האמת היא שקשה לכתוב טור על הרב עקיבה יוסף שלזינגר זצ"ל. הביוגרפיה שלו כה עשירה, וקשה מאוד לתמצת אותה מבלי להחסיר פרטים חשובים. המשנה האידיאולוגית שלו כה ייחודית, עד כדי כך שקצוות מנוגדים בחברה הישראלית ראו בה מודל להשראה – מנטורי קרתא, בצד האחד, ועד התנועה הציונית בצד השני. "הסבא של הציונות והסבא של נטורי קרתא", קרא לו ההיסטוריון בן-ציון דינור. אלו רואים בו את אחד ממבשרי הציונות, והאחרים רואים בו דווקא את גדול המתריעים מפני הציונות. כבר שנים רבות שהחוקרים דנים ומתווכחים על חיבוריו ומשנתו.
העובדה שאין בידינו תמונה של הרב שלזינגר (הוא לא הסכים להצטלם) היא מאוד סמלית. אכן קשה לתאר את צורתו ולהכניס אותו לתבניות המוכרות לנו כיום. לעמימות הזאת נוסיף את העובדה שהרבה מכתבי ידו טרם נדפסו עד היום, ובהם ספר שלם על כל ספר מספרי הנ"ך, ספר תרי"ג מערכות על ארץ ישראל, ועוד הרבה כתבים אישיים.
דמותו של הרב שלזינגר דורשת מחקר מעמיק שאין כאן מקומו, ובשורות הבאות אגע רק בנקודות אחדות במכלול החיים והרוח של הרב, אלו הנוגעות ליחסו האמתי לציונות החילונית והדתית.
לדעתי הרב שלזינגר לא דמה לנטורי קרתא וגם לא היה "ציוני". הוא היה ציוני-דתי, גם אם הוא לא קרא לעצמו כך. משנתו הרוחנית, הדורשת העמקה יתירה, כוללת אמנם גם רכיבים שלא בהכרח מוסכמים כיום במגזר הציוני דתי, אך באופן כללי הוא אחז בקשת הדעות של הציונות הדתית: גאולה בדרך הטבע, עשייה וחלוציות, תורה ועבודה, דיבור בעברית (משובחת!), אמונה ב'קץ המגולה' המתרחש מול עינינו, ויישוב הארץ תוך הקפדה מלאה על שמירת התורה והמצוות. מעבר לכל הביקורת שלו על הציונים החילונים, הוא לימד עליהם זכות, ולא הפנה להם עורף.
ציונות בקרב החרדים
נתחיל בביוגרפיה קצרה: הרב עקיבא יוסף שלזינגר למד בישיבתו של ה'כתב סופר' בפרשבורג ובישיבות נוספות בהונגריה. הוא ייסד בשנת תרכ"ג את חברת המעל"ה – החזרת עטרה ליושנה, ובשמה השני – 'כולל העברים', אשר מטרתה היא שיבת ציון. בשנת תרכ"ו שלח שליח לרוסיה עם מכתב סודי לייסד שם גדוד צבא יהודי לכיבוש ארץ ישראל, עשרות שנים לפני שטרומפלדור וחבריו ניסו לעשות כך. תוכניותיו אלו לא יצאו אל הפועל. הוא עלה ארצה בשנת תר"ל, והתיישב בירושלים. חיבר מספר ספרים בהם עודד את ישוב הארץ. בשנת תרל"ג פרסם תכנית מפורטת של המדינה העתידה לקום, בספרו 'חברה מעל"ה'. השתתף בהקמת פתח תקוה, אם המושבות, וכמה ממייסדיה, בני הונגריה, ראו עצמם כתלמידיו.
ימים ספורים לאחר פטירתו פורסם מאמר אודותיו בעיתון 'הארץ' (ו' באייר תרפ"ב) ובו תואר יחסו לתנועה הציונית ולמנהיגה בנימין זאב הרצל:
"הרב פרסם [בשנת תרל"ג] חוברת "החזרת העטרה ליושנה" והיא חדורה כולה ברעיון החזרת העם ותורתו לארץ ישראל. בחוברת הזאת הביע הרב את הרעיון של פינסקר והרצל, כי אין פתרון אחר לשאלת עם ישראל מלבד פתרון שיבת ציון. יש גם תוכנית של מדינה עברית בחוברת זו. הלשון הרשמית – עברית, עבודת הצבא על בני ישראל – חובה.
בהיות הד"ר הרצל בירושלים התייצב לפניו ושאלו שאלה קצרה: במאי עסיק מר – בשרלטניות או בציונות? הד"ר הרצל באר לו את רעיונו, והוא היה למעריץ נלהב של המנהיג. הוא עבד עבודה ציונית בקרב החרדים, מכר מניות הבנק [הציוני] והטיף כל ימיו לרעיון הציוני. בהגיע אליו בשורת סן רימו עמד וברך "שהחיינו" בשם ומלכות, ואחר כך תקפהו רצון חזק לצאת במחולות, וכך עשה [-רקד] למרות זקנתו וחולשתו".
זהו המקור הרדיקלי ביותר על ציוניותו של הרב שלזינגר. לא זו בלבד שהוא מתואר בתור "מעריץ נלהב" של הרצל, אלא שהוא גם עוסק בעבודה ציונית רשמית?! אנו זקוקים להוכחות מוצקות שיאשרו את הטענות הללו.
עוד באותו יום נשלחה למערכת העיתון 'קול ישראל', עיתונם של קנאי ירושלים, הכחשה לסיפורים אלו על ציונותו של הרב שלזינגר: "כל הדברים האלה הם בדויים מעיקרם". החתומים על ההכחשה, שפורסמה למחרת בעיתון הנ"ל, הם בני משפחתו, ובהם רבי דוד בהר"ן. אם כן יש בפנינו דילמה: האם נסמוך על הכתב אנונימי ב'הארץ', שיתכן וניזון משמועות שאינן מבוססות, או שמא הצודקים הם בני משפחתו של הרב שלזינגר, שבוודאי הכירוהו היטב? ואולי היה להם אינטרס פוליטי "לנקות" אותו משמץ ציוניות?
יש בידינו מקורות שונים המלמדים על כך שאכן הרב שלזינגר הביע התלהבות מרובה משלבים מוקדמים של המדינה שבדרך. להלן נספר על הערכתו המרובה כלפי הרברט סמואל, אשר מינויו על ידי הבריטים לתפקיד הנציב העליון עורר התלהבות רבה בקרב החרדים בארץ. הם ראו במינוי זה את פעמי המשיח, למרות שסמואל לא היה דתי. כן יש לנו עדות על שמחתו הרבה של הרב שלזינגר על בשורת ועידת סן רמו, בה אושרה הצהרת בלפור (כפי שצוטט לעיל מהעיתון). הרב שלזינגר עקב בדריכות אחרי הנעשה בשטח המדיני, וראה בהתפתחויות הפוליטיות והיישוביות סימנים של גאולה.
האח הציוני
אחיו של רע"י שלזינגר, הרב יעקב שמואל שלזינגר מפרשבורג, היה תלמיד של ה'כתב סופר', ומהפעילים הבולטים של 'המזרחי' בעירו. אגב: אחד מצאצאיו הוא הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ.
הרב יעקב שמואל השתתף בועידות התנועה, כולל זו הראשונה בשנת תרס"ד, והשתתף בעיצוב דמותו של 'המזרחי'.
באחת הישיבות העיר "כי בתוך החוקה [של הסתדרות המזרחי] לא הדגישו כראוי על דבר הלך רוחם של החברים הראויים להתקבל לתוך הסתדרותנו. בתור חברים למזרחי יכולים לקבל רק שומרי תורה ומצווה", זאת לעומת אחד מרבני המזרחי שהסתפק בכך שהחברים "יתייחסו בחיוב כלפי המסורת הדתית". הרב יעקב שמואל סבל מפגיעות הקנאים בפרשבורג שכעסו על ציונותו וניסו להחרימו.
מעניין שבנוסח על מצבתו, המכיל 22 שורות, אין זכר לפעילותו למען ארץ ישראל. גם אותו דאגו צאצאיו לנקות מ"עוון" הציונות…
העובדה שר' יעקב שמואל היה ציוני וחבר 'המזרחי' מעניקה נקודת מוצא חשובה לבירור: הציונות לא היתה כה זרה למשפחת שלזינגר.
הפגישה עם הרברט סמואל
בירושלים – בה התגורר ר' עקיבה יוסף, היחס כלפי הציונות הדתית היה חם עוד יותר. רבנים חשובים בירושלים השתייכו לתנועת 'המזרחי' ועמדו בראשה. "עיקר חיציה של הקנאות הירושלמית הופנתה נגד החילוניים וההשכלה, אבל על הציונות הדתית כמעט שלא היתה התנגדות", סיפר לימים החסיד הירושלמי הרב שמואל אהרן שזורי. "היו כאלה בירושלים שהרעיון הדתי לאומי כבר פעם בליבם עוד בטרם היוולדו של הרעיון בליבם של בני חו"ל. למשל ר' עקיבא יוסף שלזינגר". "כאשר הרברט סמואל ערך ביקור בירושלים, עמד ר' עקיבא יוסף שעה ארוכה בצד הדרך, סמוך על נכדו, והמתין בציפיה עצורה לבואו של הנציב. משהגיע, לחץ ר' עקיבא יוסף את ידו וברך "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם" בשם ומלכות באוזני כל הנאספים, כשהוא לוחץ בחמימות את ידו של הנציב הנרגש. הוא היה "משוגע לדבר", סיים הרב שזורי ('הצופה' כ"ד באדר ב' תשכ"ב).
איווה למושב לו
גם מהמיקום הגיאוגרפי בו בחר לגור הרב שלזינגר, נוכל ללמוד על נטיית רוחו: שכונת אבן ישראל בירושלים, בה התגוררו ציונים ומשכילים. אחד מתושבי השכונה היה ר' יחיאל מיכל פינס הציוני, רבם של הביל"ויים החילונים. קנאי ירושלים הטילו עליו חרם חמור וגזרו שלא להתפלל בבית הכנסת שהקים, אולם הרב שלזינגר התפלל דווקא אצלו.
הרב שלזינגר ו'מדינת היהודים'
בעיתון 'דואר היום' (ג' באייר תרפ"ב) פורסמה ידיעה קצרה על פטירתו של הרב שלזינגר:
"ביום השבת נפטר בירושלים אחד מגדולי הזמן וגאוניו, הרה"ג רבי עקיבא יוסף שלזינגר ז"ל. המנוח היה ידוע בכל העולם בתור גאון בתלמוד, ושמו התפרסם על ידי ספריו הרבים שהוציא לאור. אחד מספריו מוקדש לישוב ארץ ישראל שבו הציג תוכנית שלמה ומקפת של ישוב ארץ ישראל בצורה דתית כמין 'מדינת היהודים' של ד"ר הרצל.
במוצ"ש נהר קהל עצום של אלפי איש אל הלוויתו, ביניהם היו גם ראש הרבנים לארץ ישראל הרה"ג קוק, חברי הרבנות הראשית ועוד".
הכתבה הזאת פותחת צוהר לנושא מרתק: השוואה בין 'מדינת היהודים' של הרצל לבין תוכניתו המדינית, הקדומה ב-23 שנה, של הרב שלזינגר. והנה עובדה שלא פורסמה עד היום בספרות העברית על הרב שלזינגר: עוד בחייו כבר היה מי שהצביע על קוי דמיון בין תוכניתו המדינית לזו של הרצל. היה זה ר' יהושע שטמפפר, יליד הונגריה שבזכותו יש לנו כיום את פתח תקוה. בשנת תרנ"ו הגיע אליו עותק של 'מדינת היהודים' מאת ד"ר הרצל, יליד הונגריה אף הוא. שטמפפר קרא את הספר בהתלהבות, ולמחרת שלח מכתב לרב שלזינגר, אותו ראה כמורו ורבו, וכתב לו כי הוא משתוקק להשוות את חיבורו החדש של הרצל עם התוכנית המדינית המבוארת בספריו של הרב. את מכתבו של שטמפפר חשף פרופ' מיכאל סילבר במאמר באנגלית שפרסם בשנת 2008 על הרב שלזינגר.
קרוב להרצל
לרב שלזינגר היתה קירבה משפחתית עם הרצל. למעשה, גיסו היה "הרצל", לא המנהיג הציוני המפורסם, אלא הרב אברהם אבא הרצל מפרשבורג, שחיבר את הספר הלמדני 'שפתי חכמים' הנלמד עד היום בישיבות ובבתי המדרשות ברחבי הארץ והגולה. לרב הרצל ולמנהיג הרצל היו דור רביעי וחמישי לסבא משותף. בספריה הלאומית שמור מכתב שכתב הרב הרצל בשנת תרל"ו בהערצה גלויה לגיסו הרב שלזינגר "לוחם מלחמת מצוה".
פעם אחת נסע הרב הרצל לארה"ב במטרה לאסוף כסף לבניין התלמוד-תורה בעירו. שאל אותו אחד מרבני ארה"ב אם הוא קרובו של הרצל הציוני המפורסם. הרב הרצל חשש שמא אותו רב הנו ממתנגדי הציונות, ולכן השיב בשפה רפה כי אכן יש איזו קירבה כלשהי. להפתעתו, הגיב אותו רב: "אין כל סיבה לכבודו להעלים קירבה זו, כי מי יודע אם הרצל לא יושב כעת בגן עדן ביחד עם עזרא הסופר!". לאחר שחזר הרב הרצל לביתו, סיפר לבני משפחתו את דברי הרב ההוא, ומאז היה מתפאר בקרובו הציוני.
התכתבות עם הרצל
עדות מעניינת שנמסרה לפי תומה מפי הרב שמואל ברוך שולמן, ממקורביו של הראי"ה קוק, מלמדת שהסתובבה אגדה בירושלים על כך שהרב שלזינגר גם התכתב עם הרצל! "מעשה ברב שלזינגר שפנה במכתב אודות זה לד"ר הרצל אל הקונגרס הציוני הבזלאי ויעץ לו שלתשועתם של ישראל נחוץ למצוא כל הנידחים שלנו, והשיב לו הד"ר הרצל במכתב שבו הוא מודיעו כי הקדיש לזה תשומת לב מרובה, ויחד עם זה הוא מבטיח נאמנה להתעניין ולחפש אחרי הדרכים המובילי למטרה נשגבה זו".
גם על עדות זו לא מצאתי תימוכין, אולם הרב שולמן היה אדם רציני הבקי בהיסטוריה הירושלמית. עדותו על ההתכתבות בין הרצל לרב, מתחברת לעדות שהבאנו בתחילת המאמר, על פגישה של הרב והרצל בירושלים, בשנת תרנ"ט.
מי בראש?
בהקדמה לספרו 'תוספות בן יחיאל', שנדפס בשנת תרס"ו, כתב הרב שלזינגר: "בקונטרס המעל"ה (מ'חזירי ע'טרה ל'יושנה ה'קדושה) אשר יצא בשנת תרל"ג… באותו הזמן היה מפורסם במכתבי-העת של המדינה כי היה אז עומדת ארץ ישראל להימכר עם סוריה כמו חצי בחינם… ועל כן הייתי מכריז ומעורר בכל מיני כוחות אפשירות אולי ימצא לנו מקום. ומה גם שהיה בנקל אז להשיג רשיון לנו, על זמן, על כל הארץ, חופשי בלי מס הכבד. רק אם היו דורשים לה. אך בעיניהם הייתי ללעג ולקלס וכמשוגע איש הרוח. ולא שמעו לקולינו המתקדשים [-שומרי המצוות] היכן היינו עתה? אך לא די שלא שמעו, בעטו ועשו תחבולות כאלו עד אשר גם שללו מאתנו את נחלתנו… ומעתה נחזור להתבונן מה היה הפועל היוצא גם בזה מן הנקנה על ידינו, כי נתווסף על כל פנים עיר אחת בארץ ישראל, ואשר קניתי בעד 3,000 שווה היום 50,000. ונתווספו מאחורינו עוד כמה וכמה מושבות נפלאות אשר לרובם מן המתחדשים נעשו יותר מן המתקדשים [-החרדים], ומה נעשה מן הידיעה לא נוכל לבטל את הבחירה".
בשנת תרמ"ג פרסם הרב שלזינגר חוברת בשם "קול קורא. עמוד היראה לחזק הדת וישוב הארץ". וכך כתב בה:
"הנה שחר קמתי לעשות על דבר ישוב ארץ ישראל מן שנת תרל"ג, ורבת צררוני, על כן לא עלתה בידינו עד עתה כי אם זה המעט, אמנם כבר נראה בעליל החדש בזמנו, ואין ספק עוד שיהיה דבר זה, כי אם מי בראש, אם בן ישי (על ידי צדיק) יהיה בראש, או בן נבט יהיה בראש, כאשר יבואו לטמא הארץ. על זאת אם אנשי לבב בני ציון ישימו על המסילה לה' להתאמץ… אז פרוח תפרח הארץ לה', שהוא תכלית ישוב ארץ ישראל האמיתי".
בהמשך החוברת יש פרק שלם (ביידיש) המוקדש לתוכנית הקמת גדוד "חלוצי צבא" ומתווה את הדרך ליישוב הארץ. הוא גם מעלה את רעיון התרומות של יהודי חו"ל לישוב הארץ, מה שמזכיר לנו את 'הקופסה הכחולה' של הקק"ל. כידוע הרב שלזינגר הציע כי השמירה על מקומות היישוב היהודיים תיעשה באמצעות שירות מילואים. חיל הרגלים ייקרא 'שומריאל', ואילו החיילים הרוכבים על סוסים ייקראו 'לוחמיאל'.
"הציונים חושבים לירש ארץ עם לועזית"
הפעם היחידה שרע"י מזכיר בפירוש את הציונים, היא בספרו 'שמרו משפט': "ואם כמו אלו הציונים דורשי ציון בגשמיות, כן ידרשו ציון ברוחניות, אז יקויים ככתוב " וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ", איש מנהל בגשמיות, ואיש מנהל ברוחניות, אז "וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן" (תהילים פז, ה). נשים לב שאין כאן זלזול בציונות החומרית אלא בקשה להוסיף קומה כנגדה, מעין תנועת 'דגל ירושלים' שייסד הראי"ה קוק כדי להשלים את התחיה הרוחנית גם בקודש.
במקום אחר הוא מדבר על הציונים החילונים: "הם חושבים לירש ארץ עם לועזית בלע"ז ועם כוחם ועוצם ידם, לא כן הדבר, אם גם כי אנחנו צריכים לעשות אשר לנו בדרך הטבע… אך וה' בראשם (מיכה ב) צריכים לדעת מה העיקר ומה הטפל, וכמה פקידות כבר היו וכלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ורק אז היה נצרך תשובה חמורה, ועל ידי אורך הגלות כעת ביותר נקל לשוב". גם כאן, בתוך הביקורת על הציונות החילונית, מבהיר רע"י את השקפתו כי אכן הגאולה אמורה להתרחש בדרך הטבע, כלומר – התפתחות היישוב היהודי בארץ היא אכן הגאולה אותה חזו הנביאים. "ומן אז ועד עתה כבר נעשו לערך חמישים מקומות חדשים בארץ ישראל… מהיכן כל אלו נעשו למפליא, ואם לא ככתוב "בונה ירושלים ה' " וכו' והראשונים יקראו עליו: אתחלתא דגאולה" (מתוך דברים שכתב בשנת תר"מ בספרו 'ברית עולם' עמ' סג).
הרב שלזינגר התכתב עם הראי"ה קוק, וכנראה היתה ביניהם גם ידידות והערכה. מתוך ההתכתבות נותר בידינו רק מכתב אחד בכתב ידו של הרב קוק, שבו הוא מתייחס לחידושו של הרב שלזינגר על תקיעת שופר בשבת בהר הבית. מכתב זה שנכתב בשנת תרס"ו על גבי גלויה, שמור כיום באוספי הספריה הלאומית בירושלים.
גאולה נגד השכל
הרב שלזינגר סיפר על ביקורו של הרב יהושע ליב מקוטנא בביתו, בשנת תרמ"ו, בו אמר לו כך:
"מיום חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע, אין טוב בא לעולם שאין כנגדו הרע … ועל כן נאמר ראה אנוכי נותי לפניכם היום ברכה וקללה, כי זה לעומת זה, ולפי דרך הטבע היה צריך לבוא כל הטוב והברכה על ידי משה, כי טוב הוא, והקללה רק על ידי בלעם שהיה מסוגל לקללו, אך הקב"ה הבין ששניהם הם מסוכינם לישראל. אם היה נמסר הברכה למשה אז היה הברכה מרובה כל כך עד בלי די, וכמו אם פותחים נהר שוטף במים חיים אז נשטף ונאבד בו גם אם בעצם הם מים חיים להחיות נפש. וכן אם היה נמסר הקללה לבלעם אז לא היה ח"ו שריד ופליט ותקומה כי רצה כבר לקבותם בלא"ה, על כן היה הקב"ה מהפך מן סדר העולם, משה נעשה המקלל בתוכחות וצ"ח קללות ובלעם היה המברך, וזה הוא ממש היפך הטבע למען יוכלו שאת זה וזה על מיתוק הצינורות ההם. וזה הכוונה ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה. כן הדבר הזה הנוגע לעניין ישוב ארץ ישראל כאשר בראשית יצא מפיו של הרב לב העברי אשר לפי דרך הטבע היו צריכים להיות בכל מחנה העברים ששים ושמחים ושותים בצמא את דבריהם ולשמוע בקולו, ומן החדשים היה לפי הטבע להיות להיפך, כי מה להם עם ציון, ולבסוף אנו הרואים ההיפך מן קצה אל קצה – מן המתחדשים מברכים ומן המתקדשים מקללים, וזה הוא נגד השכל ושלא כדרך הטבע, אלא לאות ומופת כי הוא זה כי אהבך ה' אלוקיך, כי אלמלא המתחדשים היו רודפים [אחר] העניין, כמה מסירות כבר היו עליו ועל עמו ונחלתו עם עלילות שווא ומדוחים להפך לב מלכים ושרים ברדיפות סכנות נפשות ולהם הכוח והיכולת כנודע" ('שמרו משפט' עמ' יג-יד).
בעיניהם, ההשגחה העליונה מקדמת את הגאולה דווקא דרך הציונים שאינם דתיים. השקפה זו מזכירה במקצת את תפיסתו של בעל 'אם הבנים שמחה', רבי יששכר שלמה טייכטל, שאכן מביא בספרו מדברי הרב שלזינגר. בהערת אגב אציין שגם אצל הרב טייכטל השתדלו צאצאיו החרדים לנקותו מכל שמץ ציונות, בה בשעה שחוקרי משנתו טוענים שהוא הפליג עוד יותר מהראי"ה קוק ביחסו האוהד כלפי הציונים!
ובמקום אחר כתב: "מי הם החייבים, המתחדשים או המתקדשים, יגיד לנו המשיח, כי אין אנו יכולים לדעת אם אלה שקוראים אותם פושעים, אבל בכל נפשם ובכל מאודם עובדים בעד ציון. מה היו צריכים כבר לעשות אלה מסדרי חצות בעד ציון? לכל הפחות לקיים 'ציון במשפט תפדה'. מפני זה יכול להיות שאלה יש להם זכות יותר גדולה, כי הם רק תינוק שנשבה לבין הגויים".
*
הרב עקיבה יוסף שלזינגר נפטר בשבת א' באייר תרפ"ב (1922), לפני 100 שנה. על שמו היישוב בני עי"ש מדרום לגדרה.
