מסורת האבות

אחד מהאישים המזוהים ביותר עם הגימנסיה העברית בפרט, ועם ראשיתה של מערכת החינוך בארץ בכלל, הוא ברוך בן יהודה. הוא התחיל כתלמיד בגימנסיה, התקדם במסלול החינוך וההוראה, עד שהפך למנהל הגימנסיה.

רגילים להתחיל את סיפור חייו של ברוך בתקופת עלותו ארצה, בשנת תרע"א. הוא עבד חדשים אחדים בכרמי המושבה רחובות, ובראשית שנת תרע"ב נתקבל למחלקה ו' של הגימנסיה. הוא סיים את לימודיו במחזור השני של המוסד, בקיץ תרע"ד. בשנים תרע"ז-תר"פ שימש כמורה בבית-הספר העממי בראש פינה.

לאחר תקופה של חמש שנים בה למד בחו"ל, באוניברסיטת בריסל, שב ברוך ארצה בשנת תרפ"ה, ונכנס שוב לשערי הגימנסיה הרצליה, הפעם בתור מורה. הוא לימד בגימנסיה את המקצועות הבאים: תלמוד, תנ"ך, תולדות הציונות, מוזיקה, ומתימטיקה.

בעקבות הצלחתו הכבירה בתחום ההוראה, הוא התקדם בתפקידיו עד שנבחר בראשית שנת תש"א לכהן כמנהל הגימנסיה. עשייתו החינוכית היתה ענפה וחרגה מעבר לתחומי הגימנסיה. עם קום המדינה כיהן בתור המנכ"ל הראשון של משרד החינוך.

משפחת ליבוביץ

אך למען האמת, סיפורו של ברוך בן יהודה מתחיל הרבה קודם.

הוא נולד וגדל תחת השם "ברוך ליבוביץ", במשפחה חרדית טיפוסית בעיירה מרימפול שבליטא. אביו, הרב יעקב ליבוביץ, שימש כשוחט בעיירה, והוכר כתלמיד חכם מובהק. הוא חיבר שני ספרים חשובים ומעניינים, העוסקים בחיזוק שמירת המצוות ובירור המוסר היהודי.

הספר הראשון נקרא "חמדת יעקב", בו נאספו "כל התועליות, מידות ודעות היוצאות מחמישה חומשי תורה ומנביאים ראשונים, לוקטו בקצרה מספר רלב"ג".

ההוראה הראשונה בספר היא "להיות נקל לאדם להיפרד מארצו ומבית אביו ללכת למקום שיוכל להגיע לשלמות, כמו שעשה אברהם אבינו ע"ה בהרחק משפחתו". מעניין לחשוב על הוראה זו בהקשר לבחירתו של הבן ברוך, שעזב את ארצו ובית אביו ועלה ארצה כדי ללמוד בגימנסיה…

הספר השני שחיבר הרב ליבוביץ נקרא 'מאיר עקבי איש'.

מדובר בליקוט דינים מעשיים מתוך חלק 'אורח חיים' בשולחן ערוך, שנעשה מתוך מגמה לחזק ולעודד את קיום מצוות הבורא. מדובר בספר נדיר מאוד, שאינו מצוי באינטרנט, וכדי לעיין בו נדרשתי לכתת את רגליי לספריה הלאומית בירושלים.

ברוך ליבוביץ גדל בחינוך חרדי-לאומי, במונחים של אותם ימים. הוא למד ב'חידר', ולאחר שהגיע לגיל מצוות עבר ללמוד בישיבה, שם למד וסיים כמה מסכתות. חידוש היה בישיבה זו, שמלבד לימוד הגמרא הקלאסי, למדו התלמידים גם תנ"ך, עברית, ואפילו ספרות. רבני ותלמידי הישיבה לא ראו סתירה בין המקצועות.

כנער צעיר הרגיש ברוך שחסרים לו שני דברים חשובים: השכלה רחבה והגשמה ציונית. בזיכרונות שכתב לימים, סיפר:
"כמיהתי לעלות לארץ ישראל הלכה וגברה, ואז יום אחד הגיעה אלי ידיעה שביפו הוקמה גימנסיה עברית. את התנגדות אבי ללמוד בגימנסיה הרוסית במרימפול, הבנתי והצדקתי. עתה, חשבתי וקיוותי שהוא יסכים שאלמד במוסד עברי, והצעתי לו שאסע ללמוד בארץ ישראל. לאכזבתי המרה סרב אבי בכל תוקף".

"החלטתי להגשים את מטרתי בכוחות עצמי", סיפר ברוך. לשם כך הוא עבד כמורה, בעיקר למקצועות קודש, וכך אסף כסף למימון העלייה. אולם כשרצה לעלות, קם קושי נוסף. "בגלל גילי הצעיר היה אבי צריך לחתום על הבקשה לפספורט הממשלתי. הוא סרב, והייתה בינינו התנגשות מרה שגרמה לשני הצדדים צער רב ועוגמת נפש".

"אבי פנה לרב קוק, שהיה אז רבה של יפו, בשאלה אם הגימנסיה כשרה. הרב קוק ענה בשלילה. תשובתו, על גבי גלויה, הגיעה במקרה לידי. התלבטתי אם למוסרה לאבי, אך בסוף מסרתיה. איימתי שאם אבי לא יחתום, אסע לאמריקה, שאליה אפשר היה לנסוע בלי פספורט. נסיעה לאמריקה נראתה בעיני אבי כשמד, והוא התייעץ כנראה עם רב העיירה, וחתם. הצער שגרמתי לו רודפני עד היום".

הגלויה שהתגלתה

איפה נמצאת הגלויה הזאת שכתב הרב קוק? ניסיתי לחפש אותה בארכיונים שונים, אך לצערי לא מצאתי. בוקר אחד, כשלמדתי בספר 'אגרות הראיה', נכונה לי הפתעה. גיליתי שלוש אגרות שכתב הרב קוק להורים דתיים בחו"ל שהתעניינו אצלו לאיזה מוסד חינוכי ביפו כדאי לשלוח את בניהם. בשלושת האגרות הללו, לא מופיע שם הנמען, הוי אומר: מדובר בגלויות ולא במכתבים רגילים. מכיוון ששמו וכתובתו של הנמען נרשמה בגב הגלויה, לא הוצרך הרב לציין שוב, בראשית דבריו, את שם הנמען. כאשר ניגש לימים בנו הרצי"ה קוק (עורך 'אגרות הראיה') לפנקס שבו העתיק הרב את אגרותיו, לא מצא בשלושת האגרות הנ"ל את שמות הנמענים. יוצא דופן הוא המכתב הראשון בסדרה, שבראשו הוסיף הרצי"ה סוגריים עגולות, ובתוכם כתב את המילים הבאות: "לר' יעקב טארי, מאריאמפול".

יעקב? מרימפול? נזכרתי מיד במיודענו הרב יעקב ליבוביץ, שהתגורר בעיירה זו, ואכן התייעץ עם הרב קוק על אודות בנו! בדקתי את התאריך שבו נשלחה האגרת המודפס – ג' בכסלו תרע"א – ומצאתי שהוא מתאים להפליא לזמן עלייתו של ברוך בן יהודה.

מהיכן הגיעה השם 'טארי'? אין לי מושג, אך צירוף הנתונים מוכיח מעל לכל ספק שאגרת זו (הממוספרת בספר כאגרת שמב) היא היא הגלויה שנשלחה לרב יעקב ליבוביץ, העוסקת בנער הדתי ברוך ליבוביץ (בן יהודה), שלימים היה מנהל הגימנסיה החילונית. הנה כי כן, נמצאת בידינו אזהרתו המפורשת של הרב קוק מפני הגימנסיה: "כבר הודעתי לכבודו כי הגימנסיה פה רחוקה היא מענייני הדת, אין כדאי למי שרוצה שבניו יהיו יראי ד' ושומרי תורה ומצוות, לתן את בנו שמה".

סכנת ביקורת המקרא

כעת אנחנו מוכרחים לספר בקצרה למה הרב קוק כל כך התנגד לגימנסיה העברית ביפו? מה שבעיקר הפריע לרב לא הייתה העובדה שהתלמידים לא חבשו כיפה ולא קיימו מצוות, שהרי עוד לפני שקמה הגימנסיה פעלו בארץ מוסדות חינוך חילוניים למהדרין, בעיקר במושבות, ולא ראינו שהרב נלחם בהם. הרב הבין היטב שמאבק האורתודוקסיה נגד החילוניות הנו אבוד מראש, הן בארץ והן בגולה, לפחות בטווח הקצר.

הדבר שהתחדש בגימנסיה העברית "הרצליה", שהוקמה ביפו בשנת תרס"ה, הוא היחס לתנ"ך. בשיעורי התנ"ך היו מלמדים המורים לפי שיטת 'ביקורת המקרא'. לא פלא שהיחס שספגו הילדים כלפי אוצרות התורה שנשתמרו ונתחדשו בעם היהודי במשך אלפיים שנות הגלות, היה קר ומנוכר.

זה מה שבעיקר הפריע לרב קוק בגימנסיה; הרוח שנשבה בה, רוח של התנכרות למסורת ישראל. בעיניו, הגימנסיה העברית, אינה באמת "עברית", למרות שמדברים בה בעברית. "הגימנסיה מייבשת את לשד החיים האמיתיים אשר לישראל, ועוגבת לרוח זרים בשפה וסגנון עברי", כתב הרב קוק באותם ימים, באחת מעשרות האגרות שכתב על הגימנסיה, אותה הכיר מקרוב.

חשוב לציין שהרב קוק לא היה היחיד שהעז לבקר את הגימנסיה המהוללת. גם הוגים חילוניים כעסו על הרוח החילונית הקיצונית ששררה בגימנסיה, ומחו על ניכורה העמוק למסורת. גם 'אחד העם', מיוצרי הגימנסיה, ביקר את העובדה שלומדים בגימנסיה תנ"ך על פי ביקורת המקרא.
ברוך בן יהודה לא היה הנער הדתי היחיד שנכנס ללמוד בגימנסיה. למרות ההתראות מפני האוירה הכפרנית ששלטה במוסד, הגורמת לאיבוד האמונתה ולזלזול במסורת, נשלחו לגימנסיה לא מעט נערים דתיים מהארץ ומחו"ל.

כדי להבין את העובדה המפתיעה הזאת, אנחנו צריכים לזכור שבאותם ימים לא היו בארץ תיכונים דתיים. כל נער דתי שחפץ בהשכלה, עמדה בפניו אופציה אחת בלבד – הגימנסיה. הורים דתיים שדאגו לעתידו הכלכלי של בנם, נאלצו לשלוח אותו לגימנסיה, וכל שנותר להם הוא לקוות שאמונתו של בנם לא תיפגם. מבחינה זו, האידיאולוגיה הגימנסיאית נכפתה על אותם נערים שלא ברצונם. אילו רק היה אז בארץ מוסד תיכוני דתי, איכותי ומסודר כמו הגימנסיה, הכל היה אחרת; הנערים הדתיים היו נשלחים לשם, והקשר שלהם עם הוריהם היה נשמר במיטבו. סיפורים טראגיים על ניתוק בין ההורים לבניהם האהובים שנטשו את דרך חינוכם, היה נמנעים מראש.

פרידה כואבת

גם אצל משפחת ליבוביץ התפתח נתק עמוק בין האב-הרב, לבנו ברוך.

"יצאתי לדרך ברכבת באביב תרע"א, ובה הגעתי עד לאודיסה. משם הפלגתי באוניה לחוף יפו" סיפר ברוך בזכרונותיו. "אבי לא סלח לי, לא כתב לי ואף לא קרא את מכתבי במשך שנתיים וחצי. רק בבואי לביקור במרימפול כעבור שנתיים וחצי, השלמנו".

ההשלמה הרשמית בין האב לבן, שנעשתה אחרי זמן כה ממושך של בכי וכאב, לא הצליחה למחוק את טראומת הניתוק. היא נצרבה עמוק בלבו של הבן, ואף הותירה זיכרון מצולק וקשוח לדורות הבאים. במשך שנות חייו בארץ, ברוך כמעט ולא הזכיר את אביו, וגם לא את המשפחה הרחבה שהותיר בחו"ל.

ברוך לא היה היחיד שחי בנתק הזה. היתה אז תופעה שגורה בארץ, בקרב צעירים חילונים רבים, של התעלמות טוטאלית מיהדות הגולה, על ערכיה ואנשיה. הגולה סימלה בעיני הדור הצעיר את המסורת הכבדה ואת ההיסטוריה "המיותרת".

האלטרנטיבה: "הגימנסיה החרדית"

נותר רק לדמיין מה היה מצב החינוך בארץ, לו היה קיימת גם גימנסיה דתית, שלומדים בה ביראת שמים. עשרות הילדים הדתיים, ובהם בעלי כשרונות, היו נכנסים אליה במקום ללכת לגימנסיה החילונית. הדרמה בבריחתו של ברוך מבית הוריו, והכאב העצום הכרוך בנתק ביניהם, היה יכול להיחסך. לו היתה גימנסיה דתית בארץ, היה נשלח ברוך בשמחה ובשירים, והוריו היו מתמלאים בגאווה על כך שבנם יקירם עולה לארץ הקודש, ולומד בה תורה וחכמה.

הרב קוק לא הסתפק בדמיון. במו עיניו הוא ראה את המקרים הכאובים הללו, והרגיש את הצער העמוק של ההורים על כך שבניהם נוטשים את מסורת האבות. ובכן ניגשו הרב ומקורביו להקים אלטרנטיבה – גימנסיה דתית-חרדית בעיר יפו, במרכז הישוב החדש, סמוך ונראה לגימנסיה החילונית. רעיון הגימנסיה החדשה נזכר בכמה ספרים (ובהם 'אגרות הראיה'), אך לא רבים יודעים שהגימנסיה הזאת קמה וגם ניצבה, ולאורך השנים העמידה אלפי תלמידים. את סיפורה המרתק נשמור לאחד מהטורים הבאים.

ציונות חילונית, גירסת הדור השני

במבחן התוצאה, ההכרה הציונית של ברוך בן יהודה לא הצליחה להחזיק מעמד בקרב חלק מצאצאיו, אם נשפוט את הדברים לפי ההגדרות שלו.
במשך השנים נערכו בתקשורת הישראלית כמה ראיונות אתו ועם כמה מצאצאיו, ומתוך הדברים מורגש הפער הגדול בין הדורות. ככל שחולפות השנים, הציונות הנלהבת נשמעת כבר בקול ענות חלושה. אין הכרה ברורה בזכות הלאומית של העם היהודי על ארץ ישראל, ואפשר גם לשמוע דיבורים על כך שמדינת ישראל היא "כובשת" ולא מוסרית ('מעריב', "שורשים, נוסח בן יהודה", 19 בינואר 1979). הדברים הללו אינם מאפיינים בהכרח את כל צאצאיו של בן יהודה, שמסתבר שכמו בכל משפחה יש ביניהם חילוקי דעות וסגנונות בנושאים אלו, ובכל זאת התהליך ברור לעין.

לשוב הביתה

לברוך בן יהודה נולדו שלוש בנות. המפורסמת מביניהן היא נתיבה בן יהודה ז"ל, שהתפרסמה כלוחמת הפלמ"ח, סופרת ושדרנית. היא לקחה את החילוניות כמה צעדים קדימה, ואף כונתה על ידי אביה "שונאת דתיים".

לפני כעשרים שנה פורסם בעיתונות כי כמה מבני־בניו של ברוך בן יהודה התקרבו מחדש לאמונה ולמסורת, והחלו לשמור שבת. "אני לא מצליחה להבין את זה", הגיבה נתיבה על שיבת צאצאיה למסורת היהודית ולמורשת המפוארת של משפחת ליבוביץ לדורותיה.

כנראה שהרוח היהודית איתנה יותר מההבנה שלנו.