הרב קוק היה כל ימיו בבחינת 'בית המקדש'

"את הסיפור שמעתי מאחד שנכח בשיחתו של האדמו"ר מגור שליט"א, קודם שנהיה לאדמו"ר.

האדמו"ר שליט"א סיפר על אביו ה'לב שמחה' זצוק"ל, שפעם אביו האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' זצוק"ל שלח אותו בשליחות לרב קוק, והיה זה בסביבות השעה תשע בבוקר. כשהגיע ה'לב שמחה' לביתו של הרב קוק, הוא דפק על הדלת. כשהגבאי פתח את הדלת, אמר לו ה'לב שמחה': "יש לי שליחות מאבי לרב, ואני רוצה להביא את זה לרב, אם אפשר להכניס אותי". אך הגבאי אמר: "עכשיו אף אחד לא נכנס לרב. הרב עסוק עכשיו בתפילה, ואין להיכנס אליו".

ה'לב שמחה' לא היה 'בטלן', ושאל אם אפשר להיכנס לראות איך הרב מתפלל. אז הגבאי אמר שאמנם אי אפשר לפתוח את הדלת בחדרו של הרב, אך הוא מסכים לבדוק מה המצב. הוא חזר אח"כ ואמר שהדלת לא סגורה עד הסוף, כך שאפשר להציץ ולהסתכל בפנים. ואכן ניגש ה'לב שמחה' והציץ בחריץ מבעד לדלת החדר.

לנגד עיניו הוא ראה את הרב קוק עם טלית ותפילין שכוב על הרצפה בפישוט ידים ורגלים. היה זה ממש מפחיד, והוא מאוד נבהל. הוא רץ חזרה לאביו, בעל ה'אמרי אמת', וסיפר לו שביקש להיכנס וכו' ואז ראה את הרב ככה. כששמע זאת ה'אמרי אמת', הגיב במשפט הבא: "הרב קוק – כל חייו הוא בבחינת פישוט ידיים ורגליים בבית המקדש".

הסיפור הזה עשה עלי רושם חזק, משום שה'אמרי אמת' מאוד קימץ במילים, הוא היה קמצן בדיבור, שתקן, וכל חסידי גור יודעים זאת".

(מתוך עלון שבת הראי"ה גליון 82).