יש אתגר גדול בכתיבת ספר על אדם שחי במחתרת, כמו דוד רזיאל, שדאג לטשטש את עקבותיו בכל מקום שביקר בו. המחקר עליו הוא עבודת בלשות פשוטו כמשמעו.
בזמן לימודיו בישיבת 'מרכז הרב' היה הולך רזיאל עם חניכיו ב'הגנה' לטיולים במדבר יהודה. הטיולים הללו לא היו כה תמימים; בתרמילים נשאו הבחורים לא רק צידה לדרך אלא גם נשק, לשם אימונים במדבר הפתוח, הרחק מעיני השלטון הבריטי. אחד הבחורים שהשתתף באותם טיולים, סיפר עליהם לימים בזכרונותיו, אך קימץ מאוד במידע על הפן המבצעי שהיה בהם, הגם שכבר אימת הבריטים חלפה מן העולם…
כאשר נפטר דוד רזיאל, פורסמו בעיתונות בארץ כתבות נרגשות, בזהירות רבה שלא לציין מאומה מפעילותו המחתרתית, ולעיתים אפילו לא הוזכר שמו, אלא "המנהיג", וכל זה בשל הזהירות מהבריטים. גם כאן נדרשת עבודת בלשות לאתר את המאמרים הללו, ולהבין שהם מדברים על רזיאל, הגם שמתואר בהם מדריך בית"רי…
היום מצאתי מאמר מדהים שחתום בשם העט "דר", ופורסם בעיתון 'מצדה' שיצא לאור על ידי "התאחדות הסטודנטים הרביזיוניסטים בירושלים". יש לי הרגשה חזקה שהכותב הוא לא אחר מאשר דוד רזיאל (ד"ר – ד'וד ר'זיאל'), שאת כל מאמריו בעיתונות פרסם תחת פסידונים.
המאמר שמצאתי עוסק בסכנת ההתבוללות, האנטישמיות, ומעודד את הנוער העברי להתעורר "התעוררות נפשית כבירה", מתוך מסירות נפש. ועכשיו עומדת בפניי המשימה המאתגרת, כמעט בלתי אפשרית, להוכיח מתוך תוכן ולשון המאמר שאכן השערתי נכונה, והכותב הוא מפקד האצ"ל שהסתיר את זהותו. הרי אין כיום אנשים שיכולים להעיד על זהות הכותב האלמוני…
את מה שהבריטים לא ידעו ואולי לא יכלו לדעת, אני צריך לגלות.
