אחד מחולמי התחיה

הרב משה נחמיה כהנוב זצ"ל נולד בעיירה קוסטיוקוביץ' (רוסיה הלבנה), בשנת תקע"ז. הוא למד בחדר ובישיבה ובעודנו נער התפרסם בשקידתו ובידיעותיו הרבות בתורה.

אחרי מלאות לו י"ד שנה לקח אותו אחד מעשירי העיירה פטרוביץ', כחתן לבתו, ובמלאות לו ט"ו שנה הוכנס לחופה. לפי התנאים נדרש ר' משה נחמיה לשבת שנים אחדות סמוך על שלחן חותנו ולהמשיך בלימוד. אך הוא לא מצא את סיפוקו בלימוד ביחידות, והרגיש צורך ללמוד במרכז של תורה, מפי גדולי התורה. חדשים ספורים אחרי חתונתו, באישון ליל, יצא הרב כהנוב בהיחבא דרך החלון מבית חותנו, בעזרת אשתו, ושם פעמיו לעיר הגדולה וילנה, שם למד בבית המדרש.

במשך חצי שנה הוא למד שם ברצף. הא חזר לביתו רק בשביל השתתפות בברית-המילה של בנו בכורו, אברהם יעקב. לאחר הברית הוא חזר ללמוד בוילנה עוד שנתיים וחצי, ורק אז שב לביתו ולמשפחתו, כשהוא מלא וגדוש בתורה, ואף מוסמך להוראה.

הרב כהנוב התמנה למורה-הוראה וסגן-הרב בעיירה פטרוביץ'. הוא היה אז בסך הכל בן 18. במשך עשר שנים כיהן במשרה זו. לאחר שנים אחדות נבחר לרב בעיר חסלביץ', שהיתה מפורסמת כעיר מלאה חכמי תורה, ורבניה נמנו על גדולי התורה ברוסיה. גם כאן, נעשה המינוי למרות גילו הצעיר, הודות לכישרונותיו וידיעותיו שהיו יוצאי דופן. בעיר חסלביץ' הוא כיהן כ-16 שנים, בהן הקים ישיבה גדולה אליה נהרו תלמידים מכל רחבי רוסיה.

בארץ הקודש

בסוף שנת תרכ"ד עלה "הרב מחסלביץ'" ארצה, בנסיעה שארכה ששה חדשים. הוא השתקע בעיר הקודש ירושלים, והתמנה לראש הישיבה והתלמוד-תורה "עץ חיים", מוסד התורה הראשי והחשוב ביותר בארץ באותה תקופה. המינוי נעשה בעצת רבי שמואל סלנט, רבה של ירושלים. למעשה, מלבד הרב סלנט, הרב כהנוב החזיק בתפקיד הרבני החשוב ביותר בקרב רבני הישוב הישן, וגם כאן צריך לציין שהיו בירושלים עשרות גאונים מופלגים וישישים, ומתוכם התבלט הרב כהנוב בגאונותו, התמדתו וצדקותו.

בתפקידו כראש הישיבה לא הסתפק הרב בהרצאת שיעורים, אלא התמסר גם לחינוך תלמידיו ברוח האהבה לקדשי ישראל ולארץ הקודש ובחכמת-חיים וטוהר המידות. "רבים מבני הישוב הישן, שתפסו עמדות חשובות בבניין הישוב החדש בכל ענפי החיים, קבלו ממנו את חינוכם והדרכתם", סיפר השוטר-ההיסטוריון דוד תדהר, בערך שהקדיש לרב ב'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו'. "ביחסו החיובי לישוב החדש השפיע [הרב כהנוב] על תלמידיו ורבים התקרבו להשכלה ולפעילות צבורית וספרותית", הוסיף תדהר.

אזכיר כאן כמה מהאישים הדגולים שצמחו בערוגתו של הרב כהנוב: ר' יושעה ריבלין מייסד שכונות ירושלים וראש 'הועד הכללי', ר' יעקב מן בונה ירושלים החדשה, ר' שמעון רוקח מייסד נוה צדק, ר' יואל משה סלומון מייסד 'פתח תקוה', ועוד.

חוקר תולדות ירושלים, פרופ' יוסף יואל ריבלין, כתב במאמרו 'מבוני הישוב ביפו':

"דחיפה מיוחדת ניתנה לפיתוח הישוב היהודי ביפו, דווקא על ידי חבר אנשים מלומדי ישיבת עץ חיים, שהיו מושפעים מהגאון המופלא, אחד מחולמי התחיה היותר מפליאים, רבי משה נחמיה כהנוב זצ"ל. לפני חמישים שנה, כך מסר לי אחד מתלמידיו, היו קוראים לעמק הרחב [- בין רחוב אגריפס לבצלאל] אשר שכונת נחלת ציון תגבילנו כיום מצפון ושערי רחמים (שכונת הכורדים) ממערב, ושכונת נחלת אחים התימנית ממזרח ונחלת צדוק מדרום, בשם "חסלאוויץ". ומה טעם הדבר? נוהג היה רבי משה נחמיה לצאת עם תלמידיו לטייל מחוץ לעיר, הוא רוכב על חמור והם אחריו, והיו מגיעים עד העמק הזה. ובטוב לב הצעירים בטיול, היו דוחפים ומגלגלים את חבריהם לתוך העמק וקוראים: "רד לחסלאוויץ"…

והוסיף פרופ' ריבלין: "לא בשורות מעטות אפשר לתאר את הגאון האידיאלי הזה. ראוי הוא לחקירה מיוחדת ויסודית, כי מלבד מה שנדפס מספריו עוד נמצא בספריה הלאומית והאוניברסיטאית אוצר בלום של כתבי יד הגאון הזה, שמלבד מה שהם מחזיקים אוצרות תורה, יש בהם רב כדי ללמוד על ישוב הארץ ועל תולדותיו, ונשקפת בתוכם נפשו האידיאלית והשואפת של הרב משה נחמיה".

"הוא היה הראשון לדיבור עברי, ובדרישת לימודי חול מעשיים בתלמוד תורה וביחוד לימוד השפה הערבית, מראשוני מתכני תכניות רחבות לעבודה, לחרושת ולישוב. ומלבד מה שהיה מן המשפיעים הראשונים על ר' יוסף ריבלין ור' יואל משה סלומון, הקים מתוך התלמידים, מן המצויינים שבחכמי ישיבת עץ חיים, את ראשוני הסוחרים בישוב הישן. מבין תלמידיו היו ר' שמעון רוקח, ר' יעקב גודלמן, ר' בצלאל לפין, ונכדו ר' פייביל כהנוב, זו הקבוצה הירושלמית שהניחה יסוד לישוב יפו החדש" ('דואר היום', י"ד בשבט תרצ"ה).

הרב כהנוב היה ראש הישיבה האשכנזי הראשון בירושלים, ו"אבי ראשי הישיבות" הבאים אחריו. הוא עמד בראש הישיבה עד לפטירתו, במשך כ-25 שנה. מאות מגדולי ירושלים נמנו עם תלמידיו. בימיו התחילה פריחת הישיבה, אשר קיימת לתפארה עד היום בירושלים, ובכך היא המוסד הותיק ביותר כיום בארץ, ללא מתחרים.

שאלו שלום ירושלים

בשנת תרכ"ז, כאשר יצא הרב כהנוב לחוץ לארץ כדי לגייס תרומות להצלת המוסד התורני "עץ חיים" שפקדהו משבר כספי חמור, פרסם חיבור מיוחד במינו, הנקרא 'שאלו שלום ירושלים'. המטרה הפשוטה של החיבור – להכיר ליושבי הגולה את החיים בירושלים, ועל ידי כך יתנדבו להרים תרומות לחיזוקו. אך היתה גם מטרה סמויה: עידוד העלייה לארץ, דבר שבעקיפין יתרום גם לשיפור מצבו הכלכלי של היישוב. "… איך לא יתאמץ בכל עוז כל אחד שהיכולת בידו, לפנות מעסקיו, על כל פנים פעם אחת בימי חלדו, ולבוא לחצרות בית ה', לעלות הר ציון לשום עין עליה ועל עריה, לחבק ולנשק חומותיה, לשפוך לבו נוכח פני ה', על בעל נערויה, ולהשתטחת על מבחר קבריה".

הספר בנוי בצורה של שאלות ותשובות (ומכאן שמו 'שאלו שלום ירושלים'), הנוגעות ב"מצב עיר הקודש ואחינו היושבים שמה, הן בתורה והן בדרך ארץ, ואופן חיי חכמיה וסופריה, וכל צורכי אוכל נפש שמה, וענתה בם צדקתם ועוניים ויגיעם בתורה יומם וליל". החיבור מכיל תיאור מלא של כל הנעשה בירושלים, תיאור מקומותיה הקדושים, סדרי החינוך בה והמוסדות הציבוריים.

הספר נחשב באותן שנים לפרסום הרשמי המקיף והחשוב ביותר על חיי היישוב היהודי בירושלים, וחולל הדים חיוביים רבים בכל העולם היהודי, אשר הועילו ביותר ליישוב בארץ. הספר נדפס בשלוש מהדורות בתוך עשר שנים (דבר שאין כדוגמתו בספרי ירושלים דאז).

בשלוש המהדורות נדפס הספר בעילום שם המחבר. בשער מהדורת תרל"ח נדפס בשער הספר: "את כל אלה העלה על הספר רב גדול מפורסם הנכבד למאוד איש אמונים מחשובי ירושלים בשבתו באונייה לרדת חו"ל (בחודש אייר תרכ"ז) – מכל אשר ידע וראה וחקר ובחן בעצמו דברים כנים ונאמנים, והדפיסם למען דורשי ציון המשתוקקים לשמוע משלום ירושלים".

פעילות ציבורית

הרב כהנוב פעל רבות בענייני הציבור. בשנת תר"ל יסד את הגמ"ח הראשון בירושלים, "שערי חסד". היה ראש וראשון לפעילות הצדקה. הצליח תמיד להשיג את מבוקשו אצל השר הצדיק משה מונטיפיורי, שעמו קשר קשרים אמיצים. מראשי המדרבנים לייסוד המושבות החקלאיות. פרסם מאמרים בעיתון 'יהודה וירושלים' בדבר הצורך ביסוד חברה להזרמת מים לירושלים, יסוד בנק עברי ומפעלי תעשייה ליצור נייר ועוד, כדי לספק עבודה לתושבי ירושלים ולפתח בה חיים כלכליים לפרנסת המונים.

בניין ירושלים ותחיית השפה

הרב כהנוב השתתף בהרחבת היישוב מחוץ לחומה. הוא בנה לו בית בשכונת נחלת שבעה, השכונה הראשונה מחוץ לחומות מתוך סדרת שכונות שבאו בעקבותיה. בהיותו קשור למקום עבודתו בישיבה בעיר העתיקה, והיות שלעת זקנה קשתה עליו ההליכה אל השכונה הרחוקה, השכיר הרב את הבית, ורק חדר אחד השאיר לעצמו, ובימות הקיץ, בעת שהחום גדול מאד בעיר העתיקה, היה יוצא לגור שם.

מתוך השקפת עולמו, שתלמידי הישיבות שאינם רואים את עתידם בהיכל התורה יצטיידו בכלים שעמם יוכלו לצאת ולהתפרנס, נעתר הרב כהנוב להצעתו של ר' משה מונטיפיורי בדבר הצורך ללמד לנערים את שפת המדינה (ערבית), והתקין שיעורים לערבית בשביל תלמידי הת"ת. אך בגלל התקפת הקנאים עליו הוכרח לבטל את השיעורים הללו.

זכרונות תלמידיו

חוקר תולדות ירושלים, ר' פנחס גרייבסקי, היה מתלמידיו של הרב כהנוב. לימים פרסם חוברת לזכרו, ובראשה כתב:

"רבנו זה הרים קרן התורה והחכמה בירושלם, העמיד דור־דעה, בעלי תורה ויראה, בעלי חכמה, סופרים וסוחרים, חובבים וחקלאים שכולם מעריצים אותו עד היום".

"אהבת התורה, היתה אצלו מעל כל גבול; הוא המית את עצמו באהלה של תורה ומסר נפשו ליראה את ה' ולאהבה אותו כל הימים. מי שראה את רבנו זה יושב והוגה בתורת ה' מעוטר בתפילין בהתלהבות, ברוממות הרוח, באש להבת שלהבת, הרגיש את "עמודא דנורא", ויהי בעיניו כמלאך ה' צבאות".

תלמיד אחר, הסופר והחוקר ר' אברהם משה לונץ, סיפר:

"הרב חיבב מאוד את הפשט הפשוט, בתנ“כ וגם בלמוד גפ”ת חיבב על תלמידיו את הפשט על פני הפלפול המחודד. ובכל שבת היה מעיין בפירוש הפשטנים על התורה וביחוד בפירוש הראב“ע והיה מנסה את תלמידיו החביבים – שאנכי זכיתי להיות אחד מהם – במאמרים הסתומים ומחודדים שבו, וגם שם עינו בפירוש 'הביאור'. אך כל זה היה רק בכותלי ישיבתו, אבל בחוץ פחד להיות למליץ להשכלה מפני הקנאים שלא יפגעו בו (כמו שקרה באמת, אחרי שנים רבות) והוא היה הראשון שהחל לדבר בלשון הקודש".

אגב, בכל פעם שהיה פוגש הרב כהנוב את תלמידו-לשעבר לונץ, שנתפס בעיני הקנאים כאפיקורס וכופר משום שהתעסק בספרות ומחקר, היה צובט בלחיו ואומר: "נו, מה שלומך לונצק'ה, מאמין הנני כי לא עזבת את למוד התורה לגמרי, וכי גם עתה הנך קובע עתים גם ללימודי קודש…".

ר' פייבל כהנוב, נכדו של הרב, סיפר:

"הרב היה שקדן גדול בתורה, ועליו היה אפשר לומר שקיים את המצווה "והגית בה יומם ולילה" במלא מובן המלה. את כל ששת סדרי המשנה היה יודע בעל-פה, והוא שינן אותם בלכתו בדרך מביתו לישיבה, לבלי לבטל מת"ת אף רגע".

הרב כהנוב היה לבוש תפילין כל היום, בין בשבתו בביתו ובין בלכתו אל הישיבה, ורק לפני תפלת ערבית היה חולץ תפיליו. הוא כל כך דבק בתפילין, עד שלפעמים שכח והתפלל גם ערבית בהן, עד שהעירוהו על זה, ואז נזכר לחלצם.

תחיית השפה

הרב דיבר רק בלשון הקודש (ובזה קדם לאליעזר בן-יהודה, הנקרא בפי רבים "מחיה השפה העברית"), ורק בשעת הדחק היה נעזר במלים ביידיש. בשבת ויום-טוב היה מדבר עברית גם בביתו. אמנם בשעוריו והרצאותיו בישיבה היה מדבר יידיש, להקל על שומעיו את הבנת דבריו.

כתביו

הרב כהנוב היה מפורסם לשבח גם כדרשן וכסופר. חיבר ספרים בהלכה, באגדה ובמחשבה הישראלית, ואלה הם: 'אבל משה', 'ארץ חפץ', 'חוקות עולם', 'מי מנוחות', 'נופת צופים' (פירוש על אגדות התלמוד), 'נתיבות השלום' (על חושן משפט), 'פלגי מים', 'שאלו שלום ירושלים', 'שנת השבע', 'שפתי ישנים'. הניח אחריו כתבי יד בחידושי תורה בענפים שונים. מקצתם שמורים בספריה הלאומית.
בשנותיו האחרונות סבל יסורים רבים ממחלתו, אך התחזק והמשיך למלא את תפקידו. כשהרגיש כי קצו קרוב ציוה שלא יספידוהו ולא יכתבו תארים על מצבתו.

הרב כהנוב נפטר בירושלים, ביום ח' בסיון תרמ"ז, ונקבר בהר הזיתים. הוא הותיר אחריו מאות תלמידים. נכדו פייבל כהנוב, היה ממייסדי נוה צדק. חתנו, ר' מיכל ליב כ"ץ, היה גיבור נערץ בקרב הישוב הישן, ומבוני המושבה פתח תקוה, ועזר בגאולת אדמות אחוזת בית (תל אביב) ואדמות מושבות ושכונות ברחבי הארץ.

על שמו של הרב נקרא רחוב "הרב כהנוב" בשכונת שערי חסד בירושלים, ורחוב "ארץ חפץ" בשכונת מעלות דפנה בירושלים, כשם ספרו של הרב.