האיש שהמציא את 'המזרחי'

יהודים שומרי תורה ומצוות השתתפו בתנועה הציונית כבר מראשית ימיה, ותפסו בה מקומות חשובים, אולם הם לא התייחדו כמגזר בפני עצמו. מצד אמונתם הם השתייכו לחלוטין לעולם האורתודוקסי, ומצד נטייתם הציונית הם זכו לכינוי נוסף – 'ציונים', כך שבפועל הם נקראו "חרדים ציונים". תואר זה – שהיום נראה אוקסימורון – היה נפוץ כמעט עד קום המדינה.

רק לאחר שהגה הפעיל הציוני ר' אברהם יעקב סלוצקי את שם התנועה החרדית הציונית – 'המזרחי', החלו החרדים ציונים להיקרא לעיתים 'מזרחיים'. בחלוף השנים, ובעיקר בתקופת המנדט הבריטי, הלכה ונוצרה תנועה 'דתית לאומית', שחבריה נפלגו (לעיתים בעל כרחם) מהעולם החרדי המתנגד לציונות, וגם הפעילות הציונית דתית קיבלה צביון מפלגתי.

גידולו בתורה

הרצי"ה קוק נהג לומר שאת תנועת המזרחי הקימו גדולי ישראל. אמנם היו מעורבים בהקמה גם עסקנים ואנשי מעשה, אך הם היו אחראיים רק על ביצוע החזון. את החזון עצמו התוו גדולי ישראל. גם אותם עסקנים היו בוגרי ישיבות, למדנים, אנשי מידות ויראי שמים מופלגים. יש בכך גם מוסר גדול לימינו אנו, כיצד אמורה להראות דמותם הרוחנית של העסקנים והמנהיגים הפוליטיים של הציונות הדתית.

סלוצקי הוא דוגמה נהדרת לדמות האולטימטיבית של הציונות הדתית המקורית: עסקן פוליטי, סופר ועיתונאי, חובב ציון, שגדל בישיבות על התורה והעבודה, ופעילותו הציבורית היתה ספוגה באהבת תורה ויראת שמים טהורה.

אברהם יעקב סלוצקי נולד בערב ראש חודש ניסן תרכ"א. עד גיל תשע התחנך ולמד אצל אביו רבי משה מאיר , אשר למדו מקרא וכללי הדקדוק. לאחר מכן עבר ללמוד אצל מלמד מופלג בתורה שלמדו גמרא ופוסקים. הנער שקד בתורה. כשהגיע לגיל מצוות גלה למקום תורה, לעיר מסטיסלאב, שם למד בישיבתו של רבי בן ציון דובנוב (סבו של ההיסטוריון שמעון דובנוב), אשר הצטיינה באופן לימודה הטוב והמועיל. באותה תקופה הוא שקד על שפת הקודש, ועשה חיל בה. אחר כך שב לעיר מולדתו ולמד שולחן ערוך מפי ראש הישיבה החב"די רבי שניאור זלמן באסין, והרבה להגות בספרי ההלכה והפלפול.

"ימי הילדות והבחרות ביליתי בד' אמות של הלכה, יצקתי מים על ידי גדולי דורנו ובשקידה רבה שקדתי על דלתי בית המדרש, ובהיותו כבן י"ח שנה כבר הייתי בקיא באופן מאד נעלה בספרות התלמודית" (מתוך מכתבו לסופר יל"ג, בשנת תרמ"ו, בהיותו בן עשרים וחמש, השמור בארכיון הספריה הלאומית).

לאחר "החוקים הזמניים" שחוקקה ממשלת רוסיה נגד היהודים ב-1884, הפך סלוצקי לחובב ציון נלהב. בתחילה עבד במערכת כתב העת "המליץ", ופרסם בו עשרות רבות של מאמרים. על מאמריו שעסקו בדרך כלל ברעיון הציוני נהג לחתום בפסבדונים איס"י הבבלי, המייצגים את ראשי התיבות של שמו וסיומו: אברהם יעקב סלוצקי.

פעילות ציונית

מקימי תנועת המזרחי, נחלקו לשתי קבוצות: רבנים ועסקנים. הבולט מבין הרבנים היה הרב יצחק יעקב ריינס, והבולט מבין העסקנים היה סלוצקי. שניהם היו הרוח החיה ב"אספת ציונים חרדים בווילנא", עוד טרם נקראו בשם 'המזרחי', בשנת תרס"ב.

בכינוס הציונים במינסק בסוף אותה שנה, שהיתה קונגרס ציוני בזעיר אנפין, מילא סלוצקי תפקיד של מוציא ומביא את כל עניני ה"מזרחי" ומדבר בשמו בשאלות החשובות ביותר.
הסופר וההיסטוריון שמואל ליב ציטרון אשר הקדיש פרק שלם לזכרו, בחיבורו "זכרונות ורשמים מימי בכורי חבת-ציון והציונות", מספר עליו בין היתר כמה היה נמרץ להשכנת שלום בקרב אנשי תנועת הציונות למרות הבדלי השקפות ביניהם:

"סגולה מיוחדת היתה לו לסלוצקי להשוות את הסכסוכים והחיכוכים הפּנימיים שבתוך המחנה ולפגום את העוקצים שבייחוסיו של ה"מזרחי" אל מחוץ למחנה. כידוע לרבים קרובה היתה בקונגרס זה שאלת הקולטורה [התרבות] להיעשות סלע המחלקת בין הציונים ולהפריד בין אחים לדעה, ואם נעשה סוף סוף שלום בין בעלי-הריב, והעומד מצד הפרקציה העממית חיים ווייצמן עם העומד מצד ה"מזרחי", הגאון הלידאי [הרב ריינס], נישקו זה את זה חליפות קבל-עם, ― הגורם לדבר היה רק אברהם יעקב סלוצקי ולא אחר".

הוגה שם 'המזרחי'

סלוצקי יסד את מרכז חובבי ציון בביאליסטוק. לפי שמואל ליב ציטרון, סלוצקי "היה הראשון אשר הורה והוגה את הרעיון על דבר יסוד "המזרחי" והוא בהשתתפות הגאון המנוח רבי יצחק יעקב ריינס ירו אבן פנתה של פדרציה זו, התופסת היום מקום כל כך חשוב בתוך הציונות הכללית.". כאמור לעיל, סלוצקי זה שהגה את השם "המזרחי", ראשי וסופי תיבות של "מרכז רוחני", ככינוי לתנועת הציונות הדתית.

ספר 'שיבת ציון'

גולת הכותרת של פעילותו הספרותית הציונית, היא ללא ספק הוצאת הספר 'שיבת ציון', ספר שחולל מהפכה אדירה בהסברת הרעיון הציוני לציבור החרדי דאז. בספר הובאו כמעט מאה מכתבים מאת גאוני הדור, בשבח העליה לארץ ישראל וההתיישבות בה.

בין הרבנים שמכתביהם הופיעו בספר: הרב צבי הירש קלישר, הרב אליהו גוטמכר, הנצי"ב מוולוז'ין, המלבי"ם, ועוד. מרבית המכתבים נשלחו אל סלוצקי, והוא שפרסמם לראשונה. למעשה, מדובר בכתב הגנה על הציונות, מההתקפות והקושיות של החרדים מתנגדי הציונות, ויש לספר זה ערך חשוב עד היום בהבנת והסברת המשנה הדתית לאומית.

ספר שיבת ציון נדפס לראשונה בוורשה בשנת תרנ"א, לאחר מכן במהדורה שניה בשנת תר"ס. באספת המזרחי שהיתה בוילנה בשלהי שנת תרע"ד, הואיל הסופר סלוצקי למסור זכות הדפסת הספר להסתדרות המזרחי. על בסיס עובדה זו, נדפס הספר בפעם השלישית, אחרי מותו של סלוצקי, בניו יורק בשנת תרע"ו (בצורה חלקית), בתמיכת 'המזרחי'. במהדורה זו נוסף מאמר חשוב של הרב יהודה ליב מימון, לימים שר הדתות במדינת ישראל, תחת הכותרת: 'הראיתם את הארץ?'

"מעשיהם הם זכרונם"

א"י סלוצקי התבסס כלכלית ותכנן לעלות לארץ ישראל, אך נרצח עם אשתו ביחד עם עוד עשרות יהודים בפרעות שערכו בנובגורוד-סיוורסקי אחד מהצבאות הנצים במלחמת האזרחים בשנת תרע"ח-1918, ככל הנראה בידי הצבא האדום, בראשית חודש ניסן תרע"ח (1918). בני הזוג סלוצקי לא השאירו אחריהם ילדים. מקום קבורתם לא נודע.
מעשיו הגדולים של סלוצקי, ובייחוד הקמת תנועת המזרחי שהיה ממייסדיה, ינצרו את זכרו לעד.