"לעומת משוררים רשמיים, ששירתם אינה שירה בעיניו, מציין רגלסון כ"משוררים" אהובים עליו את הראי"ה, למשל, או את הרב קוק… בספרו "אראלי מחשבה" שיצא כאמור לפני חודשים אחדים, הוא מסכם את עיקרי מחשבתם של ברגסון, רוסל, דיואי, קאסירר, והייטהד, ג'יימס, מטרלינק, קרוז'ה, לייבניץ ו…הרב קוק: "השארתי את הרב קוק לסוף, מעין חתימת ברכה. הוא בעיני היותר פיוטי מכולם. אני נוהה אחרי הפיוט שבפילוסופיה, אחרי ההשראה הפנימית, אותה נקודה פנימית, כמעט גנטית, שיש לכל פילוסוף. גם הפילוסוף נולד בדור פילוסופי ומדעי מסויים המשפיע עליו עמוקות, והוא מלביש את הניצוץ הפנימי שלו בביטויים, השקפות ודרכי הלוגיקה של דורו. זה נשמע כמו ההגדרה של השירה עצמה? נכון, אבל שירה שמתלבשת בצורות הגיון ומגוננת על עצמה בלוגיקה. עם זאת, לכל פילוסוף יש איזו נהייה נפשית המתבטאת בכל ויכוחיו ובכל כתביו. מתוך נטיה טבעית אני נדבק דווקא לצד הזה שבאישיותו, כלומר, צד השירה שבו".
ושירה, לא חסרה לו בכתבי הרב קוק: "כמעט בזקנותי הגעתי אל ספריו" הוא אומר, "ומיד חשתי שכאן פילוסוף גדול המלביש את מחשבותיו בפסוקי קודש, בביטויי מיסטיקה, הוא מזמר את הפילוסופיה, הוא מזכיר משוררים כמו וולט ויטמן הכותבים על ההוד והזיו שבעולם, על האמונה החזקה במציאות שאחרי המות, הפלא שבחיים, כיוון שהעולם ביטוי לאלוקות, והכל מלא בה".
אפילו במקצת השורות של הפרוזה שכתב הרב קוק, הוא רואה "דיטרמבים", כלומר שורות רחבות של שירה חופשית, שאין לה אולי משקלים, אבל יש לה מיקצב פנימי.
"נסתכל הראי"ה בנשמתו פנימה על תהומותיה והרריה ואמר שירה": הוא כותב בפיסקה הראשונה של מאמרו … "נסתכל בגופו החי… ואמר שירה, נסתכל בבריאה, יפעותיה… סדריה… פלאותיה… ואמר שירה. נסתכל בתורה, כתבה ולשונה, סיפוריה ומזמוריה, חוקים ומשפטים, ציוויים ואזהרות שבה… ואמר שירה. אמר שירה ולא עשה שירה. מכאן שהתואר משורר מגיע לו".
