הראי"ה קוק היה מפזר את כל ממונו לעניים. מדי יום היו מתדפקים על דלתו אביונים ומבקשים לחם. כשנגמרו מעותיו, היה נותן להם ספרים, חפצים, פמוטות, ומה לא… הגיע המצב שאפילו את הכרית שלו הוא נתן לעני שעמד בפתח. סיפורים רבים נודעו על פזרנותו הרבה והמופלאה.
פעם אחת נכנס הרב דוד כהן 'הנזיר' אל מורו ורבו הראי"ה לבקש גפרור.
נענה הרב ואמר בחיוך: "אם כבודו מבקש – צריך לטרוח ולתת לו…" (כי בדרך כלל היה 'הנזיר' נמנע מלבקש דבר ממישהו).
נתן לו הרב גפרור, ואמר: "היודע אתה, כל מה שכאן בבית – אינו שלי. השעון שעל הקיר – איננו שלי. הכיסאות – קיבלתי אותם במתנה מוויליאמס (פעם בא וויליאמס לבית הרב וראה שחסרים כיסאות. לאחר מספר ימים שיגר לבית הרב כעשרים כיסאות). מעיל הפרווה – קיבלתי מהוועד הכללי, לקראת הנסיעה בשליחות לאמריקה לגיוס כספים עבור המוסדות בארץ. וכן כל הדברים שאתה רואה בביתי – לא קניתי אותם. אין לי רכוש שבאמת שייך לי.
"רק דבר אחד הוא שלי", סיים הרב; "קופסת הגפרורים".
