למה אנחנו דומים כשאנחנו אומרים קינות? לאשה שגורשה על ידי בעלה הזועם, והתרחקה מביתה. כל תכשיטיה ומחמדיה נזרקו מהבית. ובכל שנה היתה מבכה את יום הזעם, ועצובה מריחוקה מבעלה. והיתה מחכה וכוספת ליום שבעלה ישוב לקחתה.
ויהי היום ופתאום בעלה קרא לה והזמינה לשוב לביתו. שש עליה כמשוש חתן על כלתו הראשונה. והנה היא שבה, בדמעה וברינה, ונכנסת לבית מולדתה, ובעלה מחבק ומנשק אותה. אהבת עולם נפרשת עליהם, שמעתה לא תפסק לעולם.
ופתאום היא שמה לב שאותו היום הוא יום הזעם. אותו יום בו שלחה מביתו. והיא נזכרת בחפציה שנזרקו אחריה. בתכשיטים, בבגדים, בכלים. והיא פורצת בבכי ומתייפחת למול בעלה הנדהם:
איכה זרקת את התכשיטים?
לאחר אלפיים שנות זעם, הדוד דופק על פתחה של רעייתו; כנסת ישראל שבה לביתה, אם הבנים שמחה. תחיית המתים – כנסת ישראל קמה מקבורת הגלות. לא עוד כעס וחימה שפוכה, אלא ידידות ואהבה.
זהו עיקר הגאולה – המתרחשת בתוך הלבבות, עמוק בתוך העולם. מבחינה זו איננו נמצאים ב'אתחלתא' אלא בסוף התהליך. המהפך ההיסטורי האדיר – התממש לחלוטין. סרה קללת הגלות, ועם ישראל שב לביתו. וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, חג הפסח כבר אינו המוטו של היהדות, אלא יום העצמאות. ה' באייר תש"ח, בו נולד עם ישראל, הוא היום שייקבע לדורות עולם – גם כשיבוא המשיח נחגוג דווקא את יום הלידה המופלאה הזו.
נכון – אין לנו נבואה, סנהדרין, בית מקדש ועוד דברים חשובים מאוד. אבל כל אלו הם ה"כלים והתכשיטים". הם טפלים לחלוטין לעומת המהפך ההיסטורי של תחיית המתים הלאומית, שהתרחשה למול עינינו
עד כאן בארנו נקודה אחת למה יש בעיה באמירת הקינות – כפי שהם מנוסחות – בתשעה באב.
ועוד שתי נקודות יש בדבר: העובדה שאיננו נמצאים בוורשה ובלובלין, אלא בארץ ישראל. וכן שחלקו המשמעותי של עם ישראל נמצא בארץ, ואלו שלא נמצאים זה לא בגלל 'גלות' אלא בגלל 'בחירה', אשר יש לדון בה אם היא טובה או לא. אבל בשום אופן גם חסיד סאטמר שגר בחו"ל אינו יכול להגיד: "גלינו מארצנו". אתה זה שבוחר לשבת שם.
אבל שתי הנקודות הללו הם טפלות בייחס לנקודה המרכזית שהעליתי, והיא המהפך העמוק ממצב של "כעס ופרידה" למצב של "משוש חתן וכלה", כשהדוד והרעיה נפגשים.
