"בן יהודה" הראשון

אליעזר בן יהודה נתפס כיום בתור מחיה השפה העברית בארץ ישראל, והדמות המזוהה ביותר עם השפה. הטענה הנפוצה היא שהוא היה הראשון בארץ שעורר לדבר אך ורק בעברית, והיה זה בניגוד גמור לעמדת הישוב הישן ורבניו. כמה חוקרים הציגו תמונה כזו, שאמנם היו כאלה בישוב הישן שדיברו בעברית, אך הם עשו זאת רק 'לעת מצוא' ולא הקפידו על כך.

אך למעשה, שנים רבות לפני שהגיע בן יהודה לארץ, כבר היו כאן יהודים שהקפידו לדבר רק בלשון הקודש. היו אף כאלה שעוררו את חבריהם לכך, ופעלו להחייאת השפה בקרב הציבור.

ברית עם העברית

כדי לקבל רקע נכון על החייאת השפה העברית, נזכיר בקצרה את סיפורו של אליעזר בן יהודה.

הוא נולד למשפחה פרלמן החסידית, בשנת תרי"ח. לשפה העברית הוא נחשף בשנת תרל"א בערך. בשנת תרל"ט הוא פרסם לראשונה את עמדתו על אודות תחיית השפה, במאמר בירחון 'השחר', ועל מאמר זה חתם לראשונה בשם העט "בן-יהודה" – כשמו של אביו, ר' יהודה פרלמן.

כשאליעזר בן יהודה נחשף לאוצרות השפה העברית ומתאהב בקסמה, הוא לא ידע שבארץ ישראל – שהיתה אצלו רק בגדר חלום רחוק – יושב יהודי ירושלמי שכבר החל לפעול למען תחיית השפה העברית. למרבה הפלא, אותו יהודי, אשר שמו רבי יעקב, בחר לצרף לשמו את הכינוי: "בן יהודה". לא פעם אחת, אלא פעמיים, כך: "בן יהודה בן יהודה". הסיבה לכך: אביו וסבו נקראו בשם 'יהודה'.

הגילוי השמימי

שם משפחתו המקורי של רבי יעקב היה זילברשטיין. הוא נולד בשנת תקצ"ז, למד בחדרים ובישיבות והתמחה בידיעת הש"ס, ספרי המחשבה וחכמת הקבלה. הוא שימש שנים אחדות רב מורה-הוראה בעיירה רודעמי. בני קהילתו התקשו להסתגל אל שפתו החדשה של רבם, ולכן הוא עבר והתיישב בעיר קאלוואריה, עיר מולדתו, שם עסק בהוראה כ"מלמד גמרא".

בהיותו כבן 23 חווה גילוי שמיימי שציווה עליו להקפיד לדבר אך ורק בלשון הקודש. עוד נאמר לו, כי אם כל היהודים ידברו בלשון הקודש, תבוא הגאולה. מאותו יום ועד יומו האחרון, משך כארבעים שנה, לא הוציא רבי יעקב מפיו מילה אחת שלא בלשון הקודש. הוא שוחח עם בני ביתו, עם ידידיו ואף עם תלמידיו, רק בלשון הקודש. כן היה דורש מאחרים שידברו בלשון הקודש ושלא יביאו את משפטיהם לערכאות אלא לדיני ישראל.

עברי אנוכי

גם את "טומאת ארץ העמים" לא יכול היה לסבול רבי יעקב, ובשנת תרמ"ו עלה ארצה עם אשתו ושבעת ילדיהם. בדרך, הוא התעקש לדבר בעברית עם שומרי הגבול, ובשל כך הוכנס לכלא לכמה ימים. הוא התיישב בשכונה החלוצית 'מאה שערים' בירושלים, השכונה השנייה מחוץ לחומות, שנוסדה שנתיים קודם לכן. יש שסיפרו, שמטרת עלייתו היתה לפעול לשינוי שפת הדיבור של היהודים היושבים בארץ, מאחר שהבין שבזה תלוי התיקון אותו חזה.

בירושלים קבע לו מקום בבית-הכנסת 'בית יעקב' שבשכונת מאה שערים ליד הדלת בקרבת החלון האחרון. הוא היה הוגה בתורה ימים ולילות ופרנסתו באה לו בדוחק מתמיכת בני משפחתו שבחו"ל.

היה גם בעל-קריאה מצוין וקורא בשבתות בבית-הכנסת שבשכונת בית יעקב. הוא היה בעל מזג טוב ומסביר פנים לכל אדם, אך כשדיברו אליו ביידיש, או בקרבתו, לא יכול היה לסבול זאת. היה מדבר עם כל אדם עברית (במבטא אשכנזי), ואפילו זקני הרבנים ידעו, שעם רבי יעקב יש לדבר אך ורק בלשון הקודש.

כולם הוקירוהו בתור צדיק תמים וחסיד. היה ידוע בירושלים בשמות "ר' יעקב קאלוואריער" (על שם עיר מגוריו לפני בואו ארצה) וגם "דער לשון-קודש'ניק" (בגלל דבקותו המוחלטת בלשון העברית בדיבורו בכל עת).

הוא היה נוהג לקרוא גם לאחרים רק בשמות אבותיהם בעברית, לבל יעלה שם משפחה לועזי על שפתיו. פעם בערב-חג הלך כרגיל לבקר את הגאון רבי יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין שכח שעם ר' יעקב יש לדבר רק בלשון הקודש ופנה אליו ביידיש: "ר' יעקב, וואס מאכט איר ?" השיב לו ר' יעקב ב"לשון נופל על לשון": "חס וחלילה, רבי, אינני חוטא ואינני מחטיא…" (כאילו במקום "מאכט איר" קלטו אזניו את המלה "מחטיא"). הנוכחים באותו מעמד התרגזו על לשון-החידוד כלפי הרב, שיש בה כעין קלות-ראש כנגדו, אך הרב השקיט אותם באמרו: כוונתו לשם שמים!

הציונות – אתחלתא דגאולה

את התחדשות הישוב החקלאי בארץ ואת הופעת הציונות המדינית ראה הרב בן יהודה כ"אתחלתא דגאולה". ימי ביקורו של הרצל בירושלים (תרנ"ט) היו לו ימי חג, ולא אמר בהם "תחנון".

כשהגיעה השמועה לישוב הישן בירושלים על ריקוד בחורים ובחורות יחד, רצו הקנאים להכריז עליהם "חרם". רבי יעקב דרש להתנהג עמהם ביד רכה, כי הם ממלאים שליחות קדושה בעבודה בארץ הקודש.

כשהוכיחו לו שהחילונים כבשו את לשון הקודש (ולכן עלינו להימנע מלדבר בה), ענה: "ואם יש מהם שמניחים תפילין, תחדלו להניח תפילין?"

תורתו

לפעמים היה עולה על הבמה ודורש דרשות נפלאות מעמיקות הגות ורחבות מעוף בשטחי ההלכה, האגדה והמחשבה הדתית. אך בגלל לשונו העברית לא רצו לשמוע את דבריו, ולכן – כפי שהוא מתנצל בהקדמה לספרו – ראה הכרח להוציא את דרשותיו בספר בשם "תורת חסד" (ירושלים תרנ"ט), שנתיים לפני פטירתו.

כן הניח אחריו בכתב יד פירוש מאיר-עינים על תכנית בית-המקדש שבספר יחזקאל.

זכות ראשונים

רבי יעקב בן יהודה בן יהודה זצ"ל נפטר בירושלים ביום כ"ז כסלו תרס"א, והותיר אחריו משפחה ענפה. בתו רוחמה מרים נישאה למדפיס הירושלמי הנודע ר' משה שמואל שיינבוים, שגם במשפחתו היו שהקפידו על הדיבור בעברית בלבד.

מתברר, אפוא, שאליעזר בן יהודה לא היה הראשון בארץ שהקפיד לדבר בעברית. קדמו לו אנשים נכבדים, כמו רבי יעקב בן יהודה, רבי משה נחמיה כהנוב, רבי ישעיה ברדקי, רבי אליהו ריבלין "בעל לשון הקודש", ועוד ועוד. כמובן אין בכך לקפח את זכויותיו הרבות של אליעזר בן יהודה בהחייאת השפה, ובכל זאת צריך לדעת שהוא לא היה הראשון בארץ שדיבר עברית. כמה רבנים נכבדים קדמו לו.