האם מותר לחתוך את הלשון של התוכי?

למדנו את דברי רבי נחמן בתורה י"א, על כך שאדם שרוצה כוח וסיוע בתפילתו, צריך לצאת לשדה, כמו יצחק אבינו שיצא לשוח בשדה.
אמנם הדרש הוא שיצחק יצא להתפלל, וכך גם רגילים להבין את עניין ההתבודדות ביער. אולם העומק בתורה זו הוא שהשדה מתפלל. העשבים אומרים שירה. כל ההוויה אומרת שירה לבוראה. כמו שאנו מכירים כיום את 'פרק שירה' המפרט את כל שירתם של הברואים. בפתח 'פרק שירה' אנו למדים שיש בחינה שהצפרדע מהללת את ה' יותר מהאדם!

האדם יוצא לשדה בענווה, כי שם התפילה. התחושה המרגשת שהאדם חווה בהיותו בשדה, מריח את ריח האדמה והעשבים, רחוק מהמולת העולם, נפשו צומחת יחד עם צמח השדה. ולבו משתאה, ביראה ובאהבה. זוהי תפילה.
התנועה היא התבטלות אל מול האדר והשיר.

יכול להיות שתפילה זו, שהנשמה מתפללת, תתבטא במילים. ואולי תתאים יותר שתיקה, התפעמות מהשדה ושירתו. וזה בעצמו, היינו השתיקה עצמה, היא ביטוי לתפילה.

ב.

במשך דורות קראנו את פסוקי התהילות של דוד המלך, "הללו את ה' מן השמים… הללו שמש וירח… עץ פרי… החיה וכל בהמה".
אולם בקטנותנו, שגרמה לנו להעמיד את האנוש במרכז, סברנו לתומנו שרק אנו חיים. רק לנו יש לב.

כשהמשורר מדבר על שירת הבריאה, זה רק משל שיוצר לבו המשתוקק והמתפלל.

ראינו שכך מסבירים בעלי הפשט, באופן עקבי, על הפסוקים בתהילים.

והנה באה תורת הקבלה, והופכת את היהדות, משנה מהשורש את היחס שלנו לעולם, לדצח"מ.

העולם כולו יש לו לב. וכל אבן לוחשת סוד, כל פרח אומר שירה.

מליארדי בעלי חיים ברחבי העולם אינם זקוקים לנו, אינם בשבילנו. הם מהללים את ה' בלי קשר לשאלה האם קמתי בבוקר והתפללתי שחרית.
פתאום נמשה המסך מעל עינינו, וראינו שכל התפילה שלנו מלאה בזה. שרים שיר-שבח על השמש והירח המהללים לבוראם – בלי קשר אלינו. אומרים פרק שירה – על שירת הבריאה. מדברים על שירת 'החיה וכל בהמה, רמש (!) וצפור כנף' – שירה שאיננו מודעים לה בכלל, איננו מבינים אותה בכלל, ובוודאי שאיננו שומעים את אותם מליארדי בעלי החיים מאז בריאת העולם, ששרו והללו לבוראם.

כבר לא האדם הוא היחיד, השולט, שהכל נברא בשבילו – במשמעות שהוא צריך להשתמש ולנצל ולקצוב חיים ומוות לכל הברואים כדי שתהיה להם משמעות. לא כן, אלא העולמות כולם מהללים את ה', וזה תפקידם! והאדם יוצא לשדה, כדי לקבל סיוע בתפילתו משירת העשבים, הטבעית ושאינה תלויה בבחירת האדם ובמודעותו. הרוצה את הרב יבוא אליו…

התובנה הזאת מטלטלת אותנו, אך בידידות… זה מוריד מעלינו עומס מיותר. זה גם מעצים לאין ערוך את גדולת ה', שברא כל כך הרבה ברואים ויש לו קשר איתם ושיחה ושפה שבכלל איננו יודעים אותה. אנחנו אפס, כלום, גרגר חול בגלקסיה. ולא צריך להיבהל מזה…

ג.

כל היהדות השתנתה בעקבות חשיפה זו של תורת הקבלה, שהתבררה והתעצמה עם הופעת תורת החסידות, תורת רבי נחמן מברסלב ותורת הראי"ה קוק. זה הגיע עד למצב של חמלה על הפרח הקטן, שהרב קוק הזדעזע מלקטוף אותו. דיבורים עדינים כאלו כמעט ולא נשמעו מאז מתן תורה! אשרינו שזכינו לתורה נשגבת ויקרה שכזו, המלמדת על הלב שיש בכל נברא, והמחנכת אותנו לעדינות קסומה כלפי כל נוצר. "ואת כולם אחבק באהבה", כלשונו של הרב קוק.

אתם בטח שואלים מה היה פעם? לפני שגילה לנו הקב"ה תורה נסתרת ונשגבת זו?

הבאנו את דברי תרומת הדשן, שחי בזמן מאורעות ת"ח ות"ט. משפחתו נרצחה באכזריות על ידי הפורעים. אחת התקופות החשוכות ביותר לעם היהודי. והנה הוא מעלה שאלה בדיונית לחלוטין – יהודי שמחזיק תוכי בביתו – כיצד עליו להתייחס אליו. האם מותר לחתוך את לשונו, כדי שישיר יפה?

כל מי שבקי בתולדות יהדות אירופה, יודע שמעולם יהודים יראי שמים לא החזיקו תוכים בביתם. הדבר מגובה בספרו של החכם דומבו. בכל אופן גם אם היה אי מי שהחזיק תוכי בביתו – קשה להעלות על הדעת שהוא רצה להתעלל בתוכי ולחתוך לו, בלי הרדמה, את הלשון, כדי שהוא ישיר יפה. על מה אנחנו מדברים? על תקופת פוגרומים ורצח, דם יהודים נשפך כמים. למי יש זמן להתעסק בשירת התוכי?!

בעל תרומת הדשן לא מסתפק בדוגמה שהביא, ומביא סיפור נוסף. יהודי שרוצה לחתוך עם קאטר את הזנב של הכלב שלו, כדי שיהיה יפה יותר. וגם את האוזניים, לא נורא ששמיעתו תפגע והוא יצרח מכאבים. באוזניים שלנו כיום הסיטואציה נשמעת הזויה ונוראית, וזה בדיוק מה שאנחנו מסיקים מתרומת הדשן ומתקופתו. היחס שלהם לבעלי החיים – כפי שבא לידי ביטוי בהלכות נוספות שנכתבו באותה תקופה – היה מבוסס על ההנחה שכל הברואים "לא נבראו אלא לשמשני". כל מטרתם וייעודם של בעלי החיים בעולם הוא כדי שנשתמש בהם, נצרוך אותם, נאכל אותם, נחתוך את איבריהם. אולי אפילו אפשר לומר, שאם לא נקצוץ את האיברים לכלב האהוב שלנו, הרחקנו אותו מיעודו!

משונה, אבל כך היה היחס המקובל ביהדות לבעלי החיים, וממילא גם לצמחים ולדומם בעולם. יחס של ניצול ושימוש. שום מילה על התחשבות, כבוד, חמלה אמיתית.

ד.

לעומת גישה זו הלכה והתפתחה ביהדות בדורות האחרונים גישה הפוכה לחלוטין. גישה המתייחסת בכבוד לבעלי החיים, הרואה בהם יצורים שזכאים לחיות בזכות עצמם. שנבראו כדי להנות מטובו של בוראם, וכדי להללו ולשבחו.

גישה "חדשה" זו למעשה מבוססת ומתאימה לפסוקי התהילים ולטקסטים קדומים אחרים, כולל גם לדברי חז"ל שלפתע מתבארים באור אחר. בכל אופן רק בדורות האחרונים נאמרה בפירוש גישה זו, המבוססת כאמור על תורת הפנימיות.

הזכרנו בלימוד אתמול שתי מקורות מעניינים המלמדים יפה על הגישה החדשה. אזכיר כאן אחד מהם. הסיפור על העגל ורבי יהודה הנשיא.
לא הארכנו בתיאור העונש החמור והאיום שקיבל מסדר המשנה בגלל אמירתו לעגל בבית המטבחים: "לך, לכך נוצרת". הדברים ידועים. בכל אופן כל הפרשנים מתקשים להסביר מדוע רבי נענש, לכאורה הנחה זו שהעגל נברא לשחיטה ולאכילה היא זו שעומדת בבסיס תזונתנו.
סיפור פלאי זה מתורץ בשני כיוונים שונים, למעשה גם הפוכים, על ידי רבותינו. ובאורח פלא ניתן לראות את העקביות שבשיטתם.

אותם פוסקים ופרשנים שראו בבעלי החיים כלי לשימוש האדם, ולא יצורים הזכאים לחיים ולשפע מצד עצמם, הסבירו שעונשו של רבי היה שלא ליטף את העגל בדרכו לשחיטה, ולא הצטער בצערו. אך בשום אופן חטאו לא היה בעצם הובלתו לשחיטה.

אולם הפוסקים המאוחרים, בהם למשל גם מרן הרב קוק, מסבירים להפך. העונש החמור שרבי קיבל היה על הנחת יסוד שרובנו שבויים בה. שהעגל נברא כדי להישחט. שזה ייעודו עלי אדמות. ולא כן הדבר! אמנם לצערנו ההכרח הבריאותי גרם לנו במשך אלפי שנים לשחוט מעט בעלי חיים – מעט יחסית למליארדים המשוטטים בעולם – אולם בוודאי שאין משמעות הדבר שזה "ייעודם" של אותם עגלים מסכנים. הרב קוק ממשיל זאת לנופלים בקרבות. בוודאי שכשאין מנוס חובה עלינו לצאת לקרב ולהגן על עמנו, אולם אין זה אומר שאנו שמחים על הקרבנות.

מה שמפתיע, שלפני כמאה שנים נתגלו גניזות עתיקות, ובהם תשובות הגאונים (ראש החוקרים שגילה את אותם הכתבים הוא תלמידו של הרב קוק, ר' בנימין מנשה לוין), והנה הגאונים מסבירים כמו הגישה המאוחרת, שרבי נענש לא על כך שלא ריחם על העגל, אלא על כך שאמר שייעודו של העגל הוא לשחיטה! פלאי פלאות.

ה.

הפוסקים בדורות האחרונים דחו מכל וכל את גישתו של 'תרומת הדשן', שהיא למעשה הגישה "הישנה" שהיתה מקובלת ביהדות במשך דורות. דחייתם מסתמכת כמובן על מקורות מפורשים וכדרכה של תורה, אולם גם ובעיקר מעצם הסברא וההגיון.

הם תמהים, תמיהה רבתי, על הרעיון שבעלי החיים נבראו כדי לשמש את האדם. כל שכן שהם משתוממים ומתפלאים על ההיתר הנגזר ממנו, לחתוך איברים לבעלי חיים "כדי שיהיו יפים", מבלי טיפת רגישות לכאבם, מבלי לחשוב על הנכות שתגרם מהניתוח.

הטענה הכי חזקה שלהם היא יערות הגשם. הג'ונגלים, הסוואנות. מליארדי בעלי חיים מתנהלים שם, בעלילות שאין לנו שום מושג עליהם. בקולות ושיחות שאיננו מבינים. מינים נדירים שמעולם לא ראינו ולא נראה.

האם כל אלו נבראו לשימוש האדם?

בכלל, כשהגמרא מדברת על כך כך שכל בעלי החיים 'לא נבראו אלא לשמשני', היא מדברת על בעלי חיים מאוד מסוימים: אריה ושועל…
בין הפוסקים הללו, שדחו לחלוטין את 'תרומת הדשן', נמצאים: הרב יצחק דב במברגר, רבי אליהו קלצקין, רבי דוד פדרו, ועוד.

ו.

השנה, שנת תשע"ו, 2016 למניינם, וכולנו כבר יודעים את הסבל שעוברים בעלי החיים בתעשיית המזון מן החי.

אנחנו לא מדברים על חיתוך לשון לתוכי, פעולה של כמה שניות, וגם לא מדברים על חשמול עגלים בשוקר, פעולה הנעשית לרוב ברפתות בארץ. עִזבו…

אכן, נוח לנו לשוחח ולדון במקרים חריגים אלו שמופעלת אלימות מקרית על בעלי החיים. ולחשוב איך משפרים את תנאי הגידול, ולהגדיל את הקנסות, וביצי חופש, ועוד דיבורים חסרי משמעות שאנשים תמימים קונים. על כל זה אנחנו לא מדברים.

אז על מה אנחנו מדברים?

מפעל הפתוח בשבת, ועובדים בו פועלים יהודים רק בשבת. במוצאי שבת נסגר פס היצור, ובימי השבוע נמכרת התוצרת. מי מאתנו היה קונה מצרכים ממפעל זה?

תעשיית המזון מן החי מבוססת כיום על צער בעלי חיים.

ההכשר שמקבלת תעשייה זו לעצם קיומה, מבוסס אך ורק על גישתו של בעל 'תרומת הדשן', שייעודם של בעלי החיים הוא לשמש לנו איברים וגופות יפים. אין להם מטרה אחרת. וממילא מותר לצער אותם ככל שעולה על רוחנו, אם הדבר מסב לנו הנאה.

בעל 'תרומת הדשן' נזכר בדברי הפוסקים שדנו בהיתרה של התעשייה, כ"ראש וראשון" למתיריה. כמובן, בדורו לא היתה תעשייה כה מפותחת וזוועתית כפי שהיא כיום. אולם הוא הניח את אבן היסוד למענה, מבלי שידע.

תעשיית החלב מתחילה מפעולה אלמנטרית בתכלית. ניתוק העגל מאמו. פעולה הגורמת צער וסבל הן לעגל והן לאמו, כפי שידוע לכל מי שגר במושב. פעולה שנזכרת בדברי חז"ל פעם אחת בלבד, בהקשר של אנשי נינווה הרשעים.

אי אפשר לייצר חלב, באופן תעשייתי ולהמון הרחב, בלי לנתק את העגל מאמו. אין דבר כזה. וזה לא משנה איזה הכשר יקבל החלב ומה אורך הזקן של הרפתן. החלב מיוצר תמיד מתוך סבל לבעלי החיים.

הסבל הזה מותר או אסור? וחניקת האפרוחים – העומדת בבסיס ייצור הביצים והעופות, מותרת או אסורה?

התשובה פשוטה.

לפי תרומת הדשן – מותר. בדיוק כמו שמותר לכם לחתוך את הזנב והאוזניים של הכלב. אין שום הבדל מבחינתו. אם אתם מוכנים לעשות את זה – אל תהססו לצרוך חלב מהפרה המבודדת.

אבל לפי הפוסקים האחרונים – שדחו את דבריו מכל וכל, והורו שלא לסמוך על היתרו – הדבר אסור מדאורייתא.

בעיניהם דומה הדבר למפעל הפתוח רק בשבת. לדעתם זוהי תעשייה המבוססת כולה על חטא חמור מדאורייתא, שהתורה צוותה עליו 13 פעמים, בפסוקים שונים ובדוגמאות מגוונות, כדי לחנך אותנו לחמלה, לרחמים, לפקוח עיניים לסבלו של האחר. אפילו כשהוא לא סובל כלל – "לא תבשל גדי בחלב אמו". שלוש פעמים (!) היא חוזרת ומזהירה אותנו על התרחקות מופלגת זו מאכזריות.