"הגנרל הציוני הטוב ביותר"

דמויות חשובות מראשיתה של הציונות נשכחו כמעט לחלוטין מהזיכרון הציבורי. אחד מהמיוחדים שבהם הוא הרב אלכסנדר לוינזון, מאבות הציונות הדתית.

אלכסנדר לוינזון נולד בצפת בשנת תרל"ה, ובילדותו עלה עם משפחתו ירושלימה. סבו, הרב נחום חייקל לוינזון, כיהן כרב באנגליה, היה ידידו של מונטיפיורי, ונשלח על ידו להודו על מנת להשכין שלום בין הקהילות היהודיות שם.

אלכסנדר למד תורה בצעירותו עם רבי יוסף חיים זוננפלד, לימים רבה של העדה החרדית. בשלב מסוים יעץ לו הרב זוננפלד לנסוע לפרשבורג שבהונגריה, כדי ללמוד שם תורה ולהיות גדול בישראל.

אלכסנדר נסע אז ברכבת מפרשבורג לוינה, ומולו בקרון ישב אדם צעיר והדור, בשם תיאודור הרצל. השניים שוחחו ביניהם, והרצל הבין כי בן שיחו מתעתד לכהן ברבנות בפרשבורג. טרם נפרדו, הזמין הרצל את הבחור-ישיבה שיבקרו בווינה.

כעבור מספר שנים אלכסנדר סיים את לימודיו בבית המדרש לרבנים בפרשבורג, אבל לא רצה לשבת על כסא הרבנות. הוא חזר לארץ, נשא אשה וחי לו את חייו השקטים בארץ. הוא עסק בהחייאת המלאכה בישוב הישן, עמד בראש אגודת 'יגיע כפיים' "להרים קרן המלאכה", ופרסם חיבור (אולי ראשון מסוגו), בשם 'תקות ציון', לעידוד המלאכה החקלאית במושבות ועבודת כפיים. היה בכך חידוש גדול, משום שבאותה תקופה רוב הירושלמים עסקו בלימוד תורה והתפרנסו מכספי החלוקה, ורק מיעוט מהם עבדו למחייתם במקצועות פשוטים כמו סנדלרות או חנוונות וכדומה.

שמו התפרסם לטובה כאחד מהעסקנים המעולים בירושלים, וצפו לו גדולות ונצורות בשדה הציבורי בארץ. אולם בשלב מסוים הוא קץ בחיי המנוחה, והחלל לנדוד לקהילות יהודיות ברחבי העולם, מערי גליציה ועד שבטים יהודיים במדבר סהרה.

"הגרל הטוב ביותר"

באחד הימים עלה באוזניו שמעו של הרצל, חוזה המדינה העברית. הוא נזכר בפגישתם ברכבת, עת היה הרצל אדם די-אלמוני, והוא החליט ליסוע ולפגוש את המנהיג הציוני המפורסם.
הרצל זיהה את הרב אלכסנדר לויזון, הוא זכר גם את פגישתו עמו ברכבת, ושמח לראותו. במיוחד גדלה שמחתו כששמע שהאורח רוצה להעמיד עצמו לשרות הציונות המדינית.
"טוב מאוד", אמר לו הרצל. "אנשים כמוך נחוצים לי".
"כוחי בלשוני", ענה הרב אלכסנדר, "ואם מצאתי חן בעיניך, תן לי לנסות את מזלי בהונגריה, להסברה בעד הציונות".

נסע לו הרב אלכסנדר לוינזון הירושלמי לעיר טופולצ'ין שבהונגריה, שם החליט לפתוח בתעמולתו למען הציונות. באחד הימים הוא הוזמן לישא נאום בבית הכנסת. האולם היה מלא מפה לפה, והרב הצעיר עלה על הדוכן ופתח: "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך". דבריו השאירו רושם כביר והיו לשיחת כל הבריות. לאות הוקרה הגישה לו הקהילה 25 זהובים. מחצית הכסף מסר הרב לוינזון לצעירי המקום, להוצאות המוקדמות לפתיחת הסניף הראשון של ההסתדרות הציונית בהונגריה.

הצלחתו של המגיד הציוני הצעיר הכניסה רוח חיים בפעילותו של הרצל. בעיתונו 'וועלט' מספר 41 (תרס"א 1901) כתב המנהיג הציוני: "המצודה האנטיציונית הקשה ביותר נכבשה על ידי הגנרל הטוב ביותר של המטה הראשי", הלא הוא הרב לוינזון.

תיווך רוחני

מאז התהדקו הקשרים ביניהם. הרב הירושלמי היה מבאי ביתו של המנהיג הציוני הדגול, וקישר בינו לבין העולם הרבני.
הימים שקדמו לקונגרס הציוני הראשון היו קשים מאוד להרצל. הוא רצה להבטיח שתהיה נציגות יפה של האומה, כדי להפוך את הקונגרס לבמה הרשמית של עם ישראל. הוא רצה גם את השתתפותם של באי כח היהדות הדתית, ובייחוד השתוקק לראות את הרב שמואל מוהליבר בין הצירים.

"נשלחתי באופן מיוחד לרוסיה", סיפר לימים הרב לוינזון, "כדי ללוות את הרב מוהליבר אל הקונגרס. לדאבונו של הרצל ואף לצערי, חלה הרב המפורסם באותו זמן, ונבצר ממנו להגיע לבאזל ולהשתתף בקונגרס". עם זאת פעל הרב מוהליבר למען הקונגרס הציוני ולהצלחתו, ואף שלח איגרת לבאי הקונגרס אשר הוקראה במלואה במעמד הפתיחה של הקונגרס. דברי המכתב עשו רושם רב על הנאספים, תורגמו לכמה שפות והופצו באלפי עותקים.

בביקורו ההיסטורי של הרצל בארץ ליווהו הרב אלכסנדר לוינזון, ומעשים מעניינים סופרו על כך. חשוב לציין כי הוא העיד שהרצל אכן נפגש עם הרב שמואל סלנט, בניגוד להכחשותיהם של בני משפחתו של הרב שחששו מהתקרבותו לציונות.

עוזר דלים

הרצל היה לא רק איש מורם מעם ומקסים בכל הליכותיו, אלא גם בעל לב יהודי החש בכל עת לעזור לכל דל ומסכן. "זכורני", סיפר לימים הרב לוינזון, "שבאחד הימים העמוסים שהיו להרצל, רצה יהודי מטבריה להתמחות בתעשיית הגרביים. הרצל מסר לו פתקה לבעל בית חרושת ובאמצעותה נכנס לעבודה. ביום שישי שילמו לו ששה זהובים כשר פועל מומחה. התפלא הטברייני ולא הבין את פשר הדבר. במשך עשר שבועות היתה משכורתו שלמה מאת בעל בית החרושת. לבסוף נקרא אל ההנהלה ונודע לו כי שכרו המוגדל – מתנת הרצל היה. מעשים כאלה היו רגילים אצל הרצל, שהעדיף תמיד את ה'מתן בסתר'".

מיהו המתנגד הגדול של הציונות?

בן בית היה הרב לוינזון אצל הרצל וקרוב גם לאשתו ולבני ביתו. זכרונות יקרים שמר מאביו, ר' יעקב הרצל, שהיה איש טוב ומטיב ונעים בכל הליכותיו.

הרצל השתדל גם להנעים את חיי אשתו. ברגעים המועטים שהיה ביחד אתה, היה מכלכל דבריו בנחת, כיאות לבעל טוב ואציל. הוא הרגיש תמיד שציונותו הינה למורת רוחה, והתאמץ לא לנגוע בנקודה זו בנוכחותה. בכל זאת פנה פעם אל הרב לוינזון בשאלה:

"התדע מי הוא האנטי־ציוני הגדול ביותר?"

הנשאל החל מונה שמות, והרצל פוסק: "לא ולא…", עד כי לבסוף הצביע על אשתו והכריז: "זאת היא!"

– "נכון!", קראה האשה האומללה, והשתתקה.

הרהיב הרב לוינזון ושאל אותה: "מדוע מתנגדת את כל כך לתנועת בעלך?".

– הזדקפה האשה ואמרה: "רבי היקר, מה אתה עושה לטובת הציונות, וכמה היא עולה לך?".

"כל מה שיש לאל ידי לעשות, גבירתי היקרה, הנני עושה".

– "ומה עלה בידך לעשות עד כה?"

– "הקדשתי ספר מיוחד למען הציונות, הנקרא "תקות ציון". אני דורש לפני בני ישראל בכל הזדמנות שלא על מנת לקבל פרס. וגם עשיתי עוד כמה וכמה דברים…".

– "וממני גזלה הציונות את בעלי! מילדיי – את אביהם! מבלי לדבר כבר על שאר הדברים, שהנם פעוטים, לגבי הראשונים, אך עצומים בחיי יום יום".

בחדר הושלך הס. דבריה של הגברת הרצל עשו רושם גדול על הרב לוינזון.

הפגישה האחרונה

ששה שבועות טרם נפטר הרצל מהעולם ביקרו שוב הרב לוינזון בביתו. הוא כבר היה תשוש כח ורפה אונים. הרצל שמח לראות מחדש את ידידו הנאמן, שהיה גם נושא כליו בכמה וכמה מערכות. "הוא פנה אלי ואמר: "שמעני ידידי. שלושה דברים כבירים מרחפים על ראשי (הרצל זקף שלוש אצבעות):

א. בראש וראשונה: הצ'רטר (זיכיון להתיישבות יהודית בארץ ישראל).
ב. כשנשיג את הצ'רטר, נחוץ יהיה מיד להעביר את היהודים מן הגלות לארץ ישראל. הראשון תלוי באחרים. השני – בנו.
ג. להפוך אבק עם – לעם. למטרה זו נחוץ לנו המשיח בכבודו ובעצמו".
ששה שבועות עברו מאז השיחה ההיא, והרצל נפטר.

שנים חלפו, ומדינת ישראל קמה וגם ניצבה. הרב לוינזון, שהאריך ימים, זכה לראות בתקומתה של המדינה אליה ערג ולמענה פעל כל חייו.