רבי יוסף זונדל מסלנט על 'אתחלתא דגאולה'

אחת התנועות החשובות והמשפיעות ביותר בעם היהודי בדורות האחרונים, היא תנועת המוסר. היא החלה באמצע המאה ה-19, והשפעתה נמשכת עד היום בעולם התורה. מייסדה הרשמי הוא רבי ישראל מסלנט, אך הוא תלה את ראשיתה באישיותו ותורתו של מורו ורבו רבי זונדל מסלנט. רבי זונדל היה אדם מופלא, גאון בתורה ובמידות וצדיק נשגב, והוא למעשה היווה את ההשראה להקמת תנועת המוסר, עד שאפשר לכנותו כ"אבי התנועה".

רבות נכתב על רבי זונדל מסלנט, בתור איש המוסר. פחות ידוע הפן הציבורי שלו, כרבה של ירושלים ומנהיגה. עוד פחות מוכרת הזיקה שלו לתחיית האומה, האקטביזם המשיחי בו היה חדור, ויחסו והשפעתו לבנייתה של ירושלים בימי ראשית הישוב.

להלן אשתדל לגעת מעט בנקודות אלו, שטרם נחקרו כדבעי עד היום. חלק מדבריי מבוססים על מאמרו של ד"ר אריה מורגנשטרן, בספרו 'דוחקי הקץ', שהקדיש פרק לתפיסתו המשיחית של רבי זונדל מסלנט.

אישיותו המוסרית

רבי יוסף זונדל נולד בשנת תקמ"ו בעיירה סלנט. התחנך בישיבת וולוז'ין אצל רבי חיים מוולוז'ין. רבי חיים מסר לו את כל תורת הגר"א והתבטא עליו: "זונדל שלי הוא אדם בעל שיעור קומה". רבי זונדל המשיך את מנהגי הגר"א ותורתו ונחשב כ"פה שלישי לאליהו".

לאחר פטירת רבי חיים מוולוז'ין, עבר לעיר פוזנה אל רבי עקיבא איגר, ללמוד משיטת לימודו וחסידותו.

סיפורי מופלאים מסופרים על צדקותו של רבי זונדל מסלנט. מידותיו הזכות, כמו אישיותו המיוחדת, היו לאבני דרך בשיטת המוסר אותה הקים תלמידו הקרוב רבי ישראל מסלאנט אשר הושפע ממנו רבות כאשר זעק אליו בנהמת לבו: "ישראל, למד מוסר ותהיה ירא שמים"! והדברים נכנסו ללבו. כאשר נשאל פעם ר' ישראל, באילו ספרים למד עמו ר' זונדל, השיב: לא מספרים למדתי ממנו אל מהנהגתו ומדמותו הכבירה. את דמותו של ר' זונדל סיכם ר' ישראל במשפט אחד: "לפי השערתי לא מצאתי עובד ה' כמוהו!".

רבי זונדל הוא לא כתב ספרים במוסר ולא כתת רגליו ממקום למקום כדי להפיץ את תורת המוסר, אך כל כולו היתה התגלמות המוסר, באורח חייו, בהליכותיו בכל צעד ותנועה היה דוגמא לאחרים.

אני מניח שרבים מהקוראים מכירים את הסיפור המפורסם על רבי זונדל מסלנט והעגלון. במרתפי הארכיון הציוני מצאתי דף ישן ומצהיב, ובו גרסה ארוכה ומפורטת של הסיפור. הדברים נכתבו מפי נכדו של רבי זונדל, ואני מניח שזוהי הגירסה המדויקת ביותר. היא כוללת סיום שחסר בדרך כלל בגירסאות אחרות:

"פעם אחת נסע הגריז"ס [רבי זונדל סלנטר] זצ"ל בלילה לעיר אחת לרגל מסחרו. קודם חצות הלילה נרדם הגריז"ס בעגלתו. אחר שעה קלה הקיץ משנתו בהרגישו שהעגלה עמדה מלכת, וירא והנהו קרוב לכפר נוצרי והעגלון איננו בעגלתו. מיד הבין שהעגלון ירד לגנוב מספוא לסוסיו מהגורן (כאשר שמע אז על מנהג איזה עגלונים). ויזעק הגריז"ס בקול פחדים: "ר' משה [רואים]!". העגלון משה, בשמעו את קולו, השליך את המספוא וימהר כחץ מקשת וירץ לעגלתו וידהר את סוסיו. כאשר הרחיקו מהכפר וירא שאין רצים אחריו, סבב את הגריז"ס בשאלתו: את מי ראיתם? ההיה זה השומר או בעל הגורן? האם היה קרוב? האם רץ אלי? "ודאי", השיב הגריז"ס. "הוא השומר, הוא בעל הגורן, והיא "העין הרואה" הכי קרובה…". "אם כן רימיתם אותי", טען העגלון בתרעומות, ומה היה קול הפחדים שלכם? אח ר' משה! אמר הגריז"ס, "מה גדול הפחד מן האדון האמיתי, גבוה מעל גבוה, השומר". והתחיל להסביר לו את הדבר הפשוט: "הנוטע אוזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט". רק אז הבין העגלון שבאמת ולב תמים צעק בקול פחדים: "ר' משה [רואים]", כעל ראיה מוחשית, והדברים חדרו ללבו של העגלון והבטיח לו שמעתה ישמר ממעשים כאלה".

עליה ארצה

בשנת תקצ"ט עלה רבי יוסף זונדל מסלנט לירושלים, וכיהן כמורה הוראה לכולל הפרושים בירושלים. הוא נשלח על ידי 'רוזני וילנה' כנראה בכדי לחזק את הקהילה הירושלמית, שראתה בבניינה של ירושלים את הדרך העיקרית לקרוב הגאולה (לעומת הקהילה האשכנזית בצפת, שאף היא נוסדה על ידי תלמידי הגר"א, אשר שאפה לקרב את הגאולה באמצעות חידוש הסמיכה והסנהדרין).

מחוסר ברירה ניאות רבי זונדל למינויו כמורה הוראה, אך החליט להעביר את המינוי לרב הראשון שיבוא לעיר שיהיה גדול ממנו בהוראה. כאשר הגיע ארצה חתנו רבי שמואל סלנט, העביר לו רבי זונדל את שרביט ההוראה בעיר.

העדה בירושלים בימיו היתה קטנה ונתונה למשיסה, והוא נטל על עצמו את הנהגת היישוב והיה לה לרועה נאמן עד שזכה לראותה בת יותר מעשרים אלף נפש.

בשנת תר"ז ייסד את חברת "אור תורה" ללימוד התורה במשמרות בביהמ"ד "מנחם ציון". ר' יוסף זונדל נטל חלק בייסוד המוסד התורני המרכזי "עץ חיים" וביה"ח "ביקור חולים" יחד עם חתנו רבי שמואל סלנט.

השקפתו על הגאולה

תלמידי הגר"א ולומדי תורתו שעלו לארץ ישראל, סברו שתהליך הגאולה יהיה 'בדרך הטבע' ולא 'בדרך נס', ושהגאולה איננה תלויה בתשובה שלמה של העם היהודי לתורה ולמצוות. זאת בניגוד לעמדה תורנית שניצניה נשמעו כבר אז (והתעצמה במשך השנים בציבור החרדי) שהגאולה תלויה בתשובה ותבוא בדרך נס ולא דרך השתדלותנו.

בעמדה זו של תלמידי הגר"א החזיק כמובן גם רבי זונדל. ו"היה רגיל לאמר משמו [של רבי חיים מוולוז'ין] את הדברים האלה, היינו: אם נשיג רק [את] הר הבית להקריב עליו קרבן תמיד פעם אחת, הרי זה לאחר המעשה", כלומר לאחר שתתחיל הגאולה, היינו שזה יביא את הגאולה השלמה.

ראשי עדת הפרושים בירושלים כתבו על בניית ה'חורבה': "סימנא מילתא היא אתחלתא דגאולה", וכך גם סבר רבי זונדל. במשך עשרות שנים היה ר' זונדל מן התומכים העיקריים בהקמת בית הכנסת הגדול שבחצר חורבת ר' יהודה החסיד, למרות ההוצאות הכספיות העצומות שהיו כרוכות בו. הוא ראה בבניית המקום חלק מהתגשמות חזון הגאולה. מעניין שדירתו הקטנה היתה בתוך מתחם מקודש זה של חורבת ר' יהודה החסיד. רוב ימיו ולילותיו שהה בביהמ"ד "מנחם ציון" בחורבה, בה למד ולימד והאציל מרוחו הטהור על כל היישוב. שימש גם כגבאי ביהכ"נ הגדול "בית יעקב" שבחורבה במשך שנים רבות. הוא נהג לקום בחצות הלילה וללמוד עד אור הבוקר.

ר' יוסף זונדל היה מחובבי ציון הגדולים, וראה בבניין הארץ את תחילת הגאולה. תלמידו, רבי נתן פרידלנד, עליו סיפרנו בשבוע שעבר, כתב בספרו 'יוסף חן' (דף כז):

"אחרי המחלוקת הנ"ל (במסכת סנהדרין, האם גאולה תלויה בתשובה) חתמה הגמרא שם 'ושתק רבי אליעזר'. ואמר לי מו"ר (ר' יוסף זונדל) כי שתיקה כהודאה דמיא, דאם לא כן למה צריכה הגמרא דווקא פה לסיים "שתק רבי אליעזר" דלא כהרגיל, אלא רק להודיע שהודה לרבי יהושע (שגאולה לא תלויה בתשובה). והראה לי ב'פרקי דר"א' שהודה ר' אליעזר בפירוש, נמצא רב יחידאי שהדבר תלוי בתשובה. ואחרי תיבות "ושתק רבי אליעזר" הביאה הגמרא תכף ומיד על זה: "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", היינו על כל הנ"ל, כאומר: אין תשובה מעכבת ואין קץ מעכב, כי אין קץ בדבר רק זה הקץ המגולה, כאשר בכל זמני הכושר יתקרבו ישראל לבוא אל ארץ הקדושה של נחלת שדה וכרם והארץ תתן להם יבולה בשפע רב – זה הוא הקץ המגולה, וזה הוא דור שבן דוד בא".

המגפה – סימן לביאת המשיח

רבי זונדל ראה את כל הקורות בארץ ישראל כחלק מהתפתחות הגאולה (גישה שנקט בה גם רבנים נוספים בישוב הישן, וגם לימים הראי"ה קוק).

כאשר השתוללה מגיפת החולירע בירושלים בשנת תרכ"ו, מצאו את מותם מאות מיהודי העיר. גם כמה רבנים ומנהיגים נפטרו אז, והיה שבר עצום בקרב הקהילה הירושלמית הקטנה. במגיפה זו נספה גם ר' יוסף זונדל מסלנט, ונפטר ביום ג' בחשון תרכ"ו.

בעקבות פטירתו החליט רבי מאיר אוירבך, מרבניה הבכירים של ירושלים, להטמין בין כפלי תכריכיו פתק ובו בקשה כי יתגלה בחלום לאחד מגדולי ירושלים על מנת להסביר לו את פשר המגיפה הנוראה. וכך נכתב שם:

"והנה כאשר נסתלק הגאון מו"ה זונדל זצ"ל באו איזה אנשים להרב הגאון האמיתי מ' מאיר [אוירבך] … ושיחרו אותו שיכתוב פיתקא ויבקש מהנעדר [ר' זונדל] סיבת רוע הגזירה, על איזהו חטא או פשע ומה חרי [האף] הגדול, על מה עשה ה' ככה לנו… וכתב פיתקא וביקש ממנו שיגלה סיבת הזעם לאחד משלושה אנשים יחידי סגולה וכתב שמותיהם הטהורים על המכתב, והיה אחד מהם הרב הצדיק… זלמן בהר"ן נ"י, ומסרו הפיתקא להגאון הנעדר [ר' זונדל], ובלילה שלאחריו בא הגאון הנעדר בחלום הלילה קודם עלות השחר להרב הצדיק מו"ה זלמן ואמר לו בזה הלשון: לא ידעתי על מה אתם מרעישים העולם, הלא לכם לב לדעת כי בעת ביאת משיח צדקנו ככה ראוי ונכון להיות, ותדע נאמנה כי היא אתחלתא דגאולה".

לא מצאתי הסבר לדברים פלאיים אלו של רבי זונדל מסלנט, שפורסמו על ידי רבי עקיבא יוסף שלזינגר בעיתון מיוחד 'עמוד היראה' שהדפיס בכ"ט באייר תרכ"ט.

בזהירות רבה אני רוצה להציע פירוש פשוט ומדהים כאחד לדברי רבי זונדל, על פי מה שהתרחש באותה שנה, תרכ"ו, בירושלים.

במידה רבה אפשר לסמן את ראשיתו של תהליך 'היציאה מהחומות', באירועי שנת תרכ"ו. בקיץ תרכ"ו הונחה אבן הפינה לשכונת 'נחלת שבעה', שבעקבותיה קמו וגם ניצבו אחיותיה, השכונות הראשונות בירושלים החדשה. מהפך היסטורי זה של הרחבת גבולות ירושלים והקמת ירושלים החדשה החל אפוא בשנה זו (אמנם גם קודם לכן הוקמו שתי שכונות מחוץ לחומה, אך הן היו בגדר של הופעות חד פעמיות, שלא היה להן המשך רציף, ודאי לא בעיני הקהילה האשכנזית של צאצאי תלמידי הגר"א, אליה השתייך רבי זונדל מסלנט).

העובדה ששני האירועים הדרמטיים והמנוגדים – היציאה מהחומות והמגפה הנוראה – התרחשו באותה שנה, לא היתה מקרית. מה שדחף את הישוב הישן לצאת מהחומות ולהגשים את החזון הותיק להרחיב את ירושלים, היה הצפיפות הקיצונית בעיר העתיקה, שגרמה להתפשטות המגפה.

רבי זונדל, כיתר תלמידי הגר"א, האמין כי הגאולה צומחת דווקא מתוך המשברים, "ככה ראוי ונכון להיות", עד כדי כך שהוא תמה (!) על "המרעישים" כנגד האסון הגדול. מבחינתו המגפה היא אכן משבר, אך כזה שמתוכו תיוולד מהפכה היסטורית – בניין ירושלים והרחבת הישוב.

חיבת הארץ ובניינה

חיבתו של רבי זונדל להרחבת הישוב ידועה לנו ממקורות אחרים. סיפר מרן הראי"ה קוק זצ"ל: כאשר היה בא הצדיק ר' יוסף זונדל מסלנט לירושלים, או כשהיה נוסע לחברון להשתטח על קברי אבות, היה עובר ומונה את חצרות הבתים, גם של הגויים, ותמהו הרואים. ויאמר להם: ולמה תתמהו? והלא מקרא מלא הוא: "סובו ציון והקיפוה ספרו מגדליה"! [מובא בספר 'הצדיק רי"ז מסלנט ורבותיו, אליעזר ריבלין, עמ' קלד].

רבי זונדל לא הסתפק באהדתו לבניין ירושלים. "זקני ירושלים מעידים שרבי זונדל היה מן המעוררים את צעירי ירושלים לבניין העיר והארץ. חיבתו לישוב היתה כה גדולה עד שהיה מטייל בהרי ירושלים ובוכה על שממותם, והיה אומר שהוא שמח לראות גם בבנייניהם של הגויים ובלבד שתיבנה הארץ" (הצדיק ר' זונדל, עמ' יט).

כתבים רבים של רבי זונדל מסלנט אבדו בצוק העיתים, אולם בשנים האחרונות התגלו כמה כתבי יד שלו שטרם נודעו עד היום, הצופנים בהם סודות קבליים, ויהי רצון שנזכה לאורם.