ר' יואל משה סלומון היה אדם בעל מעוף, שאהב להמציא רעיונות חדשים לפרנסתו, כדי לכלכל את ילדיו.
יום אחד חשב להדפיס דגלים לילדים לשמחת תורה. והייתה לו המצאה חדשנית: להדפיס את האיורים שעליהם – בדיו מוזהבת. עד אז לא נדפס שום דבר בירושלים (ובארץ כולה) בזהב, והייתה דרושה לכך מומחיות מיוחדת. יואל משה שמר בסוד כמוס את אופן ההזהבה.
ואכן ההצלחה האירה לו פנים. היה בירושלים ביקוש גדול לדגלים המוזהבים של סלומון, והוא מכר כל דגל בשלושים מטבעות, וכך פרנס את משפחתו.
אבל יום אחד קם לו מתחרה יצחק גשצינני ("יצחק דרוקר"), שהקים בית דפוס, ואיכשהו הצליח לפצח את סוד ההזהבה. והוא הציע ללקוחותיו דגל מפואר ומוזהב לשמחת תורה – בעשרים מטבעות. כמובן כולם נהרו לדוכן שלו.
יואל משה סלומון הבין שהתחילה תחרות, והוריד אצלו את המחיר: דגל – בעשיריה. ראה זאת גשיצנני, ולמחרת יצא במבצע חדש: "שלושה דגלים – בעשיריה!"
באותו רגע הבין סלומון שהגיע הזמן לעזוב את הדגלים. הוא ישב וחשב על רעיון חדש אליו ירתם. הוא ישב וחשב, ובסופו של דבר הגיע למסקנה שהפרויקט הבא זה להקים מושבה חקלאית בארץ ישראל, היא פתח תקוה.
(הסיפור הזה סופר על ידי זקני ירושלים, והובא בספר 'אבותינו' של יצחק יעקב ילין. הערת משה נחמני: איני לוקח אחריות על נכונותו).
