רבי אורי שרגא פייבל הלוי שרייאר זצ"ל היה אחד מגדולי ישראל בגליציה. הוא נולד בשנת תקע"ט, ונקרא על שם סבו רבי אורי שרגא פייבל אב"ד בעיירות דובנקא וקריסניפולי, מחבר הספר החסידי 'אור החכמה', חסידו של החוזה מלובלין.
הרב שרייאר חיבר כמה ספרים יקרים בלמדנות ופסיקה, שו"ת, הגהות על גליונות הש"ס והשו"ע, וכן דרשות בעניינים שונים. מבין חיבוריו התורניים הידועים הוא הספר ההלכתי-למדני 'דעת קדושים', שפרסם הרב שרייאר מתורת רבו המובהק רבי אברהם דוד מבוטשאטש, ועליו הוסיף את ביאוריו הנרחבים תחת השם 'גידולי הקודש'.
ראש וראשון לרבנים הציונים בגליציה
מקרב רבני גליציה, ארץ החסידות, היה הרב שרייאר הראשון שהצטרף בכל נפשו ומאודו לחיבת ציון ולציונות המדינית. הוא היה בראש המעוררים לנושא נכבד זה, ובכל עיר ועיירה בהן נעשו נסיונות לרכוש נפשות לרעיון ישוב הארץ ולייסד אגודה ציונית, הוזמן להשמיע את דברו. הוא נענה כמעט לכל ההזמנות על אף זקנתו ומצב בריאותו הרעוע.
היה קשור עם ישוב ארץ ישראל ויסוד המושבות בה. בשנת תרנ"א נוסדה בטארנוב האגודה 'אהבת ציון', שמטרתה היתה לייסד בארץ ישראל מושבה של יהודי גליציה, בתור התחלה למפעל התיישבותי גדול יותר. היתה זו האגודה הציונית הפעילה והתוססת ביותר בגליציה. הרב שרייאר הצטרף אליה, ובהשפעתו באו אליה גם רבנים נוספים. הוא האציל מרוחו על 'אהבת ציון' ובכל כינוס היה מהיושבים בראש ומהמכוונים העיקריים.
הרב שרייאר היה יד ימינו של ד"ר זאלץ שעמד בראש חברה זו, שהדגישה את המעשיות בפעולת חיבת ציון והציונות, ועזר לו בייסוד המושבה הראשונה לעולים מגליציה – 'מחניים', שליד ראש פינה. בין תפקידיו של הרב היה "להשגיח על הנבחרים להתנחל במושבותנו, ולחוות דעת קדשו עליהם, אם ראויים הם להיאחז במושבתנו על פי התנהגותם בדרך התורה והמוסר" (עיתון 'המגיד' 24 במרץ 1898).
במאמרו 'אהבת ציון' ('המגיד' 19 בפברואר 1897) ביקש הרב שרייאר להודיע קבל עם ועדה כי "במושב או במושבות אשר יהיה השם בעזרתנו לקנותם ולייסדם, יתנהגו יושביהם הכל כדת של תורה בלי מחסור אף פרט אחד מכל המוטל על יהודי כשר, ולא יפול דבר ארצה אף ממנהגים אשר נתקבלו בכל הגולה".
גם בעירו ברודשאני ייסד הרב שרייאר אגודה בשם 'אהבת ציון', ובעקבות זאת הוקמו קבוצות נוספות.
הרב שרייאר לא הסתפק במכתביו ומאמריו לטובת חברת אוהבי ציון שבטארנוב, שהיתה אז המרכז לכל ענייני הציונות המעשית בגליציה, אלא נטל חלק פעיל בוועידותיה, ונשא בהן דרשות נלהבות לעורר את הקהל לעשיה למען ישוב הארץ.
בועידה הכללית של חברות אוהבי ציון בטארנוב (תרנ"ז) הוא נבחר לנשיא הכבוד של התנועה, תפקיד שנשא גם משמעות מעשית. מעבר לכך הוא עמל לעשות שלום בין הציונים המעשיים והמדיניים ודבריו השפיעו בהרבה לאיחוד הכוחות ועבודה משותפת.
בשנת תרנ"ח עלתה הקבוצה הראשונה של העולים מגליציה לארץ ישראל, ונערכה לכבודם מסיבת פרידה נלהבת בטארנוב. כאשר הגיעו לארץ והתיישבו במחניים, הקימו המתיישבים בית כנסת בתוך צריף העץ הראשון שבנו. הרב שרייאר שלח להם ספר תורה.
הרב שרייאר היה מכתת רגליו חרף זקנותו וחולשתו לאסיפות של אגודות ציוניות במקומות שונים, ושם היה מוכיח מהתורה ומדברי חז"ל את ערכן הרב של הפעולות הציוניות. כשהופיע הד"ר הרצל, והתקיים הקונגרס הראשון בבאזל, היה הרב שרייאר לאחד מחסידיו הנלהבים.
השבועה
כמה חודשים לפני פטירתו, כשהוא כבר ישיש ותשוש, השתתף הרב שרייאר בוועידה ארצית מיוחדת של ציוני גליציה בסטניסלב, שהיתה מוקדשת לקביעת עמדה אחידה לקראת הקונגרס הציוני השני בבאזל. בועידה זו, שהתקיימה בחודש סיוון תרנ"ח, התכבד לפתוח את הוועידה והיה אחד מהגורמים להצלחתה ביישוב ההדורים בין ה'מדיניים' וה'מעשיים' בתנועה הציונית בגליציה. בועידה זו סיפר על נטייתו הציונית:
"רבים תמהו על אשר הצטרפתי לתנועה הזאת, ולא עוד אלא שאף החלו רודפים אותי על כך וגם להשמיצני ולשים בי דופי, ומלעיזים שיש לי פניות פרטיות בדבר. הנה רבותיי, אני מצהיר ואומר לכם במעמד זה: יודע אני בבירור שקרוב יום מותי ועומד אני על סף הקבר, ועוד מעט אתן דין וחשבון על כל מעשי, ובכן נשבע אני בכל הקדוש, שאך ורק מתוך קדושת הרעיון ומפני שאני רואה בו כעין אתחלתא דגאולה וראשית לתחיית ישראל ותקומתו בארצו, הצטרפתי לעניין".
מתוך התרגשות סיים הרב את דבריו, ותחת הרושם הכביר הזה הישיבה נסגרה.
שילומים לריב ציון
תשומת לב מרובה עוררו דברי הרב שרייאר ב'שילומים לריב ציון' שכתב בתור תשובה לרבי יחזקאל הלברשטאם משינווא, אדמו"ר מפורסם בגליציה המערבית, שיצא בריש גלי ובחריפות רבה כנגד כל דבר חדש הנעשה בארץ ישראל, ובכלל זה ייסוד מושבות חדשות.
הרב שרייאר כתב לו מעומק לבו: "מדוע כבודו ישים תהלה בדבר הגדול והקדוש הזה אשר רוח ממרום העיר לבית אלפי ישראל בהכנת שלוש מצוות גדולות העומדות ברומו של עולם:
א) לבוא ולקנות אדמת ארצנו הקדושה מאת בני הנכר ולהושיב בה עם בני ישראל.
ב) להחזיק ביד שפלים ונדכאים העטופים ברעב, שבכל לבם ונפשם יעזבו מקומם לשבת במושבי הארץ ליהנות מיגיע כפם וימתק להם לשאת עבודת הקודש בכתף בחרישה וזריעה באדמת ערי הקודש.
ג) להציל כלליות ישראל מלהיות על ידיהם חילול השם, אשר עד כה היה חרפה בגויים, באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו למצוא פרנסתם, רק במסחר שלחו ידם להונות ולרמות ולעשוק, ועל ידי התנועה הזאת יחזו ויבושו בראותם כי גם בני ישראל חפצים בעבודת האדמה".
דרכי ציון
מאמר נוסף שכתב הרב שרייאר בנושא, נקרא 'דרכי ציון', והוא נדפס בהמשכים בעיתון 'המגיד':
"…הנה שמעתי מקצת אנשים משלומי אמוני ישראל הנסוגים אחור מלהשתתף בעבודת העניין הקדוש הזה, ולא די להם התרשלותם, אבל עוד יוסיפו להרפות ידי המתעסקים ולהסיר לב העם מאחריהם, וכשמעי עמדתי מרעיד ומשתומם, ואומר אהה ד' הכלה אתה עושה לשארית ישראל, למסוך בקרבנו רוח ריבות ופירוד לבבות, לאמור לטוב רע ולקודש מחולל.
ואקום בחמת רוחי ובלב עצב ואכתוב אל אחד המיוחד אדם גדול בישראל [אדמו"ר מסוים], אשר לוקחה אזני כי הוא העומד מנגד ומרחיק מנגד עיניו את העבודה והשתדלות הקדוש הזה, ואשאל מאתו להודיעני מה עוול מצא בהשתדלות היקר הזה הכולל בקרבו כמה מצוות טובים".
לאחר מכן מצטט הרב כמה מהתקפותיו של אותו אדמו"ר המתנגד לציונות, ועונה עליהן אחת לאחת.
"… אין ספק שישיבת ארץ ישראל גורמת לטהר הלב ביראת ה'. הובא בילקוט ראובני: הדר בארץ ישראל נקרא צדיק, שאם לא היה צדיק היתה הארץ מקיאה אותו. וכיוון שאינה מקיאה אותו, בוודאי הוא צדיק, אע"פ שנקרא בחזקת רשע, זהו הסוד וכו'.
בני אדם הרוצים להתפרנס מיגיע כפם ולקיים מצוה רבה של ישוב ארץ ישראל בזריעת שדות ונטיעת אילנות – זהו עיקר ישוב ארץ ישראל, ולקדש שם שמים, להסיר חרפה מעל ישראל.
עוד שמעתי קצת יראים מתרחקים מלעזור ברכושם ליטול חלק במצוה רבה הלזו, באמרם כי זהו דחיקת הקץ בידים, כאילו ידינו תושיע לנו, ואנחנו מושבעים ועומדים שלא לדחוק הקץ כדאיתא בסוף כתובות, ואלה דברי הבל כמעט אין כדאי להשיב עליהם. אנחנו באים רק לעסוק במצוות ישוב אה"ק בעבודתנו אשר עליה הזהירו חכמינו ז"ל גם בהיותם בגלות בארצות העמים, ואמרו שמצווה זו שקולה ככל המצוות. האם נחשבו על ידי זה כדוחקים את הקץ ואם נעסוק במצוות צדקה המקרבת הגאולה, האם נהיה בזה כדוחקים את הקץ, אבל בלב נמס ופיק ברכים במסתרים תבכה נפשנו ותכסף לרחמי ה', לגילוי מלכותו עלינו ואם יתמהמה נחכה לו.
… דברי הכותב בכובד ראש ובטרדה רבה המצפה לישועה, הק' פייבל הלוי".
הרצל: "הוא היה ציוני נלהב"
שמו של הרב שרייאר היה ידוע גם במרכז הציוני בוינה, ולמנהיג התנועה הציונית בנימין זאב הרצל, שעמו התכתב.
עד ימיו האחרונים עסק הרב שרייאר ברעיון הציוני והתאמץ לסייע בכל פעילות אפשרית להגשמתו. הוא נפטר בה' בכסלו תרנ"ט, בגיל שמונים ושש. במליאת הקונגרס הציוני השלישי, בישיבה לפני הצהריים, הספידו הרצל בדברים קצרים, כאשר כל הקהל עומד. "עלי למלא חובה, להודיע לכם על פטירת חברנו לדעה הנכבד הרב שרייאר. הוא היה ציוני נלהב, שתמיד הצהיר על קיום תוכנית בזל. הוא היה נשיא הכבוד של 'אהבת ציון'". עוד הרצל ציין כי פטירתו של הרב שרייאר היא "אבדה גדולה".
למען אתרוגי ארץ ישראל
שלמה מרקוס כתב עליו הספד נרגש, אשר פורסם בעיתון 'המליץ' (8 בדצמבר 1898) וגם בעיתון 'הפסגה' (16 בדצמבר):
"מי יוכל לתאר את גודל האבדה שאבדה לקהל הגולה במותו! הוא היה גאון אדיר … ואם כל בית ישראל מרגישים במות גאון זה אבדה שאינה חוזרת, אנו הציונים מרגישים אותה שבעתיים, כי הגאון הזה זצ"ל היה ציוני נלהב, העמוד הימיני של הציונים בגליציה. "ישוב ארץ ישראל" היה כל משאת נפשו, כל חליפות מכתביו בימיו האחרונים היו רק על אודות ישוב א"י, הוא היה הראשון בגליציה שאסר את אתרוגי יוון לבוא בקהל ישראל, בחירוף נפש נלחם מלחמת מצווה זו עם מתנגדיו, והכריע את כל גאוני גליציה לדעתו".
"לולא הוא מי יודע אם היה לרעיון הציוני ולאתרוגי אה"ק מהלכים בקרב אחינו יושבי גליציה. מה שהיה הגאון רבי יצחק אלחנן מקובנה ליושבי רוסיה בגאונותו התלמודית והגאון רבי שמואל מוהליבר מביאליסטוק בציונותו, היה הגאון ר' פייבל הלוי שרייער לנו יושבי אוסטריה".
"הה! מי יתן לנו תמורתו, מי יתן לנו גאון תלמודי כזה ושהיה גם ציוני נלהב, במלוא מובן המילה; גאון תלמודי אשר 'ישוב ארץ ישראל' ואתרוגי אה"ק יהיו כל משאת נפשו – [זהו] חזון יקר מאוד בארצנו".
