הסבא-רבה של ראובן (רובי) ריבלין היה רבי אבנר זצ"ל, חובב ציון שהקדיש את חייו לישוב היהודי בארץ, והיה ממייסדי המושבה 'יסוד המעלה'. הוא הסתופף בצילם של הרבנים הקנאים ביותר בירושלים, וקיבל מהם הסכמה לספרו המיוחד, המהווה "מדריך לציונות תורנית".
למעשה, סיפורנו מתחיל עם רבי יהושע זאב זיסנווין. הוא נולד בשנת תר"ג בעיר סובלק, ולאחר נישואיו כיהן כמגיד מישרים בעירו. במקביל לעלייתו ארצה, הוא לא הרגיש בנוח עם שם המשפחה הארוך והגלותי, ולכן החליט לעברת את שם משפחתו ל'אבנר'. אני מניח שהוא היה מהראשונים בארץ, ואולי הראשון, שעברתו את שם משפחתם. מן הסתם באותה תקופה צעד כזה אומץ… שינוי השם אכן הצליח, ובקרב הישוב הישן כינו אותו בשם "רבי אבנר".
עלייתו לציון
טרם עלותו ארצה, שימש רבי אבנר את גדולי הדור ברוסיה והתאבק בעפר רגליהם. הוא גם שוחח עמם על ישוב הארץ, נושא שהעסיקו מאוד. בין הגדולים אתם דיבר בנושא היו רבי שמואל מוהליבר, רבי יצחק אלחנן ספקטור, ורבי ישראל סלנטר. בעיקר הוא דבק בגאון הנודע רבי יהושע ליב (המהרי"ל) דיסקין, שעלה לירושלים בשנת תרל"ח, והיה לאביה הרוחני של קבוצת קנאי ירושלים, אבותיהם של בני העדה החרדית כיום, מתנגדי הציונות.
בשנת תר"מ, כשהתעוררה בגולה תנועת 'חיבת ציון', "והרעיון הקדוש של שיבת ציון מצא קן גם בלבות נכבדי עיר מולדתו סובאלק", היה רבי אבנר חבר פעיל בחברת ישוב ארץ ישראל בעירו, שהחליטה לקנות נחלה בארץ ישראל ולעלות בעצמם ולהתיישב על אדמתה. ברוב קולות נבחר רבי אבנר לעמוד בראש חברה זו.
רבי אבנר התלבט כיצד לנהוג למעשה בענייני עלייתם של בני עירו לארץ ישראל. הוא שלח שאלה למורו ורבו הרב דיסקין, והלה יעץ לו שראשית כל ישלחו "שני תיירים להתייעץ עם יושבי ארץ ישראל". שניים מנכבדי סובאלק עלו לארץ בשליחות זו, אבל חזרו בידים ריקות. אז החליט רבי אבנר לעלות בעצמו. הוא עזב את עיר מולדתו ואת פרנסתו הטובה, ובכיסו למעלה מאלפיים רובל. הוא היה אז כבן שלושים ושש, במבחר שנותיו, ובתקוותו להתיישב בארץ ולהיאחז בה.
בהגיעו לירושלים הוא עלה למעונו של הרב דיסקין. הרב עודד אותו לעסוק ברעיון הקדוש של ישוב הארץ, וציווה עליו לעלות לגליל ולייסד שם "קולוניה" (מושבה). בימים ההם עלו מהעיר מזריטש יהודים שביקשו לקנות אחוזה בארץ, ורבי אבנר הצטרף אליהם, בשם החברה שבראשה עמד, של יהודי סובאלק, וביחד הם רכשו את אדמות 'יסוד המעלה' שעל יד החולה, בגליל העליון.
פעילות החברה הכתה גלים ברחבי העולם היהודי. הידיעה שבעלי בתים עשירים וחשובים מקהילה יהודית גדולה רוצים לעזוב את כל עסקיהם ולנסוע לארץ ישראל, כדי לעבד בעצמם את אדמתה, עשתה רושם עצום. העיתונים היהודיים ברוסיה הרבו להלל את החברה הסובאלקאית, והציגו אותה כמופת לרבים (ראו על כך ב'ספר קהילת סובאלק').
ניסיון רכישת כפר חיטים
בשלב מסוים המקום היה צר מלהספיק גם לשתי הקבוצות, ממזריטש ומסובלק. הוא התקשר עם חברה אחרת גדולה שבה היו חברים יהודים מעיירות שונות, אשר בראשה עמד הרב מוהליבר, לשם רכישה נוספת בגליל.
בחודש אייר תרמ"ו פרסם הסופר והעיתונאי הירושלמי שמואל רפאלוביץ ידיעה מעניינת בעיתון 'היום' שנדפס ברוסיה.
"באלה הימים נסע הרב יהושע זאב אבנר מסובאלק היושב בירושלים, במלאכות [בשליחות] סגל חבורת גבירים נכבדים 40 משפחות, ויקנה עבורם סמוך לטבריה אדמה דשנה ופוריה בת ארבעת אלף דונם בכפר הנקרא חאטין, עם כל ההוצאות עלתה האדמה לסך 20,000 רובל כסף".
אלו הם ניצני ההתיישבות היהודית בכפר חיטים, התיישבות שידעה עליות ומורדות.
גם רכישה זו נעשתה בעצת הרב דיסקין והוראתו. באומץ רוחו ובתשוקתו לישוב האדמה הוא העז להעניק את כל כספו בתור דמי קדימה. למגינת לב, היו שהלשינו עליו בפני ראשי החברות בחו"ל, וחברי הקבוצות נמנעו מלשלוח את 18,000 הרובל הנותרים, כתשלום על האדמה. הקניה התבטלה, וכך איבד רבי אבנר את כל ממונו.
הרב הקנאי, חובב ציון
בשעה קשה זו נחלץ מורו ורבו הרב דיסקין לעזרתו. הוא "קיבל אותו תחת כנפיו, לישב בבית מדרשו, והשגיח על פרנסתו". הוא היה מטייל עמו "בכל יום חוץ לעיר לשאוף רוח צח, להבריא", כשהעיר היא כמובן ירושלים העתיקה, והטיול כנראה התקיים בשכונות החדשות שמחוץ לחומה.
רבי אבנר היה לאחד מנאמניו ואנשי סודו של הרב דיסקין. מחמת שכל מעייניו היו בחיבת ציון, משך רבי אבנר את נושא שיחותיו עם הגאון לענייני הישוב וההתנחלות, ומרשמיו על שיחות אלו אנו למדים דבר חידוש: מתברר שהרב דיסקין, הקנאי הגדול שרבים מהציונים ראו בו אויב גדול לפעילותם, היה למעשה חובב ציון אמיתי, והשתדל להרחיב את יישוב הארץ. עובדה זו נתמכת גם ממקורות אחרים, מהם עולה שהרב דיסקין נטה לחיבת ציון, והדבר עשוי להסביר את העובדה המרעישה לפיה בנו וממשיך דרכו, רבי יצחק ירוחם דיסקין, היה במשך תקופה מסוימת ציוני רשמי, החזיק בתפקיד ציוני, ואף התכתב עם הרצל בענייני הציונות.
למה אני קורא לזה עובדה מרעישה? משום שכאשר הוקמה העדה החרדית (תרע"ט) נבחר הרב יצחק ירוחם דיסקין לעמוד בראשה, ועד היום הקנאים רואים בו את אחד מהגדולים שהתנגדו לציונות…
כיצד יתכן שהרב דיסקין, האב, היה מצד אחד חובב ציון ומצד שני "הרב של הקנאים"? החוקר אליעזר ריבלין הציע תשובה מעניינת: "במשך השנים הוקף הגאון בחוג של קנאים קיצוניים אשר כתרוהו במעשיהם הנפרזים, עד שרבים חשבו – ולא בצדק – שהגאון דיסקין היה מתנגד לישוב החדש", ולתחייה הלאומית.
בספרו 'ציר נאמן' (עליו נרחיב להלן) סיפר רבי אבנר כי תקוותו של רבו הרב דיסקין היתה חזקה ש"ההתעוררות של אהבת הארץ בעם היהודי (בתקופת יסוד 'פתח תקוה' והמושבות הראשונות) ראיה גדולה היא שיתקיים הקיבוץ", כלומר שהישוב היהודי בארץ יהיה בר קיימא. לדבריו, הרב דיסקין החזיק בעמדה כי "עלינו לעשות התערותא דלתתא ולבנות הישוב, וזה יביא את הגאולה". זוהי השקפה ציונית דתית קלאסית, שונה מאוד מהתפיסה החרדית המקובלת כיום.
כאשר הזכיר רבי אבנר לרב דיסקין את דברי רבי אליהו גוטמכר ש"הגאולה ממתינה לנו, ורק בהתחלה מועטת מצדנו יפתחו לנו שערי הגאולה והישועה", ובתנאי שעבודת האדמה תעשה לפי ההלכה. הגיב הרב דיסקין: "רבי אליהו לא מסברת עצמו אמר [זאת] אלא מדברי חז"ל המה, וכל אחד מחויב להאמין ולהסכים, ואז ראיתי והבנתי שהוא מסכים לדברי הגאון רבי אליהו גוטמכר. וכן הראה לי הלכה למעשה שהשתדל עבורי בעת שעסקתי בקניית אחוזת ארבל, בשנת תרמ"ה".
יחד עם זה הביע הרב דיסקין את חששו מכך שהמתיישבים החדשים בארץ יקלקלו את התקווה הגאולית הזאת בעקבות אי-הקפדתם על שמירת התורה והמצוות.
המדריך לציונות תורנית
בשנת תרנ"ח עסק רבי אבנר בהוצאת חיבורו 'ציר נאמן', שעוסק בענייני ישוב הארץ ומעלת האחדות בעם ישראל. לדבריו, מטרת הספר היא להיות “מורה דרך לכל מנהיג ופרנס ולכל באי שערי ציון, הן בפועל ממש הן להיות ”חובבי–ציון“ או ציונים, איך להשתדל בעד הכלל, עד שיהיה ראוי להיקרא 'ציר נאמן'”. למעשה מדובר במעין מדריך רוחני-הלכתי לחובבי ציון ולציונים שעלו ארצה. המילה 'ציונים' נזכרת בו עשרות פעמים, אך לא במובן הפוליטי, אלא במשמעותה המקורית-התורנית. פרק מיוחד בספר נקרא ”שערי ציון“, והוא מוקדש למצוות הדירה בארץ. המבוא לספר כולל תורגם גם ליידיש, וכולל הוספות מעניינות בנוגע לציונים החילונים.
בתחילת הספר תאר רבי אבנר את סדר הדורות מבריאת אדם הראשון ועד לדורות האחרונים. "הדור האחרון שאנחנו חיים בו מכונה בשם חובבי ציון או ציונים". המבוא ושלוש עשרה השערים של הספר מוסבים ובנויים על המילה 'ציון'. למעשה, רבי אבנר מעמיק חקר במשמעויות של המושג 'ציונות' במשמעויותיו בספרות התורנית לאורך הדורות. רבי אבנר מציין כי השם 'ציון' מתאר את "האומה הישראלית, וכן המדינה ארץ ישראל בכללה נקראת ציון, והעיר ציון [ירושלים] לקחה את השם הזה בשאלה ובהעברה משם האומה והמדינה". לדבריו אלה הסכימו הרב דיסקין והרב זוננפלד. בהמשך הספר הוא מבקש להשכין שלום בין הישוב הישן לישוב החדש, ומגלה כי הוא עושה זאת "בהוראת מרן מהרי"ל דיסקין".
בהסכמתו של רבי מנדל מוינשטר, נאמנו של הרב דיסקין, הוא מעיד שהגאון התעניין בכתב היד של החיבור, ובכמה מקומות תיקן את דבריו של המחבר.
אחרית
תקוות רבי אבנר לגמור את הדפסת ספרו ולהפיצו ברבים לא הסתיימה. הוא חלה בדלקת ריאות, ותוך זמן קצר הוא נפטר, בראש חודש אדר תרנ"ט. "הוא היה רב פעלים", נכתב בעיתון 'חבצלת'. "חיבת ציון הביאתהו ירושלימה, וישתדל הרבה לטובתה וטובת בניה, ויעבור ימים וארצות ויהי גם באמריקה בתור שד"ר מבתי החסד, ובכל מקום אשר דרכו רגליו דרש בשבחה של ארץ ישראל, ודרשותיו הפיקו רצון מאת שומעיהם".
הלווייתו נערכה בכבוד גדול. הוא הותיר את ספרו מונח בדפוס ואת משפחתו עמוסת חובות. הספר יצא לאור על ידי משפחתו, בצירוף קינה ונהי על מותו. עשרות מכתביו, המלמדים על גודל עשייתו למען ישוב הארץ, שמורים כיום בארכיון הציוני בירושלים.
רבי אבנר הותיר אחריו שתי בנות. בתו אלטה נישאה לר' אליהו יוסף ריבלין. נולדה להם בת רחל ריבלין, היא אמו של הנשיא לשעבר, ראובן (רובי) ריבלין. הבת השנייה, נחמה, לימים אשתו של רבי נחום כהנא שפירא זצ"ל, ראש מכון מהרש"ל, ומגאוני ארה"ב וירושלים.
