אברהם יוסף בהרל הי"ד היה תלמיד ישיבה, נצר למשפחה חסידית מיוחסת. מכיריו צפו שעתיד הוא להיות גדול בישראל, ובעודו צעיר קיבל סמיכה לרבנוּת. מכיוון שדבק בציונות הוא עלה ארצה בשִלהי תרס"ח (קיץ 1908) והצטרף לארגון 'השומר'. הוא עבד כשומר במושבה סג'רה.
אברהם-יוסף מתואר כחלוץ צעיר המסור לעבודתו, חבר טוב ועליז בעל נפש יקרה, שהיה מרבה לשיר ולרקוד. הוא היה יוקד באש פנימית, נסחף בהתלהבות חסידית, פורץ לו דרך בין חבריו, מרקד ומפזם את ניגונו…
באחת משיחותיו עם חבריו הסביר את שמחתו על השמירה במושבה הקטנה: "אין זה מצב עלוב, אלא עמדה שכולה כבוד והדר וגבורה. כי מה טעם יש לשמירה בהיותנו פה רבבות, בשעה שהכלל ישמור על היחיד? אדרבה, רק עתה, אין אנו מרגישים שעמום בבדידותנו, ואין אנו חשים כל פחד בלִבנו, כי בשומרי פה על הקומץ הדל והעלוב הזה של בתים וחצרות, הרי זה כאילו שמרתי על כל ארץ ישראל".
בלילו האחרון בסג'רה, כ"ד באייר תר"ע (2 ביוני 1910), הציעו לו חבריו לישון עד הבוקר לפני המעבר למקומו החדש (כשומר ביבנאל), אך הוא סירב לכך. "אתן בקשיש עוד לילה", אמר. עד חצות רקד עם חבריו באופן יוצא מגדר הרגיל.
באותו לילה הוא נהרג בעת מילוי תפקידו כשומר המושבה סג'רה ונטמן בחלקת השומרים בבית העלמין בכפר גלעדי.
הרב קוק, שהיה אז הרב של יפו והמושבות, הספיד אותו: "הוא היה בן־תורה, מטיפוסם של החשובים שבבני הישיבות, בעל לב טהור ונפש עדינה". הרב קוק סיפר כי "בעת שידע [בהרל] בבירור כי הוא הולך למות", התבטא "שנפשו שוקטת, כי מת הוא בעד עבודת התחיה הישראלית בארץ ישראל". על כך העיר הרב קוק בהערצה: "למראה נורא זה, לנשמה עליונה כזאת, שמים וארץ יענו יחדיו: קדוש".
יהי זכרו ברוך.
