקירי ירושלים בשמתא וחרם גדול ונורא. בביתו היינו מתאספים תמיד, זה היה כמו וילה, נאות קיץ יפה, בתוך גן יפה וסגור מסביב בגדר ומוקף בעצם. שם היו מצויים כפעם בפעם מזקני המשכילים כגון ר' יואל משה סלומון וגם מראשי החרדים כגון ר' יושעה ריבלין, והבחורים העילויים דוד ילין ויוסף מיוחס".

בהמשך זכרונותיו מגיע יודילוביץ לנשוא-מאמרנו, ר' אריה ליב הורביץ:

"הביל"ויים שבירושלים גרו ב'נחלת שבעה' [בשנת תרמ"ג], באחד החדרים שבבית [אריה] ליב לומזר [הורביץ]. חדר די מרווח, ריק, ארבעה קירות ערומים. הרהיטים שלנו: מחצלת, שולחן, שני ספסלים ארוכים, ובתוך אחד הקירות ארבעה לוחות בתוך חלל ששימש לנו גם ארון לבגדים, וגם לארון ספרים לכל חמישתנו. שניים מהבילויים גרו בבתים אחרים.

על המחצלת היה מונח כר רבוע, וכל אחד מאתנו היה מניח את ראשו, ורק את ראשו, על פאה אחת של הכר. באופן שעל הכר שכבו ארבעה ראשים, והרגליים נתפזרו לארבע רוחות הרצפה. חסר כמובן מקום לחמישי. ויהי החמישי נשאר ויושב וכותב מאמר לעיתונו, או מכתבים לקרוביו, כשתי שעות. ואחר כך העיר את אחד מן ארבעת הישנים וישכב על מקומו, והמקיץ ישב לכתוב לעיתונו הוא, וככה השלישי, עד האחרון" ('דואר היום' י"א בתמוז תרצ"ב).

הנה כי כן, בביתו של ר' אריה ליב הורביץ איש הישוב הישן ומייסד 'נחלת שבעה', חיו ופעלו הביל"ויים, ושם למעשה היתה ה'מפקדה' שלהם. אחד מהביל"ויים הללו היה יעקב שרתוק, אביו של משה שרת, שהתגורר בביתו של ר' אריה-ליב במשך כמה שנים.

מעניין שהביל"ויים מצאו את מקומם דווקא בקרב בני הישוב הישן מייסדי ירושלים החדשה, ובראשם ר' אריה ליב הורביץ. גם העובדה שהבחורים ה'חופשים' בחרו להסתופף בצילו של יהודי אורתודוקסי מבוגר, הרב יחיאל מיכל פינס זצ"ל, מלמדת הרבה על יחסם למסורת.

רי"מ פינס, בתור רבם ופטרונם של הבילו"יים, היה גם ממייסדי פתח תקוה בתקופה מסוימת, היה מחבריו הטובים של ר' יואל משה סלומון, ועבד עמו במסירות לתחיית האומה בארצה. קרבתו לחלוצים הביל"ויים השפיעה עליהם לשוב למסורת ישראל.

מתברר כי מעבר להבדלי האופי והרוח שבין שתי הקבוצות שהועמדו לימים כמתחרות, התקיים מפגש מעניין, והם מצאו שיח משותף סביב מגמתם האחת – תחיית האומה במולדתה. "אֵל אֶחָד דִּגְלֵנוּ, בִּימִינֵנוּ תּוֹרַת חַיִּים. נָרִימָה נָא רַגְלֵינוּ – נַעֲלֶה נָא יְרוּשָׁלַיִם" (מתוך המנון הביל"ויים, "חושו אחים חושו", שחיבר עבורם רי"מ פינס). "הן למטרה אחת באנו לכאן", אמר הביל"ויי מנשה מאירוביץ לר' יושעה ריבלין כשנפגש אתו, "והיא: להיות מאוחדים. עם אחד היינו, ועם אחד נהיה".

ר' אריה ליב הורביץ נפטר נפטר כ"ז באייר תרס"ט, ונקבר בהר הזיתים. הותיר אחריו ארבעה בנים ובנות, מהם חיים כיום בארץ" אלפי צאצאים.