גיבורי משפחת 'הלוי' לדורותיהם

משפחת קוק היא אחת ממשפחות הרבנים המפוארות בדורות האחרונים. המפורסם מכולם הוא כמובן הראי"ה קוק, הרב הראשי הראשון. שני אחיו היו אף הם רבנים חשובים, ציונים דתיים – הרב חיים קוק והרב דב קוק רבה של עפולה. רבים מצאצאיו של הר"ד קוק זכו לכתר תורה וכיהנו ברבנות: הרב נחום קוק, הרב שמחה קוק, הרב דב קוק שליט"א, ועוד ועוד.

אולם היה אגף נוסף, פחות ידוע, בקרב משפחתו של הר"ד קוק. אגף זה תרם רבות להגנה ולביטחון של העם היהודי. ראש וראשון להם הוא חיים שלום הלוי, חתנו של הרב דב, בעלה של צילה קוק.

מפקד במחתרת האצ"ל

חיים שלום הלוי (גורדין) תרם רבות להגנת הישוב העברי בתקופת המנדט. הוא היה מראשוני ה"הגנה " בירושלים , חבר בית"ר וממפקדי האצ"ל , עורך העיתון המחתרתי "המצודה" – העיתון הראשון של האצ"ל. הוא היה עושה זאת בהחבא, באישון ליל, במשרדי אגודת 'הדסה', מקום עבודתו של הלוי. מטעמי סודיות היה מדפיס ששה עותקים בלבד, ולאחר מכן משמיד את נייר הפחם כדי שלא להשאיר עקבות. העותקים חולקו בסניפי המחתרת ברחבי הארץ, ושם היו נקראים בפני החניכים בעת המסדר. למרות כל עשייתו המחתרתית והביטחונית, קשה למצוא על ח"ש הלוי מידע באינטרנט ואף לערך בוויקיפדיה הוא לא זכה.

הוא נולד בשנת תרס"ח (1908) בבריסק-דליטא, למד בצעירותו תורה, ולמד גם בגימנסיה עברית של "תרבות" בוילנה. בשנת 1926 עלה לארץ. כשנה לאחר מכן התחיל ללמוד במחלקה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית, בה הוסמך ב-1932 וזכה בפרס על עבודת מחקר בקבלה.

לפרנסתו בשנות הלימודים התחיל עובד בחצי משרה במרכז הסתדרות מדיצינית הדסה בירושלים, כעוזר במחלקה לסטטיסטיקה, נשאר בשרות מינהל הדסה גם אחרי גמר לימודיו, עלה בדרגת הפקידות והועמד בראש המחלקה לסטטיסטיקה ולמנגנון.

בבחרותו היה פעיל בגדוד מגיני השפה ופרסם אז מאמר חשוב על הצורך לדבר בעברית. במקביל פרסם מאמרים בעיתונות העברית בארץ ובעולם.

היה חבר בתנועה הרביזיוניסטית בירושלים, בראשותו של זאב ז'בוטינסקי. פעל בשורות ה"הגנה" ואח"כ הצטרף לאצ"ל והיה ממפקדי המחתרת, לצדו של ידידו ר' דוד רזיאל, המפקד הראשי. בשונה מ'ההגנה', תנועת האצ"ל ביקשה ואף פעלה להקים צבא עברי של ממש, שאינו מסתפק בהגנה פסיבית.

הלוי הוכרח לברוח פעמים לאירופה מאימת הבולשת ואף היה עצור זמן מה בלטרון. הוא שוחרר בהשתדלות הרב הרצוג. באדר תש"ח חזר עם השיירה האחרונה מתל-אביב לירושלים. יומיים אחרי זאת עלה להר הצופים וב-20 ימי שהותו שם הוריד והציל לשימוש בחלק היהודי של העיר חלק ניכר של הציוד הרפואי. יום לפני התחלת המצור הסופי על הרובע היהודי שבעיר העתיקה הכניס מלאי של תרופות לתחנת הדסה שפעלה ברובע.

מיד אחרי קום המדינה הוזמן לארגן את משרד הבריאות, אך סירב לעזוב את ירושלים, ורק אחרי שהממשלה עברה לירושלים הסכים לעבור לשרות הממשלה ונתמנה לסגן מנהל כללי של משרד הבריאות.

ח"ש הלוי פרסם מאמרים בעתונות היומית בעניני השעה ובכתבי-עת מקצועיים בארץ ובחו"ל מאמרים ומחקרים בעניני מינהל רפואי וסטטיסטיקה דמוגראפית. אחד ממאמריו הראשונים, ואולי הראשון ממש, הנו מאמר ששלח לעיתון 'הצפירה' שפורסם בגולה, ובו תיאור נרגש של נאומי הרב קוק ומנחם אוסישקין בחול המועד פסח תרפ"ח בירושלים. נאומים אלו היו יריית הפתיחה של תהלוכה המונית, עם אלפי משתתפים דתיים וחילונים, אשר צעדה לכיוון הכותל המערבי, תוך שהם שרים "יבנה המקדש", למול עיניהם המשתאות של הערבים.

המחזיר בתשובה

בשנת תרצ"ו פרסם ח"ש הלוי מאמר מדהים הנושא את הכותרת "המחזיר בתשובה". במאמר זה תיאר את דמותו של רב גדול שהשפיע על רבבות יהודים לקרבם לתורה ולמצוות, עשרות שנים לפני שקמו תנועת התשובה שאנו מכירים. "הוא פתח לפניהם שערים לעולמות חדשים וגילה לפניהם אופקים שלא ידעו", תיאר הלוי בהתרגשות. מיהו אותו "מחזיר בתשובה"? לא אחר מאשר הראי"ה קוק!

"הדור העברי הצעיר גדל על תורות זרות, ותורת ישראל ונושאיה היו זרים לחלק גדול ממנו. בלבו הלכה וגמלה הכרה כי תורת ישראל היא עניין בפני עצמו שדבר אין לו עם החיים המקיפים אותנו, חיי החול. נדמה היה לדור זה כי כל ענייני הדת אינם אלא "בטלנות". וכך גמלה בלבות הנוער הזה הפרדה בין הקודש והחול, הבדלה בין החיים והדת".

"והנה בא רבינו הגדול והחזיר את כל המחנה הזה, שתעה בדרכים זרות, לחיק ישראל סבא, החזיר אותו בתשובה לתורת ישראל ולמסורת ישראל, בגלותו להם את האור הגנוז בתורה זו, את אור הצדק והיושר האנושי הכמוס בה, ובהוכיחו כי תורת ישראל היא גם כיום תורת חיים".

כיצד קרה הפלא הרוחני הגדול הזה?

היה זה בשנת תרצ"ג, כאשר אברהם סטבסקי נידון למוות על ידי הבריטים באשמת רצח חיים ארלוזורוב הי"ד. הרב קוק עמד אז בראש מסע התעמולה לזיכויו של סטבסקי, וספג על כך אש חזקה ממחנה השמאל שעד אז אהב את הרב. אך מרגע שהעז הרב להגן על הפעיל הבית"רי סטבסקי, ראה בו השמאל את האויב הגדול ביותר. הם לא חדלו מלהשמיץ אותו ברבים בכל דרך אפשרית, וירדו לחייו.

"בא מאורע יוצא מהכלל, שגילה פנים חדשות ברב קוק, שלא נראו מקודם", תיאר הלוי את גבורתו של הרב. "הוא הוכיח כי מתוך מקורות התורה והדת דווקא הוא ינק אהבה אין קץ לאדם ולעם, מסירות אין קץ לארץ, הבנה ללא גבול ללאומיות. ממעיינות התורה, ורק מהם, אפשר היה לשאוב כוח ואומץ, גבורה נפשית ועוז רוח למלחמת האמת".

"לא אחד ולא שנים בין הטובים שבישוב נרתעו מפני הצעד הזה [הבעת תמיכה בסטבסקי], פן יבולע להם בגללו, ואולם הרב קוק אשר ינק ממקור נצח ישראל, וחי את התורה, האיש המוסר היהדות היה בשבילו תורת חיים, העמיד את עצמו בשורה הראשונה של לוחמי האמת והצדק. את נפש החפים מפשע הציל, ואולי במחיר נפשו הוא".

בכך רומז הלוי לסברה שנודעה כבר באותם ימים, שמחלתו האחרונה של הרב קוק, ממנה נפטר, התרגשה עליו מתוך שברון לבו למול היחס המשפיל של השמאל כלפיו.

הוא ממשיך וכותב:

"בלי הטפת מוסר ודרשות במעשיו, הרב הרב קוק לנוער העברי את אוצרות מסירות הנפש, ההקרבה, המסירות לעם וחיבת הארץ הגנוזים בתורתנו. והדור אשר לא ידע, ראה פתאום עולם ישן-חדש, באור חדש נגלה לפניו העבר ונשמתו החלה כמהה אליו חזרה".

"זאת היא אולי אחת מזכויותיו הגדולות ביותר של רבנו", סיים הלוי את מאמרו שפורסם בעיתון הרביזיוניסטי 'הירדן', "כי השיב לב בנים על אבותיהם, והחזיר רבבות צעירים לעברנו הגדול של מעמד הר סיני".

"המסורת היא היסוד עליו קמה מדינת ישראל"

הלוי עצמו היה אדם דתי, אוהב תורה ומקיים מצוותיה. במאמרו 'פרי הביאושים של החינוך', הביע את כאבו על הרוח האנטי-יהודית הנושבת בחוגים מסוימים, ומתלבשת במעטה של "חופש ודמוקרטיה":

"התעוררות קמה בחלק מהציבור על שלנציגי הציבור הדתי ניתנת רשות כניסה לבתי ספר ממלכתיים כדי להטיף ל"חזרה בתשובה", היינו אורח חיים יהודי מסורתי. הורים התארגנו לעמותה או לאגודה כדי להתגונן מפני "אסון" זה, אמהות מקוננות באמצעי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים על גזילת ילדיהם מבין זרועותיהן ועל הניכור בין אבות לבנים עקב החזרה בתשובה. אף אחד לא העלה את זכרון הימים, לפני פחות מיובל שנים, כאשר ילדים נגזלו מהוריהם בכיוון הפוך, כשלילדי תימן גזזו בכוח את פיאותיהם, ו"ילדי טהרן" נשלחו בעל כורחם לקיבוצי השומר הצעיר וניזונו במאכלי טריפה, ונתחנכו ל"לא אל".

"באותם הימים "נתפקחו" צעירים מ"אפלת ימי הביניים" שאפפה אותם בבית אבא ואמא, מאסו במסורת אבות, יצאו לתרבות רעה ולא שעו לשברון לב הוריהם הזקנים, אשר לעיתים ישבו שבעה על בניהם ובנותיהם שזנו אחרי אלוהי נכר".

"אנשי במה מתארגנים למלחמה נגד הצנזורה על מחזות, אבל אף מלה לא נשמעת על חוסר הריסון העצמי וההפקרות המילולית של כתבנים ומחברים, על האידיליה של נישואי תערובת ועל ביזוי 'שמע ישראל', הקריאה שעבורה ובשמה הלכו אלפי יהודים במשך דורות למות על קידוש השם. חופש האמנות ודמוקרטיה בגרונם, ללא כל דרך ארץ וכבוד בפני מסורת בת אלפי שנים, בפני דינים ומנהגים ששמרו על עמנו במשך שנות גלות ורדיפות, ואשר היו מקור הכיסופים לארץ הזאת ולחידוש חרותנו בה והיסוד שעליו קמה מדינת ישראל" ('האומה', 1987).

המפקד שנפל בקרב

לחיים שלום וצילה הלוי נולדו שלושה ילדים: שלמה, הרצל, מרים.

הרצל, או כפי שכינוהו כולם: הרצי, משחר ילדותו התבלט כנער בעל שמחת חיים מיוחדת. חינוכו היה דתי לאומי ועל עקרונות חינוכו שמר במשך כל ימי חייו. הוא למד וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון "מעלה" בירושלים, בו היה צעיר התלמידים בכיתה ובין הראשונים בהישגיו. מחוץ לבית הספר הדתי למד גמרא מפי מורה פרטי.

הרצי היה פעיל בתנועת "הצופים" – בשבט הדתי "משואות". הוא גילה אחריות רבה כחניך, כמדריך, כראש גדוד וכמרכז השבט.

עם גמר לימודיו בבית הספר התיכון גויס לצה"ל ביולי 1961 במסגרת נח"ל ולאחר אימוני הטירונות נשלח כמדריך שליח לירושלים כדי לרכז את שבט הצופים הדתיים "משואות". הוא עשה לילות כימים בתפקיד זה. עד היום הוא נחשב לדמות מופת לעשרות בוגרי 'משואות'.

כאשר שב למסגרת הצבאית יצא לאימון המתקדם והוכשר למפקד כיתת צנחנים. הוא בילה את יחידתו בגבול הצפוני, על הגבול הסורי.

לאחר שחרורו מהשירות הצבאי הוצע לו לצאת לכמה חודשים כמדריך במחנה קיץ של נוער יהודי בסקנדינביה וממקום המחנה ערך סיורים בארצות השכנות. ב"בית הלבן" בוושינגטון היה מבקר כשהכיפה הסרוגה לראשו ובמסעותיו היה מקפיד על כשרות מזון ועל שמירת השבת וכך עורר כבוד לעם היהודי ותורתו.

עם גבור המתיחות בערב מלחמת ששת הימים, הוא נקרא לשורות הצבא. ביום השלישי לקרבות, כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967), נפצע הרצי פצעי מוות בקרב שנערך על ירושלים העתיקה וכשהוא מתקדם תחת אש תופת והמלה האחרונה בפיו היתה: "החומה", אשר בשעריה לא בא.

הוא הניח אחריו אישה ובת שנולדה ששה חודשים אחרי נפול אביה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.

אביו חיים שלום כתב לזכרו מאמר נוקב בשם 'הרהורי שכול' (נדפס בקובץ 'האומה' תשרי תשכ"ח). בני המשפחה ועשרות חבריו של הרצי היו שבורים לחלוטין מהטרגדיה. בין המנחמים הרבים שהגיעו לביתם, היה גם הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין.

סגן הרמטכ"ל, הרצי הלוי

זמן קצר אחר מותו של הרצל הלוי, נולד בן לאחיו שלמה (חבר מועצת עיריית י-ם), והוא נקרא על שם הגיבור שנפל בקרב – הרצל, וגם כינויו היה דומה – הרצי. הוא גדל בבית דתי. למד בצעירותו בבית-הספר תיכון הימלפרב, והיה חניך בשבט הצופים הדתיים "משואות", שם הדריך דודו הגיבור. בלבו ניטעה אמונה איתנה בצור ישראל וגואלו.

הרצי יבדלחט"א הקדיש את חייו לביטחון המדינה. הוא שימש בעבר כמפקד סיירת מטכ"ל, מפקד פיקוד הדרום, ראש אמ"ן, מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה, מפקד עוצבת הגליל וראש חטיבת ההפעלה המבצעית באמ"ן. בתואר פניו דומה הרצי הלוי לסבו חיים שלום הלוי ז"ל, והוא ממשיך את מורשתו הלאומית והביטחונית בגאון, כסגן הרמטכ"ל של צבא הגנה לישראל.