רבי קלונימוס קלמן שם טוב גפן זצ"ל, הסבא רבה של יהונתן גפן, היה נצר למשפחה חסידית באוקראינה. הוא עלה ארצה בשנת תרס"ו (1906), והתגורר ביפו בסמוך לביתו של הראי"ה קוק, רבה של העיר. רש"ט גפן עזר לרב קוק להקים את ישיבתו ביפו, השתתף בעיצוב תכנית הלימודים המיוחדת שלה, ולימד בה… מתימטיקה. לימודי החול היו חלק אינטגרלי במערכת, לצד לימודי הקודש שתפסו את עיקר היום. בשלב מסוים נשלח רש"ט כשד"ר מטעם הישיבה לערי רוסיה, על מנת לגייס כספים לקיום הישיבה.
בתקופות מסוימות הוא עבד כחקלאי במושבות הגליל. כל חייו שמר על קשר הדוק עם הרב קוק, והיה ידידו ומעריצו בלב ונפש. בשל גאונותו הנדירה, ויראת השמים המופלגת שלו, הוא זכה גם להערצתו של הרב קוק.
היו שהגדירו את רש"ט גפן בתור "הפילוסוף הגדול של דורנו". תחומי ידיעתו הקיפו את כל מה שאפשר להעלות על הדעת: מדעים, שפות, גיאוגרפיה, פילוסופיה, גיאומטריה ומתימטיקה, וגם זוהר וקבלה. חלק גדול מכתביו, הכולל חידושים מופלגים בנגלה ובנסתר, טרם יצא לאור עד היום. אך רק קומץ אנשים הכירו את גאונותו והיקף ידיעותיו. הציבור בארץ לא הכיר בגדלותו של רש"ט גפן, ולא הבין שמדובר בגאון מופלא יחיד בדורו. בהלוויתו, ביקשו בניו מעוברי אורח שישלימו מניין לקדיש…
הרב קוק, שהיה מהיחידים שהכירו אותו, נהג לדמות אותו לגאון המחשבה בתקופת הראשונים – ה"אבן עזרא":
"כרבנו אברהם אבן עזרא ז"ל בדורו, הוא מלא חכמת לב ודעת קדושים, וראוי הוא ששמו יהיה הולך בכל התפוצות ושיתברכו ויתהללו בו אלפי ורבבות עם". ואכן, ככל שמעמיקים במשנתו ובתולדותיו של רש"ט, רואים עד כמה ההשוואה הזאת עמוקה.
בספר שערך וכתב ר' ידידיה ונגרובר, 'רש"ט גפן: פרקי חיים, איגרות ומאמרים', הובאו דברי הערכה והערצה מאת אישים מפורסמים על רש"ט גפן. אביא כאן משפט אחד מתוך מאמר מופלא שכתב הרצי"ה קוק (עמ' 165): "אין ספק, ומוכרח הוא, ששמו וזכרו הגדול של רש"ט גפן יקבל לברכה ולתפארה בפנתיאון הרוחני שלנו, באוצר הרוחות הגדולים הענקיים האמיתיים של היהדות ושל האנושיות".
רש"ט גפן נפטר בשנת תרפ"ז (1927). על מצבתו בהר הזיתים נחרת הביטוי הבא: "פאר חכמי ישראל". היה זה הרב קוק שניסח זאת.
אחר פטירת הרש"ט התגלה קטע מדהים שכתב ביומנו, בשנת תרס"ז, על שכנו הראי"ה קוק. בקטע זה הוא מגלה מעט מעולמו המיסטי והסודי של הרב קוק, אליו הוא נחשף:
"בחדרי חדרים, במקום שרק רוח הגדולה והחזקה של הרב [קוק] תשלוט, בלי מצרים ובלי כל הגבלה, שם יתהפכו כל התאוות והיו לתורת הסוד, לרוח הקודש, להתקרבות אל הקדושה והטהרה עד גלוי אליהו זכור לטוב, ורק אז יתגלה ויופיע לעין כל בזהרו ובכבודו. משתוקק אני לו, מתי אזכה לראותו, מתי אזכה".
הבנים ישובו ליהדות
רש"ט גפן היה ציוני נלהב, בייחוד התעורר לפעילותו הציונית לאחר הופעתו של הרצל. ועם זאת, הדחיפה לעלות ארצה נבעה מהרצון והדאגה לכך שצאצאיו ישמרו תורה ומצוות.
בספר הנ"ל על רש"ט, הובא קטע שהוא כתב ביומנו:
"קדמתי לברוח ארצה ישראל (זהו הטעם שהיה כמוס וחתום בתוך לבי ולא גליתיו לאיש) שהיא טהורה ואוירה טהור, כדי להפסיק את הזוהמה משרשה.
מנוי וגמור אצלי, שאיש ישראל בארצות הגויים ילכו דורותיו הבאים אחריו הלוך וירוד, דור אחר דור, עד שיגמור בטמיעה גמורה ח"ו, בעוד שאיש ישראל היושב בארץ ישראל, אף שהוא בעצמו קרוב לטמיעה ח"ו, ילכו בניו אחריו הלוך ועלה, דור אחר דור, עד שישובו סוף כל סוף, אל היהדות הגמורה, לד' ולתורתו.
זוּ כוחה של ארץ ישראל!
כשעלו מגלות בבל נאמר: "ואלה העולים מתל מלח" וגו' כדרשת חז"ל. ואחר דורות מספר יצאו מהם דור התנאים שעליהם עומדת היהדות עד היום".
אגב: במכתב ששלח חוזה המדינה בנימין זאב הרצל אל רש"ט, הודיע לו ש"במדינת ישראל תהיה דת ישראל מוגנת". למרבה הצער מכתב זה לא היה מוגן כדבעי; הוא הושמד במלחמת העולם הראשונה בעקבות גזירות אחמד ג'מאל פשה על יושבי תל אביב שלא להחזיק חפצים ומסמכים ציוניים.
לא שכח את הגרטל
בזכרונות שכתב בנו, זאב גפן, סיפר:
"מי שלא שמע את תפילתו של אבי, בייחוד בימים הנוראים – כמה כליון נפש וגעגועים הובעו ב"וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו", כמה חום והשתפכות נפש ב"נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה" – לא שמע תפילה מימיו".
גם ידידו הסופר אז"ר תיאר את יראת השמים שלו ואהבת התורה:
"הוא היה מעמיק חקר במתמטיקה – שבה עסק בחיבה יתירה – ויחד עם זה לא שכח לשים את החגורה [= הגרטל] על לבו בטרם עמדו להתפלל תפילת מנחה או מעריב, כאילו הדייקנות של המתמטיקה נתאחדה אצלו עם הדייקנות של שמירת המצוות.
מביט הייתי תמיד אליו בהערצה, בעמדו תמיד בעת קריאת התורה על יד השולחן בבית הכנסת ומקשיב לקריאה. ובעת שעלה לתורה החזיק בשעת הברכה את עץ החיים והרים אותו ברגש באמרו "אשר נתן לנו תורת אמת".
במאמר נוסף שפורסם מיד אחר פטירתו בעיתון 'הארץ', כתב אז"ר:
"טיפוס מיוחד במינו היה רש"ט גפן. נתוודעתי אליו ביחוד בשנת התרס"ט, כשהוצאתי לאור את 'הניר' תחת הנהלת רבינו הרב קוק שליט"א. רשט"ג מסר אז לידיי את מאמרו 'מעשה בראשית והאדמתנות', שבו הוא בא לפשר בין סיפורי מעשה בראשית שבתורה ובין לימודי הגיאולוגיה – "אדמתנות" בלשונו. מהמאמר הזה כבר אפשר היה לראות כי רש"ט למד וסבל הרבה מהניגודים שבין הפילוסופיה ובין תורת ישראל".
"כל ימיו חי בעוני ודחקות, והוא היה יכול לומר בפה מלא: "לולי תורתך שעשועי כי אז אבדתי בעוניי". מזלו גרם לו שדרך החיים היה גדור בעדו, אבל הוא הצליח לתקוע לו יתד בעולם האצילות, ושם מצא מרחב ומשאת נפש כל הימים".
"ככלה לובשת לבן"
והנה קטע מופלא מתוך יומנו רש"ט, ובו תיאור ביקורו הראשון בעיר ירושלים:
"היום זכיתי לראות את עירנו, עיר הקדושה ירושלים, תבנה ותתכונן במהרה בימינו. מה נחמדה היא ומה נעימה! מרחוק נדמתה לי ככלה לובשת בגדים לבנים צחים ומזהירים, מוכנת להיכנס לחופה עם בחירה, רצתה נפשה, אבל אהה ליום, ובחירה עוד רחוק ממנה.
זרים יסובבוה ויאלצוה לתת דודיה להם. היעלה בידם? היצלחו? נשבע ד' בימינו ובזרע קדשו, כי לנו תהיה הארץ וירושלים לישראל תהיה ובית ד' יבנה בה לנצח נצחים ונראה דבר מי יקום!
קרעתי את בגדי ולבבי נקרע בי לקרעים מאתים על העיר, ועל המקדש כי נחרב וזרים ילכו בו, על שריד כתלו, אשר כבוד ד' חופף עליו והוא שאיה יוכת. ראיתי את האבנים, המהוקצעות הארכות והרחבות, שנשארו (ביחוד בשורות התחתונות) כיום צאתן מתחת יד האמן ויזכירוני את יד ישראל התקיפה בימים מקדם, איה איפה הם הימים המאושרים ההם ואיכה חשו וחלפו להם? ומתי ישובו? ומה יכסף הלב מה תכלה הנפש לראות את בית חיינו בהדרו, נכספה גם כלתה נפשי לחצרות אלוקי".
לו הייתי רוטשילד
בשנת תרע"ד ביקר הברון רוטשילד בארץ ישראל. כחלק מביקורו הגיע למושבה בית גן, שם התגורר אז רש"ט גפן. כאשר ראה אותו הברון עובד בגינה שליד הבית, לחץ את ידו בחמימות ופנה אליו בשאלה: "האם אתה מאושר בארץ ישראל?". ענה רש"ט: "כן! מאושר אני עד כדי כך, שאם היה בא אליי אליהו הנביא בחלום הלילה, ושואל אותי מה אני מעדיף – להיות עשיר כברון רוטשילד ובעל ארמון יפה בפריז, או עני כאן בארץ ישראל, ובניי מתפרנסים מלקט, שכחה ופאה, הייתי עונה לו: רצוני שיהיו בניי מלקטים בשדות אחיהם בארץ ישראל, ולא בעלי אוצרות בפריז".
