"רואה ואינו נראה". כך אני מגדיר את א"ד גורדון, ה"צדיק" שבצילו הסתופפו החלוצים והפועלים של העליה השניה והשלישית.
הם ראו בו מורה דרך, חבר נפש, וגם סוג של "נביא", במובן של אדם בעל כוח ראיה חודרת, יוצאת מגדר הרגיל. וכגודל ראייתו, כך גודל העלמותו ותעלומתו.
בימי חייו כמעט לא היה אדם בישוב החדש שלא שמע את שמו של 'גורדון'. מאות אוהביו־מעריציו היו בטוחים ששמו וזכרו ינון לעד, ורבים יאותו לאורו. אך כעבור שנים ספורות השתכח שמו, וכיום אם תעצרו אדם ברחוב ותשאלוהו מיהו גורדון, הסיכוי שהוא יבין על מי אתם מדברים שואף לאפס.
גורדון הוא כולו תעלומה. אדם שמעט מאוד אנו יודעים על שורשיו המשפחתיים, משום שלא הרבה לדבר עליהם. אדם שמקורותיו הרוחניים לוטים בערפל, ואנו מגששים אחריהם במבוכה. במשך שנים רבות מאז פטירתו התפיסה המקובלת היתה שהוא שאב את רוחו ממקורות זרים, או מרוחו פנימה, ולא דיברו כלל על ההשפעה שקיבל מהעבר, ממסורת ישראל, מבית אבא. חלפו־עברו להם עשרות שנים עד שקמו כמה חוקרים נכבדים שהצביעו על מקורותיו היהודיים, בקבלה או בחסידות, כפי שהם משתקפים בכתביו הרבים.
יש שטענו שהוא קיבל השראה מרבי נחמן מברסלב. ואילו אני חושב שאת השראתו המרכזית הוא קיבל לא מהמקובלים, לא מהחסידות וגם לא מרבי נחמן, אלא מדמות אחרת לחלוטין, ועדיין הסוגיה הזאת צריכה עיון.
אבל התעלומה הגדולה ביותר היא על עצם כיוון חייו של גורדון. למה כאשר עלה לארץ הוא בחר לפנות לאגף השמאלי, של הפועלים החילונים. הרי גורדון היה אדם ירא שמים, שומר תורה ומצוות, אוהב תורה ועוסק בה, וטבעי היה שיפנה לחוגי הציונות הדתית והפועלים הדתיים. נכון: היתה לו ביקורת על הממסד והמגזר הדתי. נכון: מעטים היו הדתיים כאן בארץ שעסקו בעבודת האדמה. ואף על פי כן, הוא היה אמור למצוא מכנה משותף הרבה יותר גדול עם הדתיים מאשר עם החילונים, שבקושי הבינו את רוחו, ועד יום מותו (וגם אחר כך) כמעט לא הבינו את יסודותיה היהודיים של תורתו. רוחו של גורדון היתה ספוגה מארון הספרים היהודי, ומעטים היו אלו שהוא יכול לחלוק עמם מהגיונותיו.
ומאידך גיסא מתנסחת אותה השאלה: מפני מה דבקו החלוצים הללו דווקא באדם שומר מצוות, שצמח בבית המדרש בווילנה? האם זה רק במקרה?
זוהי חידה גדולה שמטרידה אותי כעת. לתמהוני לא מצאתי אף אחד שהעלה אותה.
ובכלל, יחסו לעולם הדתי צריך עיון גדול. החוקרים דנו על רמת-דתיותו של גורדון, לאור מעשיו והתנהגותו בשנות חייו בארץ. הוא הקפיד להתפלל, שמר שבת ומועד, ובמאמריו הוא מביע חום ואהדה כלפי מסורת ישראל. מאידך – היו מצוות "עשה" שבחר שלא לקיים, למשל תפילין, בשל נימוקים שונים, בבחינת 'הוראת שעה'. הוא נהג לחבוש כובע קסקט, וכך הוא גם נראה בשתי תמונות (מתוך שלוש בלבד שקיימות). האם הוא חבש את הכובע כפריט לבוש אופנתי (הן היו עוד חלוצים שהלכו עם כובע), או שמא שימש הכובע בתור כיסוי ראש, מעין כיפה? אני משוכנע, ויש לי הוכחות לכך, שהאופציה השנייה היא הנכונה.
בתוך תעלומת דתיותו, והשבירה שמאלה למחנה הפועלים, יש חידה נוספת, קשה מאוד לפיצוח. לגורדון, ההוגה והעובד, היה יכול להיות חבר-נפש ושותף לרעיונותיו – הלא הוא הרב קוק, רבה של יפו ושל המושבות בהן חי ופעל גורדון. יש כל כך הרבה קוי דמיון ביניהם, ונקודות ממשק במשנתם, ומדוע אפוא לא נוצר קשר הדוק ביניהם? היו אי אלו פגישות ביניהם במושבה רחובות, כשהרב קוק נפש שם בקיץ, וגורדון התרשם אז מדמותו ומתורתו של הרב קוק, ולמרות זאת לא נוצר קשר הדוק. מדוע?
בכל התעלומות האלו עסקתי בשנים האחרונות, במסגרת מחקריי על א"ד גורדון. במסגרת זו מצאתי תשובה לשאלה נוספת: האם במהלך מסע המושבות שקיים הרב קוק במושבות הגליל, הוא נפגש עם גורדון?
אגדה ידועה היא שהרב קוק ביקש לפגוש את גורדון בדגניה, והשומר בכניסה חסם אותו, בתואנה כי גורדון עובד כעת באדמה, ואסור להפריעו. זה סיפור יפה שבאמת מבטא את חשיבות העבודה בעיני הפועלים ובעיני גורדון, אך בפועל – הוא לא היה ולא נברא: גורדון בכלל לא היה בדגניה באותו יום שהרב קוק ביקר במושבה, והתקבל בכבוד גדול.
את המשך הדברים תוכלו למצוא במאמרים נוספים על גורדון, באתר זה.
