פרק א': לימוד בעיר העתיקה
מתח באוויר.
מאות תלמידי המוסד החינוכי 'עץ חיים', בעיר העתיקה בירושלים, יושבים בדממה ומחכים בציפיה לתוצאות החידון. מי מהתלמידים ינצח ויזכה בפרס הגדול?
על הבמה המאולתרת יושבים הרבנים הנכבדים, ביניהם: הרב יעקב משה חרל"פ ר' יואל משה סלומון, רבי חיים ברלין, הרב זוננפלד ועוד. במרכז הבמה יושב הגביר הנכבד, בלבושו ההדור, ר' יהושע זליג פרסיץ. הוא הגיע לירושלים ממוסקבה, כדי לקיים את החידון, ולהעניק מכספו את הפרסים לתלמידים המצטיינים.
עשרים ושמונה תלמידים מובחרים, שהרגישו כי הם בקיאים דיים בגמרא, ניגשו לבחינות הקשות, בתקוה לקבל הכרה בכישרונותיהם. אף כי לימודם היה לשמה, מאהבת התורה שיצקו בהם רבותיהם, בכל זאת השאלה המסקרנת "מי יזכה" ריחפה באוויר. הפרס הכספי המובטח לא היה הטריגר ללימוד הממושך, אלא מעין ביטוי להערכה הרבה של רבותיהם בפרט ושל הקהילה בכלל כלפי מסירותם לתורה.
בהתחלה נבחנו הבקיאים במסכת אחת. אחר כך – הבקיאים בשתי מסכתות ויותר. השאלות היו קשות ומאתגרות, והבחינות ארכו זמן רב מהמצופה. והנה הגיע הרגע שבו הכריזו על הזוכים:
בשכנת הגיל הבוגרת, ישיבת עץ חיים, זכה במקום הראשון הבחור זאב וולף רגוזניצקי, בן 19. הוא קיבל את הפרס הגדול ביותר – שלוש מאות רובל, טבין ותקילין.
בשכבת הגיל של הצעירים, כלומר כיתות הת"ת, הגיע למקום הראשון הנער אשר ריבלין. הוא בסך הכל כבן 14, אך גאונותו היא לשם דבר. הוא זוכה בפרס הגבוה ביותר שהוקצב לתלמידי הת"ת – חמישה עשר רובל.
"הוא בקי באופן מצוין במסכתות כתובות, בבא בתרא וחלק ממסכתות גיטין וקידושין", נכתב אז בעיתונות על אשר הצעיר. "הבחירה בכלל הוכיחה לנו את ההצטיינות הכללית של חניכי הת"ת וביחוד כשרונות הפלגות צעירי הישיבה אשר בעולם רכים בשנים ראויים להיקרא גדולי תורה".
אשר ריבלין היה בן למשפחת האצולה הירושלמית, שהיתה גם המשפחה הדומיננטית ביותר בישוב הישן. בין הנוכחים באירוע החגיגי היו גם הוריו, ר' יוסף אליהו ריבלין (חנווני ומורה) ורבקה ריבלין.
זכייתו של הנער, מתוך עשרות התלמידים, הכתה הדים בירושלים, ולימדה כי הוא נועד לגדולות. הוא נחשב לעילוי של 'עץ חיים', שהיה אז המוסד החינוכי הוותיק ביותר, וגם הגדול והחשוב בארץ. שמעו של אשר ריבלין פורסם לא רק בעיתונים החרדיים, אלא הגיע אפילו לעיתון 'הצבי' של אליעזר בן יהודה, שסיפר בהתלהבות על החידון ועל הזוכים בו.
החידון התקיים בתשרי תרע"ב. בקיץ של אותה שנה, עזב אשר ריבלין את עיר הולדתו ובית אביו, וגלה למקום תורה, לעיר יפו, אל הישיבה עליה שוחחו בחורי הישיבות בירושלים בהערצה. לשם נשלחו העילויים של ירושלים, להמשך לימוד והתפתחות רוחנית, יחד עם הקניית כלים רוחניים ומעשיים להוראה ורבנות. היתה זו ישיבה קטנה בכמותה, חסרת שם, אך שמעה המיוחד עבר מפה לאוזן בשל דרכה המיוחדת, אותה קבע ראש הישיבה – הראי"ה קוק.
פרק ב': ישיבת העילויים ביפו
בישיבה ביפו, היושבת על שפת הים, המשיך ר' אשר ריבלין להגות בתורה, ולעסוק בגמרא יומם ולילה, יחד עם שמיעת שיעוריו של הרב קוק והרב זלמן שך הי"ד. כנראה הוא גם השתתף בשיעורים במתימטיקה שמסר הרב שם טוב גפן, הסבא של משפחת גפן הישראלית.
ישיבת הרב קוק ביפו, במתחם 'שערי תורה'. צילום: ארכיון המועצה לשימור אתרים
על ספסלי הישיבה ישבו יחד שני העילויים מ'עץ חיים', אשר ריבלין וזאב רגוזניצקי (הזוכה הראשון בחידון, זוכרים?), לצדם ישב הלל פרלמן (הלא הוא הגאון המסתורי מר שושני), שנחשב בתור "העילוי של 'מאה שערים'. גם בחור בשם צבי יהודה קוק, בנו של ראש הישיבה, למד אתם, ואתו שמר ריבלין על ידידות חמה במשך עשרות שנים.
למעשה, מעט מאוד ידוע לנו על הישיבה ביפו. התלמידים שלמדו בה לא הרבו לספר עליה, וכמעט אף אחד מהם לא כתב עליה, למרבה הפלא. בספר 'שבחי הראי"ה', שהנו כמעט היחיד מבין הספרים שמזכיר את קיומה של הישיבה, מופיעים כמה סיפורים עליה, ואת כולם מספר לא אחר מאשר ריבלין. וכך סיפר:
"הישיבה נוסדה על ידי הרב ביפו בשנת תרס"ט, וקטנה היתה בכמותה: למעלה ממניין בחורים היו בה. מקום הלימוד היה בבית הת"ת 'שערי תורה', בקומה העליונה, בבית הכנסת שנוסד על ידי ר' זכריה ברכות ונקרא על שמו. בכל יום, בין השעה העשירית והשעה האחת עשרה לפני הצהריים, היו התלמידים באים לבית הרב כדי לשמוע את שיעורו. לפני השיעור היה הרב סוגר את הדלת – ולא היה פותחה עד סוף השיעור. היתה זו שעה שכולה קודש לישיבה".
"דרכו של הרב קוק בשיעורי הגמרא היתה בדרך הניתוח ההגיוני, בגמרא וראשונים. בדרך כלל היה נמנע מלחדש חידושים בשיעוריו, אך היה כורך הלכה ואגדה כאחד", הוסיף ריבלין.
פרק ג': על הגנת העם והארץ
בימי מלחמת העולם הראשונה (תרע"ז), כאשר ארץ ישראל געשה ורעשה מגזירות התורכים ומהרעב הגדול, התלבט אשר ריבלין לאן לפנות. הוא התייעץ על כך עם הרב יעקב משה חרל"פ, מי שהדריך רבים מתלמידי הישיבה ביפו, והוא הדריך אותו:
"בכל מצב שהאדם עומד, צריך לדעת כי זהו מצבו אשר צריך להרימו ולהגביהו. השאיפה להתחלפות [לשינוי המצב] איננה טובה, ואולי גם גרועה. צריכים להתחזק שכל המעיין של נביעות הרוח יהיה ממקורות קדושים" (מי מרום, כ, יד. במכתב מצוין הנמען "אשר", ולפי דעתי מדובר בריבלין מיודענו).
עם שחרור הארץ מעול התורכים, בחורף תרע"ח, החל אשר ריבלין לעסוק בקריירה החינוכית שבה המשיך עד מותו. הוא התמנה אז למורה בבית הספר בראשון לציון, ושם התפתח בתור מורה ומחנך.
לאחר שעזב את ראשון לציון, למד אשר בבית מדרש למורים בירושלים. ביום הראשון של חול המועד פסח תר"פ (אפריל 1920), כאשר פרצו פרעות בירושלים, התייצב זאב ז'בוטינסקי בראש ההגנה על יהודי העיר. אשר ריבלין עזב את תלמודו, והצטרף לז'בוטינסקי להגן על יהודי העיר. את אקדחו האישי החביא אשר בתוך מעילו הארוך.
ז'בוטינסקי התרשם מאוד מריבלין וחבריו הדתיים שנחלצו להגנה. "באיחוד ואחווה עבדנו עם הבחורים החרדים", כתב לרב קוק באותם ימים. "ראינו את התאחדות כל העדות וכל הכתות, חרדים וחפשים, ברגע של צורך. מי יתן ותתקיים האחדות הזאת בינינו לעולמים".
שנתיים חלפו, ובשנת תרפ"ב, במלון אמדורסקי, נשא אשר לאשה את רבקה ויסנשטרן. בשנים הבאות נולדו להם ארבעה ילדים.
גם במלחמת השחרור (תש"ח) נרתם אשר ריבלין ללחימה. הוא נסע לגוש עציון, והשתתף בהגנת המקום. כאשר נפל הגוש, בתו הצעירה אלישבע היתה בין השבויות, ובמשך שלוש שבועות הוחזקה בשבי הליגיון הערבי, בימיה הראשונים של המדינה. ריבלין פעל רבות שישחררו את הבנות ואת החולים כמה שיותר מוקדם, ואכן הם שוחררו בכ"ט אייר תש"ח. אלישבע נישאה למשה רייז, והם הקימו את ביתם בעין צורים
פרק ד': המחנך הדגול ב'תחכמוני'
בשלהי שנות השלושים התקבל אשר ריבלין כמחנך בבית הספר הדתי לאומי הראשון בארץ, 'תחכמוני'. מוסד זה הוקם על ידי הורים ועסקנים דתיים לאומיים מבאי ביתו של הרב קוק, מספר שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, וזכה להדרכתו והשגחתו של הרב.
לצד הערכים שהקנה אשר ריבלין לחניכיו, בכיתות ז' וח', הוא הנחיל בהם את האהבה הגדולה לגמרא. אמנם שיעוריו לא היו מבריקים או מרתקים, אבל הם בהחלט הטמיעו את האהבה לתורה בלב התלמידים.
עד כמה הוא מצליח להעביר את אהבתו לגמרא לתלמידיו? זאת נוכל להסיק מעדותו של חיים טופול.
טופול, מאושיות התרבות הישראלית החילונית בארץ, מרגיש עד היום הכרת תודה כלפי מורה אגדי אחד, בלתי נשכח, אצלו למד בצעירותו. בראיון שהעניק לעיתון 'משפחה', סיפר טופול על המורה:
"שמו היה אשר ריבלין. הוא היה המורה שלנו לגמרא. הוא גם היה אחראי על התוכניות החוץ-לימודיות שלנו. כשאני מסתכל אחורה בזמן, אני מבין שהייתה לו היכולת הייחודית הזו לחבר את תלמידיו הצעירים אל הנצח של הגמרא. תחשוב על זה; בגללו אני לומד גמרא כבר כמה עשורים".
בראיון נוסף שהעניק טופול לאלי ביתאן כתב העיתון 'בקהילה', הוסיף: "אשר ריבלין החדיר בנו את הבנת הגמרא ואת האהבה הגדולה [לגמרא]".
כך, אפוא, הצליח העילוי הירושלמי, תלמידו של הרב קוק, להנחיל לצעירי תל אביב את האהבה לגמרא.
פרק ה': מייסד וראש 'הצופים הדתיים'
אשר ריבלין לא הסתפק רק בחינוך בית-ספרי, אלא חתר להשפיע על הנוער גם בשעות הפנאי, ולרתום אותם לעשיה חברתית. לשם כך הוא יזם והקים תנועת נוער חדשה, דתית לאומית.
בל"ג בעומר תר"ץ ייסד אשר ריבלין את ארגון 'הצופים הדתיים' הנושא את השם "זרובבל". החניכים, ברובם, היו תלמידי 'התחכמוני', בו לימד ריבלין. עם הקמת הארגון הוא נבחר לעמוד בראשו, והוא הנהיגו במשך לא פחות מ-43 שנה, עד פטירתו. עם הזמן קיבל הארגון הדתי את שמו הנוכחי "עדת הצופים" או בקיצור "העדה". רב בית הספר 'תחכמוני', הרב איסר פרנקל, נהפך ל"רב העדה" והיה פעיל בה שנים רבות. גם חיים טופול, כתלמיד בתחכמוני, היה חבר התנועה.
חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, למד אף הוא ב'תחכמוני' בשנות הארבעים, בשכבה בה למד חיים טופול. בשיחה שקיימתי עם אליהו בתחילת השבוע הוא סיפר לי על הפעילות של הצופים הדתיים:
"משכנם היה בצריף שעמד בחצר החיצונית של בית הספר, חצר החול, להבדיל מהחצר הפנימית שהייתה מרוצפת באספלט. בכל שבת אחר הצהריים היו מתכנסים צופי העדה למסדר בחצר החול, ואשר ריבלין ניהל את המסדר וגם דיבר על נושאי חינוך ומסורת. אחרי המסדר, היה עורך גם תפילת מנחה ומעריב של כל החניכים. בתוך הצריף היו מתנהלות הפעולות של 'צופי העדה'. המדריכים היו בדרך כלל בוגרי בית הספר, ואשר ריבלין פיקח עליהם".
אשר ריבלין נפטר בשנת תשל"ג, ונקבר בחולון. מי שייסד במו ידיו תנועת נוער, לחם עם ז'בוטינסקי והיה מתלמידיו הראשונים של הראי"ה קוק, כמעט שאינו מוכר כיום לציבור הרחב. אפילו לערך בויקיפדיה הוא לא זכה. אולם הפירות המבורכים של מעשיו, קיימים עד היום, ומעידים על גדלותו של האיש.
