א.
פרשת השבוע, שלח, עוסקת בשליחת המרגלים לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן.
משה מבקש מהמרגלים: עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר, וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה הִוא… וּמָה הָאָרֶץ, הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה… וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה".
מהי אותה בדיקת הארץ? מתברר שמה שמעניין את משה זה לא הטופוגרפיה שלה, וגם לא האקלים שלה. מה שבעיקר מסקרן אותו הוא הצומח של ארץ ישראל: הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן. עד כדי כך שמשה לא מסתפק בכך שהם יעידו על הפירות של הארץ, אלא הוא רוצה לראות אותם ולטעום מהם! לכן הוא מצווה על המרגלים: "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ". ומעירה התורה: וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים, כלומר: הריגול נעשה בתקופה המושלמת ביותר – כשהפירות של ארץ ישראל בשלים וראויים למאכל.
ואכן המרגלים באים לארץ, ושוב התורה מאריכה ומדגישה את מוקד עיסוקם: פירות ארץ ישראל. וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל, וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם, וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים.
וכאילו לא די בפירוט הזה התורה עוד מוסיפה לספר לנו לַמָּקוֹם הַהוּא, קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל, עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל, אֲשֶׁר-כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כל "בני ישראל" לקחו את הפירות, באמצעות שליחיהם המרגלים. לקיחת הפירות היא מעשה היסטורי שזכרו נותר לדורות באמצעות שמו של הנחל.
שימו לב שכל תיאור הריגול תופס ארבעה פסוקים (כא-כד). השנים הראשונים מוקדשים לתיאור המסלול (תוך רמז לאוכלוסיית הארץ) ושני הפסוקים הנוספים מתארים אך ורק את פירות ארץ ישראל. כלומר: זוהי מטרת הריגול – ראיית פירות הארץ וטעימתם.
כל הסיפור הזה מוזר מאוד. בדרך כלל מרגלים בודקים דברים חשובים וקריטיים, ולא את טיב הפירות של מקום ריגולם… מדוע מה שמטריד את המרגלים שלנו – לפי פשט הפסוקים – זו רק השאלה מהם פירות ארץ ישראל?
ב.
התשובה המפתיעה טמונה בהמשך הפרשה. המרגלים חוזרים ממסעם, ומראים למשה ולעדה את פְּרִי הָאָרֶץ. שימו לב כיצד הם מציגים את הפירות: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ.
למעשה, כאן מסתיימת שליחותם. הפרשנות הבעייתית שלהם לגבי אוכלוסיית הארץ היא מיוזמתם ובאחריותם בלבד, ואמנם התורה וההיסטוריה התעכבו עליה, אך אנו נתמקד בשליחות המקורית. הם התבקשו להביא אתם את הפירות, וכשהם מביאים אותם הם מוסיפים תיאור של שלוש מילים, שחושף את משמעותם וחשיבותם של הפירות.
מה פירוש המושג "זבת חלב ודבש"? אם נשאל את תנובה את מועצת החלב, הכוונה היא לחלב פרות. כבר אז היתה תעשייה של מוצרי חלב, מעדנים, ואפילו מילקי, וזה מה שהרשים את המרגלים. אבל כמובן זה לא פשט הפסוקים. עד עכשיו לא ראינו שום רמז להתעניינות בבעלי החיים הגדלים בארץ. גם בהמשך הפרשה אין זכר לכך. בעלי החיים הם לא מה שמעניין כאן, אלא אך ורק הארץ הקדושה.
כשמשה רבינו מבקש לטעום את פירות הארץ, הוא בעצם רוצה לטעום את ארץ ישראל. הוא יודע שה' רוצה להנחיל לנו את ארץ ישראל "לאכול מפריה ולשבוע מטובה". החיבור העמוק ביותר לארץ ולקדושתה, חייב לעבור דרך הפירות שלה. כל זה בא לידי ביטוי בתיאור המופלא: "זבת חלב ודבש". כולנו מכירים את המחלוקת המפורסמת בין התנאים, שר' עקיבא מסביר את המושג "זבת חלב" – זה חלב פרות, ואילו ר' אליעזר מסביר: זה חלב פירות. כמובן, פשט התורה הוא כדעת ר' אליעזר. כפי שראינו עכשיו, פרות בכלל לא מעניינות אותנו! הנקודה כאן היא אך ורק הפירות.
ג.
אבל מה בעצם אומר ר' אליעזר? מה הוא מתכוון כשהוא אומר "חלב פירות"? הוא לא מתכוון לתחליף חלב צמחוני. הוא נוגע במשהו עמוק ביותר. יסוד עצום בכל הבנת מעשה בריאת העולם, ותפקיד האדם עלי אדמות. לא פחות!
המרגלים לא אמרו ש"התאנים זבים חלב ודבש"; אלא "ארץ זבת חלב ודבש". כי את השפע המתוק מניבה הארץ עצמה, האדמה הקדושה. בדומה לאם אוהבת המניקה את בנה בחלב משדיה. כשמשה עומד במדבר ורוצה לטעום את קדושת הארץ, ולהבין את עניינה המיוחד, הוא יכול לעשות זאת רק באמצעות טעימת פירות הארץ.
במילים אחרות, המרגלים לא מתכוונים רק ל"חלב פירות", אלא הרבה יותר עמוק מזה, ל"חלב ארץ ישראל".
מהו אותו החלב של ארץ ישראל? חלב הפירות!
יש משפט בגמרא על משה רבינו: "וכי לאכול מפריה [של ארץ ישראל] הוא צריך?". זה משפט שנאמר כתמיהה, אולם הרצי"ה היה מסביר זאת (בעקבות פרשנים קדמונים) כפשוטו. משה רבינו השתוקק לטעום מ"פירותיה הקדושים של ארץ ישראל", כלשונו של הב"ח.
יש אחדות גמורה בין הארץ ובין פירותיה, והיא באה לידי ביטוי במילים "זבת חלב ודבש". הדומם (האדמה) והצומח הם דבר אחד ממש.
לעומת זאת בעלי החיים אין להם שום קשר לארץ ישראל. גם אם הפרה רובצת בארץ ישראל ומניבה הרבה חלב, אין לזה שום משמעות רוחנית או קדושה. בוודאי שאין לה שום קשר לארץ ישראל, שהרי גם אם נעביר אותה להולנד היא תפיק את אותה כמות חלב. היא לא חלק מהארץ.
בכל התורה כולה, ובכל התפילות, יש כל כך הרבה אזכורים לקשר המופלא שבין ארץ ישראל לבין פירותיה. אולם אין שום אזכור לקשר בין בעלי החיים לבין ארץ ישראל. יש לנו חג ישראלי "טו בשבט" בו שוטחים בגאווה 15 מיני פירות על השולחן. אין לנו חג שבו שוטחים בשרים על השולחן לראווה. אוכל של ארץ ישראל, לפי האידיאל של התורה, הוא צמחוני למהדרין, ומבוסס על פירותיה הקדושים והמזינים. אכילת בשר נחשבת בתורה לתחליף של בדיעבד, של שעת הדחק, של "דברה תורה כנגד יצר הרע".
ד.
ופה אנו מגיעים לעומק העניין.
ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. וימים אלו מחולקים לשתי קבוצות: בשלושת הימים הראשונים הוא ברא את התשתיות, ובשלושת האחרונים הוא ברא את הנפשות. הוא אכלס את העולם שיצר. יום כנגד יום: ביום הראשון נברא האור, וכנגדו ביום הרביעי נבראו המאורות. ביום השני נברא הרקיע המבדיל בין מים למים, וביום החמישי כנגדו נבראו העופות והדגים. ביום השלישי נבראה היבשה, וכנגדו ביום השישי נבראו היצורים שיאכלסו אותה ויהנו ממנה – בעלי החיים, ואחריהם – האדם.
שלושה ימים מול שלושה ימים. אין ספק שיש כאן מבנה נהדר. אבל מה המשמעות שלו?
שבעלי החיים אינם חלק מהתשתית, אלא מאלו שנהנים מהתשתית. מבחינה זו הם שווים לחלוטין לאדם.
המזון, לפי טבע העולם, הוא אך ורק הצומח. הוא נברא בזמן הכנת התשתיות. בעלי החיים לא נבראו בשביל האדם, אלא כדי להנות מהצומח. גם קודם שנברא האדם היו בעלי חיים, בלי שאף אחד טעם מהם… הם לא צריכים אותנו, ואנחנו לא צריכים אותם.
לכן לאדם הראשון הותר לאכול רק מן הצומח! כי כך הוא טבע העולם. לחשוב שכל מליארדי בעלי החיים, ובתוכם אלפי מינים שהאדם טרם גילה; יצורים ימיים ששוכנים בעומק של מאות קילומטרים; חרקים פצפונים ובעלי חיים טורפים – כל אלו נבראו בשביל שהאדם יאכל אותם – זה דבר שכל אדם הגיוני לא יכול להעלות על הדעת! שלא לדבר על האנוכיות הקיצונית שיש בתפיסה זו. (ואת מדרשי חז"ל שמהם לכאורה עולה תפיסה מוזרה זו, כבר כבר בארו בטוב טעם גדולי הפרשנים, ובתוכם הרב קוק).
אלא שבעקבות חטאיה של האנושות, נחלש גופו של האדם, ולכן התירה התורה כ"הוראת שעה" לאכול בשר, כל עוד יש צורך בריאותי בכך. "לא התירה התורה לאכול בשר אלא לחולים ולחלשים", כלשונו של המקובל רבי מרדכי הכהן בעל הש"ך. וכפי שהסביר מרן הרב קוק פעמים רבות בכתביו.
אולם אם אנו מדברים על מה "טבע האדם" – אין ספק שאכילת בשר אינה טבעית. בעלי החיים לא נבראו בשביל האדם. הצבי והאפרוח אינם מוצרי מזון, אלא יצורים חיים, שזכאים לחיות וליהנות מן העולם. אין לאדם כיום שום הכרח להיות ניזון מגופם. "ארץ זבת חלב ודבש" יכולה ואמורה לספק לנו את כל צרכנו התזונתי, ומעבר לכך – גם את הקדושה הרוחנית העליונה.
