על הספר
אמון האדם בעצמו – זהו חידוש נפלא, מתוק וחשוב של מרן הראי"ה קוק, מהחידושים היסודיים של משנתו הרחבה. סוגיה זו נוחלת פרסום רב בשנים האחרונות. כך למשל ר' צביקי הירש זכה משמיא להוציא לאור את הספר 'יש לך כנפי רוח', האוגד בתוכו מאות פסקאות מתורת הרב, אשר הקו החורז שלהן הוא 'אמון האדם בעצמו'. ספר זה זכה להצלחה עצומה, ונספר על כך להלן.
כך גם השיר של ביני לנדאו "יש לך כנפי רוח" זכה להצלחה מסחררת – מאות אלפי צפיות ביוטיוב יעידו על כך.
גם בעיר מגוריי, שאחוז ניכר מהאוכלוסיה שלה היא חרדית, הספר תפס חזק. בג' אלול האחרון התכנסה קבוצה מיוחדת של אנשי תורה ואנשי ציבור מהחשובים והמפורסמים שבעיר, כולם חרדים (ליטאים, חסידים וספרדים) ועסקו יחד בספר 'יש לך כנפי רוח'. סדר האירוע היה באופן שכל משתתף היה צריך לבחור את הפסקה האהובה עליו, שהכי דברה אליו, מתוך הספר 'יש לך כנפי רוח', להקריא אותה, ולהסביר אותה…
עד כמה באמת מרכזית, בתורת הרב ובחייו, הנקודה של 'אמון האדם בעצמו'? האם ניתן להצביע על מעשים מסוימים של הרב, הכרעות ציבוריות, או סוגיות רוחניות והלכתיות בהן "אמון האדם בעצמו" גרם למרן הרב להכריע באופן מסוים?
אני רוצה להציע בינתיים שתי סוגיות בהן עסק הרב, בכל אחת מהן הוא חידש חידוש עצום (שכמובן היו שהתנגדו לו), והבסיס לשיטתו היה: 'אמון האדם בעצמו'.
א. היתר המכירה
מרן הרב חוזר על זה מספר פעמים (ראו למשל באגרת ארוכה שכתב לידידו הרידב"ז, בסוף כרך א' של אגרות), שמה שהביא אותו להעדיף ולהמליץ על השימוש בהיתר מכירה, הוא כדי שאנשי המושבות – שברובם לא יוכלו לעמוד בשביתת הארץ ובכל מקרה יעבדו – יעשו את עבודתם בהיתר, כדי שלא ירגישו שהם רשעים. לכן כדאי לסמוך על היתר דחוק מבחינה מסוימת, כדי שחס ושלום לא ירגישו חוטאים ורשעים.
ב. רחמים על בעלי החיים
מרן הרב כותב: "אי אפשר להם להכחיש את המוחש בכל לב רגש, כי חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו". הרב מבאר שיש פגם מוסרי בשחיטת ואכילת בעלי חיים, ומוסיף: "אי אפשר כלל לצייר שאדון כל המעשים המרחם על בריותיו, ברוך הוא, ישים חוק נצחי כזה בבריאתו הטובה מאד, שאי אפשר יהיה למין האנושי להתקיים כ"א בעכרו את רגש מוסרו ע"י שפך דם, יהיה גם דם בע"ח".
במילים אחרות, אי אפשר לנו לסבור ולהאמין שהקב"ה שם בתוך נפשו הישרה רגש מוסרי, שהינו רמיה ולפי טבע העולם צריך להתעמר בו ולהתכחש אליו. אם האדם מרגיש שיש בתוכו רגש מוסרי כלשהו, ואותו רגש קיים בכל הברואים, ודאי הוא שאותו רגש הינו חיובי ולא שלילי, וממילא חובה עלינו להקשיב לו. גם כאן רואים את האמון הגדול שנותן הרב בנפש האדם – ופה גם מתגלה מקור האמון הזה – האמונה בד'. מכיוון שאנו מאמינים ב"אל הטוב, המרחם על בריותיו", ממילא אנו מאמינים שהנשמה שנתן בנו, והרגשות הטבעיים ששם בתוכנו, הינם חיוביים.
