הרב קוק היה נמצא במצב רוח נוגה ועגום, בגלל הצרות הרבות שהיו בימיו, בעיקר מלחמת העולם הראשונה, פרעות תרפ"ט (אשר לפי עדות ר' אריה לוין הם ממש שברו את גופו וקרבו את מותו), ועליית היטלר לשלטון. גם במישור האישי קרו לו אסונות: פטירת אשת נעוריו בשנה הראשונה לנישואיו, מות בתו בעקבות נפילתה במדרגות הבית, בנו יחידו לא זוכה לפרי בטן, מחלת הסרטן ממנה נפטר, ועוד. כמובן, גם המלחמה העזה שניהלו נגדו קנאי ירושלים לא תרמה למצב רוחו.
שימו לב שברוב ההתמונות שרואים את הרב קוק, הוא בארשת פנים רצינית. לא מחייך, כל שכן שלא צוחק…
בשביל לרומם את רוחו היה ממונה תלמיד חכם מיוחד לנסות להעלות חיוך על פניו של הרב. מדי בוקר היה נכנס אותו יהודי ישיש, עטור בזקנו הלבן, לחדרו של הרב זצ"ל, ואומר באוזניו איזו הלצה תורנית. כך היה נפתח הבוקר בחדרו של הרב הראשי של ארץ ישראל, ומנהיג הדור. כדרכו של רבא שהיה פותח בבדיחותא את השיעור לתלמידיו כדי ״לפקח דעתם ולשמח ליבם״.
אותו יהודי זקן אשר זכה לשמש את הרב במשך מספר שנים, ואף ליסוע אתו בנסיעותיו לרחבי הארץ, היה הרב ר' מאיר דוד שוטלנד זצ"ל. הוא למעשה היה ה"בדחן" של הרב קוק, כמו שהיה מקובל אצל גדולי האדמו"רים הראשונים.
