הבן הציוני של ה'חפץ חיים'

בשנת תרכ"א נולד אריה לייב, בנו בכורו של ה'חפץ חיים', רבי ישראל מאיר הכהן מראדין. הילד אריה לייב התחנך אצל אביו ה'חפץ חיים', שתלה תקוות רבות בבנו.

בשנת תר"ל, במלאות לו תשע שנים, נסע אתו אביו לעיר ווסילישקי והכניסו שם לתלמוד תורה. כעבור שנה החזירו אביו לביתו בראדין ולמד אתו בעצמו. בקיץ תרל"ה נסע עם בנו לעייירה ליפנישוק ולמד אתו בבית המדרש המקומי.

כעבור שנתיים (תרל"ז) נסע ר' אריה לייב לאיישישוק ל'קיבוץ' המפורסם של האברכים, שעמהם נימנו עילויים גדולים. ר' לייב היה בעל מוח חריף והגיון מעמיק, הצטיין בישיבה ההיא בהתמדה נדירה ושכל ישר, ושמו יצא לתהילה. בהמשך למד בבבתי מדרשות בעיירות נוספות. לאחר נישואיו בשנת תר"מ התיידד עם רבי חיים סולובייציק, שהיה אחר כך ראש ישיבת וולוז'ין.

סיפר יצחק ריבקינד:

במגוריו בעיר רובזויצי, סמוך על שולחן חותנו, הקדיש רבי לייב את כל מרצו לצרכי הציבור. תיקן תקנות, הכניס סדרים בכל המוסדות, ייסד שיעורים לתנ"ך ולדקדוק בשביל נערי העיר. שעות שלמות ישב ולימד שיעורי תנ"ך. גם על הגדולים השפיע להקדיש שעה ללימוד התנ"ך. תושבי העיר למדו מכך את חשיבות התנ"ך: "אם בנו של החפץ חיים מייסד שיעורים לתנ"ך, בוודאי כך ראוי לעשות…".

לאחר זמן מה עבר רבי לייב לעיירה ראדין, ועלה הרעיון שהוא ישמש בתור רבה הרשמי. אולם אביו, החפץ חיים, התנגד לכך, כנראה כדי שלא לפגוע במועמדים אחרים שביקשו לכהן שם.

במקום זאת הקדיש עצמו רבי לייב לחיבור כמה סימנים נכבדים בספר 'משנה ברורה', ובכך השתתף ביצירתו ההיסטורית של אביו, שנמצאת היום כמעט בכל בית בקרב שומרי המסורת מקהילות אשכנז, ואף בבתיהם של אנשי העדה החרדית, שכנראה לא מודעים לצד מסוים בחייו של רבי לייב זצ"ל, שמבחינתם נחשב ל"עוון" שלא יכופר – היותו ציוני מובהק…

אגודת הסתרים הציונית

רבי לייב הכהן פופקא (כך היה שם משפחתו) היה מגיל צעיר 'חובב ציון'. הוא נשבע שבועת אמונים לאגודת הסתרים 'נצח ישראל' אשר נוסדה בישיבת וולוז'ין, שפעלה בחשאי למען יישוב הארץ. מטעמים מסוימים הופיע ברשימת החברים בשינוי שם משפחתו ל'אפשטיין'.

עם סגירת ישיבת וולוז'ין, הועבר מרכז 'נצח ישראל' מישיבת וולוז'ין לעיר מינסק, שם התנהלה על ידי הרב יצחק ניסנבוים, הרב דון יחיא ועוד.

כאשר הצטרף רבי לייב לאגודה (בשנת תרנ"ג), כתב הרב ניסנבוים לחיים נחמן ביאליק שהיה אף הוא ממייסדי האגודה:

"להאיש הזה דומיה תהילה. עוד לא ראיתי איש מעשה כזה. אהבתו לציון אין לתאר, ועדיו לגאון בישראל".

גם במכתבים נוספים, הכתובים ברמזים והצפנות (מחשש לעינא בישא של השלטון) שיבח הרב ניסנבוים את "מר עפשטיין", הלא הוא רבי לייב, ואף סיפר שלמד "מסכת שבועות", כלומר: נשבע אמונים לאגודה.

הקמת מושב חפץ חיים

פעמיים ביקר רבי לייב פופקא בארץ ישראל – בשנת תרפ"ד ובשנת תרצ"ד. סיבת הביקור הראשון מפתיעה למדי: מתברר שעוד בחיי אביו החפץ חיים עלה הרעיון להקים ישוב חרדי על שמו – "חפץ חיים", כאשר אחד מראשי העוסקים במלאכה הוא בנו רבי לייב.

בחודש סיון תרפ"ד פרסם העיתון 'קול יעקב' את הידיעה הבאה: "באו לעירנו הרב ר' ליב כהן בנו של הגה"צ בעל חפץ חיים ובעל נכדתו הרה"ג ר' יהושע… הם באו הנה מטעם חברת יהודים חרדים בפולניה וליטא לקנית אדמה וליסוד מושבה בשם "חפץ חיים'".

אף כי הרעיון נתקע בשל מניעות שונות, יותר משנה לאחר מכן אנו מוצאים אותו שוב על דפי העיתונות העברית. בעיתון 'הארץ' (א' באלול תרפ"ה) נכתב כי "בעוד ימים מועטים יעלה הגאון בעל 'חפץ חיים' עם משפחתו לארץ ישראל, על מנת להשתקע שם. ספרייתו כבר הולכת ומועברת לארץ ישראל. ה'חפץ חיים' אומר להתיישב בפתח תקוה, שם בונים בשבילו בית חדש. לפני נסעו תתקיימנה בווילנא ובוורשא אסיפת רבנים ואדמו"רים בקשר עם ההצעה להקים בארץ ישראל מושבה על שמו של ה'חפץ חיים'".

אמנם רעיון זה לא התגשם, אולם הקיבוץ הראשון של 'אגודת ישראל', שהוקם בשנות הת"ש (וראשיתו כבר בשנת תרצ"ג) על ידי יהודים עולי גרמניה, זכה להיקרא על שמו של החפץ חיים.

במחיצת הרב קוק

לאחר ששב רבי לייב לביתו בוורשה, הגיע לשם הרצי"ה קוק, במסגרת מסע מיוחד שערך באירופה. רבי לייב סיפר לו: "רציתי לראות את הקיבוצים ואת המושבים בארץ ישראל, להכיר את הכל. והאמת, שלא כל כך רוויתי נחת רוח. הרי הם 'חופשיים'. מאידך, גם המצב בירושלים לא כל כך טוב, עם ה'קנאים'", והביע סלידה עמוקה ממעשיהם נגד הרב קוק.

באותו ביקור העניק לו הרצי"ה שלושה ספרים של אביו הראי"ה: אורות, אדר היקר ו'ראש מילין'. פתח רבי לייב את 'חבש פאר' (על תפילין), דפדף במהירות וסיים את הספר. פתח את 'אדר היקר', דפדף לאט עד שסיים. את הספר ראש מילין – קרא מאוד לאט, ולאחר שקרא בעמוד הראשון, סגר את הספר והניחו. "הרב שכתב זאת, הוא גדול ומבין, אך אני בדרגתי אינני מבין את הדברים…".

בארכיון המדינה שמור מכתב מעניין שכתב רבי לייב אל הראי"ה קוק, מחודש אלול תרצ"ד, שטרם נדפס עד היום.

"אל כבוד הרב הגאון הגדול תפארת ארצנו הקדושה מהר"ר אברהם יצחק הכהן, ירים ד' קרנו ויזכה לרעות צאן קדשים עד ביאת הגואל", כך פתח רבי לייב את מכתבו. הוא מבקש עזרה דחופה בהעלאתו לארץ של הרב ברוידא, ת"ח צעיר שזכה להיות שמשו האישי של החפץ חיים. מתברר שה'חפץ חיים', המליץ לו לעלות לארץ בהקדם, משום שאסון חמור עומד להתרחש באירופה. העולה המיועד אף עבד בחוות הכשרה חקלאית, במסגרת הכנותיו לעליה.

"אמרתי לפנות לכבוד גאונו, אם כי יודע אנוכי כי בדרך הטבע אם גם ככוח אבנים כוחו, אי אפשר לאדם להתקיים ולעמוד בטרדות העצומות כאלה שכתרוהו מקרוב ומרחוק, ורק בחמלת ד' על כת"ר… אמרת להידחק גם אנוכי ולבקש רחמים על האי גברא… למצוא בעדו עצה ותושיה להיכנס לארץ". ואכן הרב ברוידא עלה ארצה באותה שנה, עם משפחתו, והתיישבו בפתח תקוה.

פעילותו בתנועת ה'מזרחי'

לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ד, ולאחר פטירת רבה של ראדין הרב אהרן מרדכי מירוויס, קיבל רבי לייב פופקא (בגיל 74!) את הרבנות בראדין. אז מצא לנכון להתקרב בגלוי להסתדרות 'המזרחי' ושמח להיפגש עם ראשי התנועה, אשר היה קרוב אליהו ברוחו ורק בתוקף הנסיבות נאלץ היה לעמוד מרחוק להם.

הרב פופקא התאמץ והגיע לועידה השביעית של הסתדרות המזרחי בפולין, שהתקיימה בחודש סיון תרצ"ז. זו היתה הועדה האחרונה של התנועה בפולין לפני השואה. רבי לייב נבחר להיות אחד מחברי הנשיאות של הועידה. הוא גם נכח בוועידת היסוד של "כנסת רבנים המזרחיים", שהתקיימה באותה שנה בורשה, ואף השתתף בועדה לניסוח ההחלטות.

בנאום נלהב שהשמיע בנעילת הועידה של 'המזרחי', הדגיש את הצורך בעלייה המונית של יהודים דתיים לארץ, שתטביע את חותמה על הישוב. "נראה נא לפחות ברגע האחרון, שלא נישאר האחרונים בעבודת הגאולה. היו שהתנגדו לישוב הארץ, באמרם שאין צריך לתמוך בבניין שאינו לפי רוח התורה, אולם עלינו להבין שאם אמריקה שבה התיישבו בעיקר המוני העם והיא לא היתה מסוגלת כלל לרוח התורה, בכל זאת רואים אנו שרוח התורה מתבצרת שם ומופיעים בה ספרים תורניים רבים, ארץ ישראל הספוגה כולה רוח התורה על אחת כמה וכמה שאין צריך לפקפק בדבר. נבנה נא את הארץ, וה' יהיה בעזרנו!" (הצופה, י"א באלול תרצ"ז). אזכיר כי מדובר שנים ספורות לפני השואה.

הרב יחיאל מאיר בלומנפלד הי"ד מסר על שיחתו עם רבי לייב:

"פעם אחת ישבנו ועסקנו בשאלות בנין ארץ ישראל. אמר רבי רבי לייב: בהיותו קטן, רכוב על כתפי אבא ז"ל, הוא אמר לי כך: 'דע בני, שכמו שכל אדם צריך להתחיל את לימוד התורה מהאל"ף בי"ת עד שידע ללמוד בעצמו ולחדש חידושים בתורה, כך צריך להיות באהבת ישראל. צריך היהודי למלוד את זה מאל"ף בי"ת, ירגיל את עצמו לתת פת לעני וכדומה, עד שיתרגל למסור את נפשו בעד אהבת ישראל'.

"לפי דעתי", המשיך רבי לייב, "כך צריך להיות באהבת ארץ ישראל. צריכים להתחיל מאל"ף בי"ת, לאסוף פרוטות בעד הקק"ל, למחלקת החרדים (הדתיים), ואחר כך לפעול הרבה בישובה של הארץ".

רבי לייב היה קשור מאוד לאביו. הוא עזר לו בהדפסת ספריו, תמך בישיבתו בראדין, ולאחר פטירת אביו פרסם את מכתביו, בשתי מהדורות. כשנפטר רבי לייב, בוורשה, הוא הובא לקבורה ליד קבר אביו ה'חפץ חיים' בראדין.

האם גם המוסר מתפתח?

אחת מבנותיו של רבי לייב, גיטל, עלתה לארץ בשנות השבעים, וסיפרה בראיון לעיתון 'מעריב':

"כשבחרתי ללכת לאוניברסיטה, בשנת 1916, אמר לי סבא, החפץ חיים: "למה את הולכת לאוניברסיטה, ללמוד מדעים?". "העולם מתפתח, סבא. המדעים כובשים את העולם", ניסיתי להשיב. ואז התבונן בי סבא ואמר: נכון שיש התפתחות, אבל היא רק טכנית. האנשים יודעים הרבה על השמים ועל הארץ, אולי אפילו יוכלו לטוס לירח ולהרקיע שחקים. אבל מה עושים האנשים עם הידע הזה? הורגים אחד את השני. במלחמה הבאה ודאי ייצרו פצצות שיפצחו את האדמה. אין מוסר בעולם והמוסר לא התפתח תודות לטכנולוגיה. התפתחות הטכנולוגיה רק תביא לכך שהאדם יהיה גרוע מחיה רעה. ישמידו ערים, מחוזות וארצות. לאן נגיע עם כל זה?".