ר' אהרן אליהו אייזנברג (תרכ"ד-תרצ"ב) היה מראשוני "חובבי ציון" ברוסיה, חלוץ דתי ולאומי, איש העלייה הראשונה, ממקימי המושבה רחובות, ומפעילי הציבור הבולטים בישוב.
להלן הספדו על הרצל, המתפרסם כאן לראשונה:
אחי ואחיותיי הציוניים,
זה חודש ימים שהננו מתאבלים על מות נשיאנו הגדול, חודש של הספד ובכי עבר עלינו. כל קיבוץ, כל משפחה ספדה לבדה. לא איש אחד ולא משפחה אחת, חלו מרוב צער ויגון.
עתה עבר החודש. עומדים אנחנו בהערב היום של יום השלושים. נאספנו פה מקהילות ועדות שונות, רוב הציונים של יפו והמושבות, ליתן הכבוד האחרון למנהיגנו החביב.
תעבור רק השעה הזאת, תימחנה הדמעות, כל אחד יתעה לעברו, כל פרט ישקע בד' אמותיו, בחייו הפרטיים, העם ישכב יישן, ישב בבוץ, ירבץ ברפש, יטבע בחלאה –
– אין עוד קול אדיר שיעורר לחיים! הוא מת, הקול נשתתק. אין עוד הרצל שישפיע על העם, שיעורר את המתים לתחייה. מתים הננו בכל כברת ארץ לקבורה, מתים מתגוללים, נדים נעים מארץ לארץ מבלי מצוא מנוחה.
כן אחי, מתים אנחנו. אנחנו מאומה. אנחנו אפס. יודעים אנחנו רק לבכות ולקונן. לבות עמנו חמים להספדים, ערים לקינות; אבל לא לחיים ופעולות.
זה אלפיים שנה שהננו מקוננים על חורבן האומה והארץ. זה אלפיים שנה שהננו עוסקים בהספדים. בזה נפלאנו מכל אומה ולשון. לנו יש הספדים גם ממין אחר, הספדים של גדולי האומה, של הנהרגים ונטבחים על דתם ותורתם, הספדים של רומניה, קישינוב והומל. כל אלה ההספדים חשב המנהיג החי שלנו למחות בפעם אחת, חשב להחיות אותנו, להקים אותנו מקברותינו, להפיח בנו את רוחו החי.
אומנם נפח בנו את רוחו – עד שנפשו נפחה.
הספד חדש נוסף להאומה שלנו, הספד של נשיא שמת. זה קרוב לאלפיים שנה שלא הספדנו נשיא. בכל הגולה הארוכה, חוץ מהזמן הראשון של אחר חורבן הבית, לא זכינו לנשיא. בייחוד לנשיא כזה, "נשיא ציוני". השם הזה לבד, די לנו להעריך את גודל הנשיאות, וביחוד את גודל האבדה שאיבדנו בימינו אלה.
מדרך העולם העם בוחר באחד מבחירי בניו ועושה אותו לנשיא ונגיד עליהם. העם שמרגיש בחיסרון מנהיג, משתדל למלאות את החיסרון. אבל אנחנו לא הרגשנו כלל, טרם שבא הרצל אלינו, את חיסרון המנהיג.
לא עם היינו כי אם חלקים בודדים נפרדים, ולא הרגשנו בנחיצות מנהיג וכוח אחד מאחד. לא העם עשה את הנשיא, כי אם הנשיא עשה את העם. בחייו לא הרגישו רוב העם את הרכוש הגדול שהיה להם במנהיגם היקר, וגם היום לא כולם מרגישים את האבדה הגדולה שנאבדה להם.
רוב העם עוד טבוע הוא בבוץ וחלאה, ובעבדות עולם. רק חלק עשירי מהעם העיר לחיים, רק החלק העשירי, המספר הקדוש לעמנו תמיד, רק אלה טובי עמנו יודעים עתה את האבדה הגדולה שנאבדה להם.
בחפצי לראות את מצבנו הנוכחי הנני פונה לדברי ימינו הקדומים, ועלי להשתמש בספרות העתיקה שלנו, מזמן היותר קרוב להירוס מלכותינו וארצנו. בעלי האגדה שלנו אמרו "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". מהו ויגדל משה? הלא כל העולם מתגדלים, כל האדם חיה ועוף מתגדלים? אלא שנתגדל שלא כדרך העולם. "וירא בסבלותם". ראה ובכה מסבלותם, ואומר חומל אנכי עליהם עמי, מי ייתן ובאתי אני תחתיכם.
זה המושיע הראשון משה רבנו, בא לעמו במעמד עבודתם, רצה למות תחת אחיו, בא לדבר עליהם בדבר הגאולה, להעיר בהם רוח חופש, לעשותם לעם חופשי בארץ חדשה, לא שמעו לו בתחילה מקוצר רוח ומעבודה קשה. במסירת נפשו של מושיעינו, כמו שמתארת האגדה הזאת, עלה לו לעורר את העבדים לתחייה חופשית, עלה לו לעשותם לעם. הנשיא עשה את העם, ולא העם את הנשיא.
זה היה בימים ההם. ובימינו אלה, בבוא נשיאנו הרצל לעם מורדף ומעונה, עוד לא שמענו מבעלי האגדה את המאמר שאמרו על המושיע הראשון – הנה ממעשיו ראינו, ראה בסבלות עמנו, ראה את זה ואמר "חומל אני עליכם עמי, מי ייתן מותי אני תחתיכם". ראה ובכה ומת – מת תחתינו. מת בעבודתו בעדנו. באמצע עבודת הכהן הגדול נלקח אדוננו מעל ראשנו.
מן ויגדל משה עד וימת. משה נתגדל שלא כדרך העולם. במצרים, שהעם היה חלוק למפלגות, האצילים והכהנים חשבו את המפלגות הנמוכות מהם לעבדים להם, לא רק בגופם כי אם גם בנשמתם.
זה משה שנתגדל בבית המלך במעלת האצילים, והיה לו להביט מגבוה על המפלגות הנמוכות, כדרך כל בית המלך, אבל זה נתגדל שלא כדרך העולם. בגדלותו וחוכמתו השתמש למען הציל את העבדים, לעשותם לעם חופשי לרומם את רוחם עד שיהיו לממלכת כהנים.
גם נשיאינו זה נתגדל שלא גדרך העולם. כמה מאחינו שנתחנכו בבתי הספר הגבוהים חוזרים לנו ברוחם? אלה אשר בלעו בתוכם הקולטורא האויראפית [=התרבות האירופאית], את הגרעין, התוך וגם הקליפה – בעטו בעמם ונתרחקו ממנו, ומביטים מגבוה על היהודים הנענים.
אבל זה נשיאינו שהננו מבכים אותו היום, מבית הספר למשפטים, מהפרלמנט הצרפתי, ראה בענות עמו, השתמש בחוכמתו הגדולה ובכל שנתן לו ד', בהנוי, בהכוח ובהחכמה. באלה המעלות שרוח הקודש שורה על נביאי עמינו. בכל הכוחות האלה בא לדרוש צדק ומשפט בעד העם הנעלב.
אחים! לא נשיא הננו מבכים היום, כי את הנשיא יכולים אנחנו לכנות "בחיר העם" – נשיא אחיו שנבחר מהעם – אך זה הרצל לא אנחנו עשינו אותו לנשיא, כי אם הוא עשה אותנו לעם.
אנחנו לא שמענו לו ולא האמנו לו בתחילה. בעבדות היינו והננו שקועים. הוא העיר אותנו. הוא עשה את כל הנפשות האלה. אנחנו התולדות שלו והוא האב. לא נשיא איבדנו כי אם אב. יתומים היינו ואין אב. אין תמורה נגד אב, ואין לנו תמורה נגד נשיאינו זה.
על המנהיג הראשון שלנו, על זה משה האיש, אחרי שעשה את עבדי מצרים לעם, אחרי הטיפול של ארבעים שנה במדבר, והביא אותם אל גבול הארץ בערבות מואב נאמר, "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום, ויתמו ימי בכי אבל משה".
טרגדיה נוראה מאוד. המנהיג בא לקצה ותכלית עבודתו אחרי מסירת נפשו ועבודה בלא הרף של ארבעים שנה. בא על הגבול, ראה את הארץ בעיניו, והגזרה גזרה: "לא תבוא אל הארץ". והניח לאמור לגמור, ומת. היה מה לבכות. כל העם בכו שלושים יום. אֲבָל ימי בכי אֵבֶל משה גם כן תמו.
פה בהערב, תמו ימי השלושים. אנחנו שואלים אם תמו ימי בכייתנו, אם תמו ימי אבלנו. בשברון לב הננו עונים: ימי בכייתנו לא תמו. אורך ימי אבלנו הוא כימי אבלי ציון וירושלים.
משה בא לקצה הגבול, משה סמך ידו על יהושע כמו שאמר "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו". משה מת ויהושע מכניס, זה קול הנבואה שנשמע אז בימים ההם.
אבל בימינו אלה, נשארנו באמצע העבודה. עוד רחוקים אנחנו מהגבול. מנהגינו מת ויהושע מכניס, לא נשאר לנו. מנהיגנו עוד לא סמך ידו על יהושע. נשארנו כאוניה בלא תורן וכספינה בלא מלח. אוי לספינה שאיבדה קברניטה. הייאוש נורא והכאב עמוק גדול.
אחים, עת היסטורית הוא היום הזה. לההיסטוריה שלנו הארוכה והעשירה, העומדת תמיד בין [יאוש] ותקווה, נוסף עוד פרק, פרקו של הרצל והציונות. אל נתרפה ביום צרה. נבליג עלי יגון מעט, נצרף את פרקנו זה ליתר הפרקים של דברי ימי עמנו, נתחזק ונלך הלאה בכוח הקיום שלנו, בהמתנה הטובה שנתן לנו אלוקי ישראל ובהכוחות הרוחניים שנטעו בנו נביאינו וחכמינו הקדמונים.
מנוסים אנחנו הרבה, כוחנו גדול לסבול ולקוות, לקוות ולסבול. גם היום במצבנו הנורא והפתאומי נסבול ונקווה. עבודתו של מנהיגנו האחרון תימשך הלאה ולא תיפסק. אם הרצל איננו, אבל רוחו השאיר לנו. במקום הכבוד האחרון שהננו נותנים היום למנהיגנו בהספדים – נעשה מעשים ופעולות כאלה שיתאימו לרוחו של הרצל, ונמצא שביב תקווה ונחמה באסוננו הגדול.
נפנה נא עוד פעם לדברי ימינו. אחרי החורבן והריסות ממלכתנו, נשאר לעמנו עוד משרה אחת שהאריכה כשלוש מאות שנה בארצנו. זאת היא משרת הנשיאות. רוב הנשיאים היו מתייחסים לבית דוד והוקירו מאוד את המשרה הזאת.
הניר האחד הנשאר מכל מחמדנו, רבי יהודה הנשיא הראשון הנקרא אצלנו "רבנו הקדוש" או "רבי", שבכל עושרו וגודלו לא נהנה מהעולם אף כאצבע קטנה. כן הוא מאמר חז"ל. בכל זאת בצוואתו לבנו אמר לו: נהג נשיאותך ביד רמה. לאמור, אל יוותר על המשרה הזאת האחרונה הנשארה לנו.
רבי נולד בזמן השמד, עת צרה היה אז ליעקב. בימי נשיאותו רווח להעם, ונהג את עמו על פי החוקים בעם שיושב על אדמתו. העם בהרגישו נשיאותו וגודלו, פחדו מאוד בשמעם כי רבם חולה, והתאספו בשווקי ציפורי וחרדו לדעת שלום נשיאם. הנשיא מת, ותלמידיו יראו להוציא מפיהם כי רבי מת, ואמרו כי כל מי שיאמר רבי מת יידקר בחרב.
עד שעלה בר קפרא על עליית הבית ובגדיו קרועים, ופתח במשל פיו: אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש. וידעו כל העם כי מת נשיאם. הכוונה בזה הוא, אם כי רבי מת – אבל רוחו נשאר חי בתוך העם.
ולכן הוציאו התלמידים כרוז "מי שיאמר כי רבי מת" – עם האידיאל של רבי, עם פעולותיו הרוחניות – איש כזה צריך להידקר בחרב. איש שתולה כל תקוות ואידיאל העם באיש אחד, איננו מאתנו, איננו איש חייל ממחננו.
ובר קפרא במשליו דימה זאת לארון הקודש שנשבה. הארון הוא רק כלי שמירה ואמצעי להלוחות והעדות הנשמרים בתוכו. הארון נשבה, אבל לא התורה והרוח. נושא הרעיון איננו, אבל הרעיון יישאר לעולם.
גם אנחנו נאמר היום: נשבה ארון הקודש, הרצל איננו. עלה בסערה מאיתנו בתור נושא הרעיון. אבל רעיונו של הרצל חי, יִחְיֶה וִיחַיֶּה אותנו. אנחנו הנשארים נישא את רעיונו הלאה.
לנו הציונים השאיר הרצל את נשמתו הגדולה והחיה. לכולנו יש עתה חלק מנשמתו. את הנשמה הזאת נקבל עתה ממאות אלפי הציונים, ונוסיף עוד מנשמתנו ונעמיד הרצל שני שיגמור את עבודת הראשון.
אם הרצל לא סמך את ידיו על יהושע, אם לא מסר נשמתו לאיש אחד, נסמוך אנחנו כולנו את ידינו על יהושע הזה, וזה העם שנעשה עתה על ידי הנשיא. הנה כעם מתוקן יבחור נשיא מתוך אחיו, כדרך העולם.
אם אין לנו הכהן הגדול מאחיו כפשוטו, נשתמש עתה במאמר התלמוד: גדלהו משל אחיו. ומאלוקי הרוחות נבקש כי יפקוד איש על העדה שיגמור את אשר החל מנהיגינו הראשון.
אהרן איזענבערג