ברשותכם אני רוצה להתעכב על הבול שעיצב צבי נרקיס בשנת 1978, ובו נראה דוד רזיאל.
אני יודע שכבר חלפו עשרות שנים מאז שנדפס הבול, ובכל זאת אבקש לשאול שאלה מתבקשת – האם כך היה נראה דוד רזיאל? יש שתי בעיות בתמונה שגורמות לי לתהות על דייקנותה.
לצערי לא זכינו להכיר את דוד רזיאל הי"ד, הגיבור שמסר את נפשו בעד העם ונספה במלחמתו נגד הנאצים בשנת 1941 (אני חושב שיש כיום רק איש אחד שחי עמנו והכיר את דוד באופן אישי ויכול להעיד האם הציור שעל הבול אכן תואם לדמותו – הלא הוא יעקב סיקא-אהרוני), כך שאינני מוסמך לקבוע ולומר בפסקנות: "הציור אינו מדויק".
אבל לפי התרשמותי האישית מהחומר אליו נחשפתי, הפנים של דוד רזיאל לא היו כה נוקשות וקרות כמו אלו הנשקפות בציור. גם האופי שלו היה רך ולבבי, שלא לומר קונדסי ושובב; זאת לעומת התדמית הניבטת כאן בציור שצייר האמן נרקיס.
אך בעיקר אני תמה: להיכן נעלם כיסוי-הראש של דוד?
הרי דוד רזיאל היה אדם דתי, ונהג ללכת עם כובע קסקט. עד יומו האחרון הקפיד על קלה כבחמורה. לפעולה האחרונה בה השתתף, בעיראק, הוא הלך עם מזוודה שבתוכה היו רק חמישה דברים: טלית, תפילין, תנ"ך, משניות, ואבקת 'משעי' לגילוח כשר. בכל שנות פיקודו באצ"ל נשמר בו עדיין האופי של 'בחור ישיבה'. בצעירותו למד כשנתיים ב'מרכז הרב' אצל הרב קוק וספג את תורתו.
אני לא שולל את האפשרות שלעיתים הוא הלך בלי כיפה. באותה תקופה לכיפה היתה פחות משמעות מגזרית או דתית מאשר היום. היו לא מעט יהודים יראי-שמים שהצטלמו בלי כיפה לראשם. השאלה היא כיצד ראוי להנציח את דמותו של דוד רזיאל בעולמנו כיום, באופן שיבטא את דמותו ומורשתו לאמיתה, ואנשים שרואים את דמותו יבינו במאי עסקינן – יהודי שינק את ציונותו ולאומיותו מ'תיקון חצות', ממסורת אבות ומבית המדרש…
וכמו אצל גיבורים נוספים בתולדות הציונות, גם הפן התורני של דוד רזיאל הולך ונעלם. בויקיפדיה אין זכר לכך שמפקד האצ"ל היה דתי. עד כמה דתי? בזמן הפעולות נגד הבריטים, כשהיו לו כמה דקות פנויות, הוא התיישב, פתח גמרא והתחיל ללמוד במרץ.
ומרגלא בפומיה של רזיאל: "כל התקנות והחוקות שלנו באצ"ל חשובות מאוד; אבל אין הן מבטלות את עשרת הדיברות ותרי"ג המצוות שנתנו מסיני".
זהו אפוא דוד רזיאל האמיתי: תלמיד חכם גיבור ואמיץ, שמסר נפשו בעד העם והארץ. כך אמרו חז"ל על דוד המלך: "בשעה שהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, וכשהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". את התיאור הזה כתב הרצי"ה קוק בהספד על תלמידו ר' דוד רזיאל.
ה' יקום דמו, ויהי זכרו ברוך.